אברבנאל על תורה, דברים כ:א
אברבנאל על תורה · Abarbanel on Torah, Deuteronomy 20:1
Open in the reader →1כי תצא למלחמה וגו' עד כי תקרב אל עיר וגו', אחר שנתן למודים בענין הנביא ובענין השופטים הראשונים ובענין ב"ד הגדול, נעתק לדבר בענין המלחמות שהוא למוד כולל למלך ולשופטים ויש בו גם כן מה שיתיחס לכהנים כמו שזכר מהכהן המשוח המלחמה, והנה המצוה הזאת שלא ייראו מהאויבים ולא יחתו מהם אינה מצוה מחודשת כמו שכתב הרב ר' משה בר נחמן זכרונו לברכה כי כבר בא פעמי' רבות, כמו שאמר (פ' משפטים) את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל העם אשר תבא בהם ונתתי את כל אויבך אליך עורף ואם במה שנא' להם בענין המרגלים (פ' שלח לך) ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראום, האמנם כדי להסיר סבות הפחד והיראה מלבם צוה כאן בדברי הכהן המשוח מלחמה והשוטרים כמו שיזכור, ולזה היתה תחלת דברתו אזהרה שלא ייראו מהאויבי', והנה נתן בזה שלש סבות שלהם היה להם לירוא מאד, האחד מפני שנאת הלוחמים שאם יפלו בידם לא ירחמו עליהם ועל זה אמר כי תצא למלחמה על אויביך, והב' לחוזק האויבים וגבורתם ועל זה אמר וראית סוס ורכב כי בזה היתה גבורתם, והג' לרבוי האויבים וכמותם וזהו אמרו עם רב ממך הנה עם כל הסבות האלה אמר וצוה לא תיראו מהם, רוצה לומר אלו היית עתיד להלחם בהם בכחך ובגבורתך היה ראוי שתירא מהם אבל לה' הישועה והוא ילחם לכם ואתם תחרישון, וכיון שה' אלהיך עמך שלא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה, ואין מעצור בידו להושיע ברב או במעט, ראוי הוא שלא תירא מהם, ושתאמר בלבבך רבים אשר אתנו מאשר אותם, והביא ראיה עליהם מענין יציאת מצרים שהיה בלא חרב וחנית וזהו אמרו המעלך מארץ מצרים, והנה הזהיר על היראה לסבות, ראשונה לפי שהיראה בישראל היא ממעוט הבטחון והאמונה בו יתברך, והב' הוא לפי שהיראה היא סבה שלא יתנהג האדם בחכמה בתבונה ובדעת כראוי לדרכי הגבורה אבל יתבלבל בחפזה ובלתי התישבות, וזה ממה שישבר את לבם וימנע הנצחון, וצוה שיעשו שלש הכרזות, האחד אמרו ונגש הכהן ודבר אל העם ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (דף מ"ג) בסוטה פרק משוח מלחמה שהכרזה זו כהן מדבר וכהן משמיע, ההכרזה הב' היא אמרו ודברו השוטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית וקבלו ז"ל שהכרזה זו כהן מדבר ושוטר משמיע, וההכרזה הג' היא באמרו ויספו השוטרים לדבר אל העם לאמר מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, וקבלו זכרונה לברכה שהכרזה שוטר מדבר ושוטר משמיע וכמו שהביא רש"י בפירושו:
2ואמנם בהכרזה הראשונה למה אמר הכהן שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם והנה לא היה זה דבר חדש אצלם, ולמה אמר באזהרתו ד' לשונות מהחוזק אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. באמת הנה זה ראוי לעיין עליו וכבר ראיתי דברי רש"י בזה שהלשונות הד' האלה כנגד ד' דברים שעושין אומות העולם במלחמות, והנראה אלי בזה הוא שהכהן משוח מלחמה היה אומר אל העם שראוי שישימו לבם לג' דברים:
3האחד הוא לכבודם כי הכבוד הוא הדבר היותר נאהב אל האדם יותר מזולתו ולכן ראוי שילחמו בגבורה רבה כמנהג המעולי' ולא שיפחדו וינוסו כפחותי הלב ואנשים רקים פחותי המעלה וזה כיון באמרו שמע ישראל ר"ל הגבורים. אשר מעולם אנשי השם הנקראים בשם ישראל אביהם שנא' לו (פ' וישלח) כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל:
4והב' שישימו אל לבם שהם קרבים היום למלחמה רוצה לומר שהם מרצונם ומדעתם בלי הכרח ואונס מה קרבים באותה מלחמה וכיון שהם קרבו אליה ברצונם ראוי הוא שיגברו ולא יפחדו ממנו:
5והג' שיתנו אל לבם שהם נלחמים באויביהם ומפני זה ראוי הוא שישתדלו בכל מאמצי כחם לנצחם לפי שאם יפלו בידיהם יכו בהם מכת אכזרי כמדת האויבים וזה הוא אמרו על אויביכם ובעבור זה כלו הזהירם אל ירך לבבכם וענינו אצלי שהחוטא במלחמה יהיה חטאו אם בקצה ההסתכנות ואם בקצה הפחד ומורך הלבב לפי שפעמים רבות יכשלו האנשים במלחמות להסתכנותם ולעברם החק הראוי מהגבורה יותר מדאי ופעמי' לרוב הפחד ורכות הלבב ולזה הזהירם ואמר על ב' הקצות שהם רעים בעצמם כי הראוי הוא הגבורה שהוא האמצעי אמר על קצה הפחד אל ירך לבבכם אל תיראו לפי שרכות הלב באדם הוא שלא יוכל בטבעו לראות מכת חרב ושפיכת דם ויתעלף בראותו זה. והיראה היא הפחד מהמות. הנה על שני אלה אמר אל ירך לבבכם אל תיראו וגומר. וכנגד קצה ההסתכנות אמר אל תחפזו ואל תערצו. רוצה לומר אל תמהרו בעניני המלחמה יותר מהראוי. כי המהירות הרב במלחמות פעמים רבות תביא סכנה עצומה. וגם כן אל תערצו כלומר לא תעשו עצמכם חזקים עריצים ותקיפים במלחמות יותר מהראוי. כי הקצוות בכל הדברים מזיקי'. וקצה ההסתכנות הוא רע כקצה הפחד ומורך לבב. כל שכן לעם השם יתברך שאין ראוי להם שישימו בטחונם בגבורתם כי לא בחרבם יירשו ארץ וזרועם לא הושיע למו. ולמה יתעצמו בגבורה. והנה הקדוש ברוך הוא יתברך לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה אבל רוצה ה' את יראיו. ואין ראוי גם כן שיפחדו מהאויבים אחרי שאין המלחמה להם והוא אמרו בסבת אזהרות שתי הקצוות אשר זכר. כי ה' אלדיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם כל אויביכם להושיע אתכם. רוצה לומר שהוא יתברך הוא הלוחם האמתי ואין זולתו מושיע והוא ילחם באויביכם ויושיע אתכם באופן שלא יפול מהם איש שמדרך העולם שגם מן הנוצחים יפלו במלחמ'. אבל השם יתברך יושיעם. ולכן צעק יהושע במלחמת העי כאשר נפל מן העם ל"ו איש:
6והנה ההכרזה הראשונה הזאת היתה כנגד האנשים השלמי' הבוטחים באלדיהם. ולכן היתה כלה מפי הכהן המשוח מלחמה שהוא היה מדבר. וכהן אחר במקומו משמיע לעם את הדברים ההמה:
7ואמנם ההכרזה השנית היא באמרו ודברו השוטרים אל העם. וגם בה יש לעיין למה זכר בנה בית. נטע כרם. נשא אשה. ולא דבר אתר. ולמה אמר ואיש אחר יחנכנו. ואיש אחר יחללנו. ואיש אחר יקחנה. כי אחר שהאדם ימות מה לו אם איש אחר יחנך את ביתו. או יקח אשתו. או יחלל את כרמו. ועם היות שכתב רש"י ואיש אחר יחנכנו ודבר עגמת נפש הוא זה. הנה השכל בלתי סובל שיקשה על האדם שאיש אחר יחנך את ביתו. שעדיין לא דר בו ולא שלמה מלאכתו. יותר משיקשה עליו שהבית אשר דר בו ונתעדן בתוכו איש אחר ירשנו. וכן בענין האשה יותר יקנא האדם על אשתו שכבר לקחה יותר משיקנא על ארוסתו שלא נתייחד עמה. אבל ענין זה כלו נאמר על האיש שהתחיל בדבר שיש מצוה בתכליתו ובהשלמתו והיו מאוייו וחפצו להגיע הדבר ההוא אל תכליתו מפני קיום המצוה ועבודת האלדים אשר בו. ולכן זכר מי האיש אשר בנה בית שיהיה בו ענין המצוה שזכר כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך. וזכר נטע כרם ולא חללו. מפני המצוה שהיה בזה (פרשת קדשים) בשנה הרביעית לפדות אותו או לחללו בדמים ולהעלותם לירושלם ולאכלם שם. וזכר אשר ארש אשה ולא לקחה. שהיה מצוה לקתת אשה ולעסוק בפריה ורביה. הנה א"כ לא היה העני' מפני עגמת נפש ומדאגת הדב' בעצמו מפני התאוה הגופנית. כי אם לפי שלא באה המצוה לידו כתאותו ולא הספיקו הימים לקיימה ולזה יקנא באיש אחר יחנכנו. ואיש אחר יחללנו. ואיש אחר יקחנה שתתקיי' המצוה ע"י זולתו ולא על ידו. והדאגה הזאת א"א שתהיה לאדם אחרי דירתו בבית. ואתרי היות הכרם בידו שנים רבות. ואחרי לקיחת האשה והתעסקותו בפריה ורביה כמצות התורה כי אם באלו שלא הגיעו לגמור המצוה. ולכן היה הצווי ילך וישוב לביתו כדי שיקיים מצותו. ולהיו' ההכרזה הזאת לצורך מלחמה היה מדבר כהן משוח מלחמה. ושוטר משמיע. כדי שיתחברו בה קיום המצוה שיתיחס אל פי הכהן וילך וישוב לביתו שהוא מצווי השוטר:
8ההכרזה הג' היא אמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו. ולדעת ר' עקיבא שאומר בסוטה (דף מ"ד) פרק משוח מלחמה ובספרי שהדברים כמשמעם שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. היתה ההכרזה הזאת כנגד פחותי הלב שלא יבטחו בה' כעם ככהן כהכרזה ראשונה וגם לא ירצו לצאת מהמלחמה לחפץ המצו' וקיומה כמו שבא בהכרזה השנית. אבל לקוטן לבבם ולפחיתות נפשם לבבם המס ימס. ולכן ההכרזה הזאת לא היה הכהן מדבר ולא משמיע אותה. אבל השוטר היה מגלה רעתו בקהל. ואמנם לדעת רבי יוסי הגלילי (שם) שדרש מי האיש הירא מעבירות שבידו היה ראוי גם כן שלא תהיה בהכרזה הזאת כהן לא מדבר ולא משמיע כי מלאך ה' צבאו' הוא ולא יעלה שם רשעי' על פיו. והנה ההכרזה הראשונה היתה לשלמי' ליראי ה' ולתושבי שמו ושומרי מצותיו. וההכרזה הב' היתה לאנשים החפצים במצות אע"פ שלא היו שלמים בהם. אבל הג' שהיתה כנגד אנשי עולה ועוברי עבירות לא נתיתדה אל הכהן. וראוי שתדע שכפי דעת חז"ל בספרי לא היו נעשות ההכרזות האלה בסדר הפרשה. כי השנית והשלישית היו לעשות תחלה סמוך ליציאת' מגבול ארצם. והראשונה היתה נעשית בשעת המלחמה. וכמ"ש והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר. אבל לא ככתבו כאן כי אם כפי סדר מעלתם לא כפי סדר זמנם ומעלת המכריזים. כי ראוי היה שיקדם זכרון השגחה אלדית המוחלטת הנעשת ע"י הכהן המשוח. ואחריה ההכרזה המיוחדת על חפץ האנשים לקיום המצות אע"פ שאין עושין עדיין אותם בפועל. ואחריה הכרזת העברייני' הפושעים. או היראים ופחותי הלבב כפי כל אחד מהדעות:
9והנה היה תועלת רב בהכרזות האלה והוא להחזיק לב הלוחמים כי בשמעם הדברים האלה יאמרו בלבבם ששר צבאם באמת אינו ירא כלל. ושנכון לבו בטוח בה' שינצח עכ"פ כיון שלא יחוש מהחזרת העם וממיעוט הלוחמים. ובזה יקנו אומץ לב והתתזקות נמרץ ובטחון גדול באלדית. וכן מצינו בגדעון שאמר לו יתברך (שופטים ז׳:ב׳) רב העם אשר אתך מתת את מדין בידם פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי. ועתה קרא נא באזני העם מי ירא וחרד ישוב ויצפור מהר הגלעד וישב מן העם עשרים ושני' אלף וי' אלפים נשארו. ויאמר ה' אל גדעון עוד העם רב הורד אותם אל המי' ואצרפנו לך שם וגו'. גם היה תועלת בהכרזו' האלה מפני הקלון והבושה שיקחו השבים ע"י הכרזה. ואחריהם כל בית ישראל רואים ומלעיגים מהם שרקו ויחרקו שן עד אשר בלי ספק ימאנו לשוב מפני זה ויאמרו הלא טוב לנו למות על מרומי שדה ויבחרו מות מחיי קלון וחרפה רצופה. ואמרו ילך וישוב לביתו כבר פירשו חז"ל (דף מ"ג) בפרק משוח מלחמה ובספרי שילך לספק מזונות ולתקן את הדרכים לאנשי המלחמה. וקבלו חז"ל שזה כלו ינהג במלחמות הרשו'. אבל במלחמת חובה יצא חתן מחדרו וכלה מחפתה ולא ימנעו מלאכת אל המלחמה כ"א הנשים והטף וזכר הכתו' שכללות השוטרים לדבר אל העם יפקדו שרי צבאות בראש העם ר"ל שיעשו פקידי' וישימו עליהם להנהיג' בסדר כראוי ולפי שאיש מהם לא ינוס כי ימס את לבב אחיו לזה היו מעמידים עליהם אנשים גבורי חיל בקצה המערכה לזקוף הנופלי' ולחזקם בדברים שישובו למלחמה ולא ינוסו שתחילת נפילה ניסה. ועם היות שהמלחמה והתשועה לה' מאתו ית' הנה הזהירה תורה ענין המלחמות בדרך ארץ עם היות שחונה מלאך הש"י סביב ליראיו. ולכן לא בא בדברי הכהן המשוח מלחמה ולא בדברי השופטים זכר תשועה נפשיית ייעדו למתים שתהיה נפשם צרורה בצרור החיים את ה' לפי שלא יחשבו השומעי' שמיתתן קרובה להם ושלכן היה מנחם אותם בחיי הנפש לפי שלא יחיו עוד חיי הגוף ויהיה זה להם למורך לב לכן לא ייעדם הכהן כ"א שהש"י יושיעם ולא יפול מהם איש. והשוטרי' דברו כפי מנהגו של עולם. הנה התבארו הכתובי' והותר בזה הספק כ"ב כ"ג כ"ד וכ"ה: