אברבנאל על תורה, דברים לא:יט

1ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וגו' עד סוף הסדר. כונת המאמר שלהיו' הדבר הזה מעותד ויודע העתידו' מגיד מראשי' אחרי' לכן היה מצוה שיעשו מזה מאמר באופן שירה והיא שיר' האזינו שיזכור. ותהיה השירה במתכונתה כי השירה יכתבוה בהפסק במקומו' שתעמוד בהם הנעימה כמו שכתב הרמב"ן ושישוררו אותם בזמר ונעימו'. כשירים שהיו משוררי' האנשים בנעימותיה'. וגם נקרא' שירה מגזרת (פ' בלק) אשורנו ולא קרוב. להיותה הגדת העתידות לא איום ולא דבר נאמר בתנאי כתוכחו' ואלות הברי'. הנה אם כן נקרא' שירה מג' בחינו' מאת כונתו וכתיבתה ומנעימותה וזמירה ומהבטחתה והגדתה העתיד. והתבאר מה רצה הקדוש ברוך הוא בשיר' הזא' בהיו' שכללי הדברים שבאו כבר נזכרו בתוכחו' ואלות הברי' שהיה זה לב' סבות:

2הא' להיות אלות הברי' תנאיו'. אם תשמע ואם לא תשמע ויחשוב חושב שהיו כן לאיימם ולזרזם והשירה הזאת אין בה תנאי כי אם הגד' מה שיהיה בהכרח (א"ה חסר כאן והב' הוא כי אלות הברית היו נקראים) משבעה שנים לשבע' שנים מפי המלך במועד שנת השמטה. אמנם השירה הזאת תהיה שגורה בפי כל אדם. והותר בזה הספק הי"א:

3ולכן צוה למשה וליהושע שיכתבו את השירה הזאת ואין הכונה ששניהם יכתבו אותה על ספר תור' אלהי' כי בספר התורה חלילה שיכתוב יהושע אפילו אות אחד. אבל צוה אלהים שיכתבו מהשירה הזאת טופסים רבים לתת אותה לכל אדם כדי שכל איש ואשה ידענה וישגרנה בפיו ויזמר' תודה. ואולי שלזה שתף יהושע בדבור הזה כדי לצוותו שיעזור בכתיב' השירו' האלה הרבו' למשה רבו כדי שלא תכבד עליו הכתיבה כלה ביום מותו וזהו ועתה כתבו לכם את השירה הזאת רוצה לומר מיד עתה תכתבו את השירה הזאת פעמים הרבה. אמנם בענין הלמוד אמר בלשון יחיד ולמדה את בני ישראל כנגד משה שילמדה להם בהבנתה וידיעתה כראוי. ואמר עוד שימה בפיהם ולשיר ולנגן אותה בנועם. והותר בזה הספק הי"ב:

4ונתן הסבה בשירה הזאת באמרו למען תהיה השירה הזאת לעד בבני ישראל. רוצ' לומר שימצא בפי בני ישראל ולא יצטרכו לבקש ספר התורה אבל בפיהם תמצא השירה הזאת והיא תהיה לעד בבני ישראל למה שיקרום באחרית הימים. וזכר העדות אשר יעשה באמרו כי אביאנו אל האדמה וגו'. רוצ' לומר תעיד השירה הזאת ראשונה שאביא את ישראל אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו ושתהיה ארץ זבת חלב ודבש. ושיאכלו וישבעו כי לא יהיו האנשים חסרי התבואות והטובות שיאכלו ולא ישבעו כי הם יאכלו לשבעה. וגם לא תהיה האכילה והשבע כדרך האנשים הרשים והעניים שישבעו ממאכל פחות אבל יהיה מאכלם דשן וזהו העדות הראשון. ותעיד עוד על ענשם שיקבלו והוא אמרו והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרו' וענתה השירה הזאת לעד. רוצ' לומר שהשירה ודבריה שתהיה שגורה בפיהם היא תעיד שכל זה יעד עליהם משה רבינו ביום מותו. והודיעו יתב' שלא יחשוב שתהי' הפעולה הזא' לבטלה ושכח' את השירה כמו שיעשה ההמון בשירי'. שאחרי עבור עליהם הימים אחרים מהיעודים ישליכו אותם אחרי גום. כי הנה השירה הזאת בהשגחת השם לא תשכח מפי זרעו עם היות היעוד הזה לשני' רבות ולזמן ארוך. והנה לא זכר כאן ענין הגאולה העתידה הנרמזת בשירה לפי שהיתה הכונה להפחידם שלא יחטאו. ולכן עם היות שבאה בה הגאולה העתידה לא זכר הקדוש ברוך הוא למשה שיאמר אותה אליהם עתה בראשונה גם כי ענין העדות לא היה מתיחס אל הגאולה כי אם אל הצרו' הבאו' עליהם שהיו במשפט ובצדק. וכמו שאמר והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרו' וענתה השירה הזאת לפניו לעד. כי על זה היה העדות לא על הגאולה ולכן לא זכרה. והותר בזה הספק הי"ג:

5ואמנם במה שאמר עוד כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו וגו'. רצה יתברך לסלק הספק אשר יספקו בו רבים מהחכמי' והוא שבהיו' הידיעה האלהים תלויה בעתיד יתחייב שיהיו אם כן כדברים מחוייבי' ומוכרחים כי בהיותו יתברך יודע אותם יחוייב שיהיו על כל פנים כי לא איש אל ויכזב ולא יהיו אם כן נמשכי' מהבחירה ולכן אמר שההודעה הזא' אינה ממה שתכריח א' משני קצוות האפשר. כי הם תמיד באדם בבחירתו ויצרו. ואמנם השם ידע את יצר לב בני ישראל כי היום הזה בטרם יבא אל הארץ ידע מה שיהי' אחרי כן באורך הזמנים וזהו כי ידעתי את יצרו רוצה לומר יצר ובחירה חפשיית בלי ספק ימצא בו כי יצר הוא שם נרדף לרצון ולבחירה. לפי שהאדם יוצר אותו ברצון וכמו שאמר וכל יצר מחשבו' לבו. ואמר שבאותו היצר ידיעתו מקפת בו. בהיותו יצר ודבר אפשריי בעצמו. ומעתה היום הזה בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי ידעתי וגלוי לפני מה שיעשה אחרי כן בהיות' שמה. ולפי זה הפירוש לא יאמר שהיה זה קל וחומר שעשה הקדוש ברוך הוא מיצרם שהוא להם עתה קודם הכנסם לארץ. למה שיהיה להם אחרי בואם שמה כדברי המפרשי'. כי לא תהיה הידיעה אם כן הכרחי' קיימת אבל הוא הגדת העתיד בלי ספק. והנה אמר ויכתוב משה את השירה הזאת להגיד שכתב אותה על ספר התורה. ואין ספק שגם כן כתבה יהושע לתתה לשבטים כמו שצוה עליו. ואמנם הכתוב זכר וספר ענין משה שהוא היה העקר כי הוא כתבה והוא למדה לבני ישראל והלמוד בכאן כולל לידיעה והבנה וגם כן לזמר. והנה לא אמר לכל בני ישראל לפי שעדיין לא נקבצו כמו שיתקבצו אחרי כן אבל אמר שמיד כתבה ולמדה לקצת בני ישראל שנמצאו אצלו. ואמנם אמרו אחר זה ויצו את יהושע חוזר לשם יתב' שאחרי שצוה למשה מה שנתיחד אליו מהשירה. צוה את יהושע בפני משה על חזקו והבטיחו שיהיה בעזרו תמיד. וכמו שאמר למשה כי אהיה עמך כן אמר ליהושע בפניו שאמרו חכמינו ז"ל בסנהדרין פ"ק (דף מ') טול מקל והך על קדקד' ולהיות' דברי האלהים אמר על הארץ אשר נשבעתי להם וכן פירשו ז"ל. ולפי שבזה הוסיף על מה שכבר היה כתוב בתורה הוצרך לומר ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם. רצה בזה שמשה רבינו מלבד השירה שכתב לשבטים. הנה כתב על ספר התורה הדבור הזה שדבר לו השם יתברך והשירה שהיא שירת האזינו ובאמרו עד תמם רמז שלא לבד כתב ג' החלקים הראשונים. ר"ל מירוש' הארץ וחטא העם וענשם אבל שכתב אחריה גם כן הגאולה העתידה כמו שנאמרה לו בסוף השירה. והיה גם כן באמרו עד תמם שכתב עוד פרש' וזאת הברכה שרא' לכתבה אחרי השירה כמו שיבא ועל כל זה אמר ויהי ככלו' משה לכתוב את כל דברי התורה הזאת על ספר עד תמם. ואמרו ויצו משה את הלויים נושאי ארון המקדש לקוח את ספר התורה הזה וגו'. ר"ל שצוה ללויים אותם שהיו נושאים את ארון ולא לכהנים כמו שזכר למעלה כי שם צוה על למוד התורה וכאן על שמירתם וגניזתה ולכן היתה צוואתו ללויים נושאי הארון שיקחו ספר התורה עם השירה ושאר הדברים שנזכרו אחריה עד לעיני כל ישראל שהיו כבר נכתבים עליו וישימו אותו מצד ארון ברית ה' והיה זה מפני השירה שנתוספ' בו לעדות שלכן ראוי שישימו שמירה רבה על ספר השם ולכן הפקיד ספר התורה ביד הלויים נושאי הארון כדי שישימו אותו בצד הארון באופן שיהיה שם העדות ההוא בשמיר' רבה ולא יזייף אדם אותו, וגם לא יוכל אדם בספרים שהיו בידי השבטים וביד הכהנים לשקר בהם דבר, כי יהיה לעד אותו ספר התורה שהיה מונח בארון מצד אחד, וראה היה שיושם ספר התורה בצד הארון כי לפי שהיו בו לוחות הברית שהם אוצר התור' וכוללים לכל מצותי' היה ראוי שתדבק התור' האלהית ללוחות והם אליה כמו שידבק הכלל לפרטיות, ואמנם אמרו כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה וגו' טמון בו עניין, והוא שהשיר' הזאת לא אמרה משה רבינו בשם האל ית' לכללות ישראל עם היותה מאתו יתברך, אבל אמרה מעצמו כאלו הוא חברה וסדרה במתכונת' וזמירתה והיה זה לפי שישראל לא יאמרו מאחר שהקב"ה מגיד שיהי' זה, הרי הדבר ברור לפניו ואין לנו עוד בו בחירה כי אנו מוכרחים במעשינו הנה בעבור זה לא אמרה לכל העם כי אם בלשון עצמו, וכבר צוהו הש"י שיעשה כן באמרו הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה וגו', ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל וגו', ר"ל שמשה יעש' השיר' הזאת כאלו הוא מעצמו קודם מיתתו יגיד העתיד כאדם הרואה בעת הפרד נפשו מגופו מה יהיה באחרית הימים לא שיאמר שהש"י עשה כי על כן לא אמר בה וידבר ה' אל משה לאמר ולא אמר דבר אל בני ישראל לפי שלא יאמר אותה בשם האל כי אם בשמו' וכאלו הוא סדרה וחברה, וזהו ועתה כתבו לכם את השיר' הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם שכל זה יאמר ויעשה משה כאילו מעצמו התעורר אליו ולא במצות האל ולכן אמר בסוף דבריו כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה הן בעודני חי עמכם ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי, כאילו יאמר שהוא משכלו ואומד דעתו כפי מה שראה מענינם במדבר היה מגיד זה ושלמד אותו מק"ו, שאם בהיותו חי מלמדם להועיל, המרו אמרי אל, ואף כי יעשו זה אחרי מותו, ולא גלה שאמרו מפאת הודיע' האלהית ולכן היו דברי השירה האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, כאילו היה משה המדבר מעצמו ולא אמר כמו שאמר ישעיהו (סי' א') שמעו שמים והאזינו ארץ כי ה' דבר וכבר כתבתי בפירושי לספר ישעיהו בפרשת (שם ה') אשירה נא לידידי שהשירה תמיד היתה מפעל הנביא ואינה מפעל הש"י שלכן צוה למשה שיכתוב הוא שירת האזינו כאלו הוא מעצמו חברה וסדרה. וזהו אמרו ללויים שעמהם היה מדבר הקהילו אלי את זקני שבטיכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וגו', שמורה שהיה מתרה בהם מעצמו לא בשם האל יתברך, והותר בזה הספק הי"ד:

6ולהיות הזקנים והשוטרים מנהיגים את העם היה אומר אליהם מה שיאות ויתיחס אל כלל העם וזהו ואעידה בם כי השחת תשחיתון כי זה אשר אמר לזקנים ולשוטרים, אמרו בשם הקהל כלו, וזה שאמר וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם, כי באמרו אותם באזני הזקנים, היה כאלו אמרם באזני כל קהל ישראל, להיותם הם ראשיהם וזקניהם גם כי הזקנים והשוטרים כלם שצוה להקהיל אותם קרא הכתוב קהל ישראל ולכן לא קראם עם ולא אמר את כל קהל ישראל, ואמר עד תמם להגיד שלא לבד אמר הרעות שבשירה, כי אם הנחמה ואחרית הזעם הנזכר בה, וכלל גם כן באמרו עד תמם, שאחרי שאמר באזניהם דברי השירה, אמר מיד אחריהם לנחמם ולדבר על לבם פרשת וזאת הברכה, כדי ליפטר מהם בברכו את השבטי' בשם הש"י וספור מיתתו ומנוי יהושע ואל זה כלו כוון באמרו פה עד תמם, והותר בזה הספק הט"ו: נשלם סדר וילך

7ואמנם הספקות הנופלות בדברי הסדר הזה כפי הסברא הפשוטים בכתובים הלא הם כ':

8הספק הא' בפסוק הראשון מהשיר' האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, אם העיד בהם את השמים ואת הארץ כמו שאמר למעלה למה לא השוה שניהם בלשון א' והנה נמצא החלופים ביניהם בשני דברים, האחד שאמר האזנה בשמים, ובארץ אמר שמיעה, והב' מאשר האזנה שאמר בשמים זכרה בלשון צווי, האזינו השמים, ובארץ לא זכר שמיעתה בצווי, אבל אמר ותשמע הארץ, כמ"ש שעל כרחה תשמע וישעיהו החליף השיטה וזכר שמיע' שמים והאזנה בארץ אבל שניהם זכר בלשון צווי:

9הספק הב' באמרו כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, ואם עדיין לא זכר דבר מבני ישראל איך אמר כנגדם הבו גודל לאלהינו, והנה הדבור הנסתר לא יאות כי אם אחרי זכרון המדבר והשומעים דבריו ואולי שמפני זה כתב ר"א שהבו גודל לאלהינו יחזור לשמים כי בגדלם ומעלתם יורו גודל ממציאם על דרך (תלים י"ט) השמים מספרים כבוד אל, אבל סדר הפרש' וצורת הדברים ימאנו הפי' הזה:

10הספק הג' באמרו הצור תמים פעלו, והוא כי מה ראה עתה לתארת השם הנכבד בשם צור, ולהוסיף עליו תארי' שהם, הא' תמים פעלו, והב' כי כל דרכיו משפט, הג' אל אמונה, הד' אין עול, הה' צדיק, הו' וישר הוא, ויראה שאין צורך לתארים האלה כפי ענין הפרש':

11הספק הד' בפסוק שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתול פעמים ידבר בלשון רבים לא בניו מומם ופעם בלשון יחיד שחת לו דור עקש ופתלתול, פעם ידבר בלשון נסתר שחת לו לא בניו מומם, ופעם לנכח הלה' תגמלו זאת:

12הספק הה' בפסוק בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כי חלק ה' עמו והוא כי אם היתה הכונ' שבהנחל עליון הארצות למשפחות האדמה הציב הארץ הנבחרת לישראל כמו שפירשוהו המפרשים איך אמר יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. כי הנה הגבולות ההם היו מהאל יתברך אז בראשונה ולא היו מהאומות, וגם מה יהיה ענין כי חלק ה' עמו בהיות שגם לשאר העמים הנחיל ארצות אחרות עם היות שאינם חלק ה' ואם היתה הכונה שהאל חלק האומות למשרתים ובחר ישראל לנחלה לו, קשה אם כן אמרו יצב גבולות עמים, והיה ראוי שיאמר יצב ישראל לנחלתו:

13הספק הו' באמרו ימצאהו בארץ מדבר והוא כי מה היתה הסבה שלא זכר הנה יציאת מצרים שהוא החסד הראשון שקבלו ממנו קודם בואם למדבר והתחיל מהמדבר ואיך אמר שמצאם במדבר כי הנה במצרים מצא אותם ונקרא שמו עליהם, ואונקלוס תרגם ספק צרכיהון אבל לשון הכתוב לא יסבלהו שהיה ראוי שיאמר ימציאהו:

14הספק הז' אם זכר חסדי המדבר שעשה עם ישראל למה לא זכר יום מתן תורה, ומלחמת עמלק, וסיחון ועוג, והמן, והבאר, ויתר הפלאים והחסדים שעשה עמהם במדבר כמו שזכר מה שנתן להם בארץ באמרו ירכיבהו על במותי ארץ ויתר הפסוקים:

15הספק הח' באמרו כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף וגו'. ה' בדד ינחנו וגו', והוא כי אין המשל דומה לנמשל כי בהיות האלוה ית' מנהיג את ישראל לבדו לא ידמה לנשר כשיעיר קנו ועל גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו, שבאו במשל הזה ארבעה חלקים ובנמשל חלק אחד אם לא שיאמר כדברי הרב המורה בהקדמתו שיש משלים שכללו' המשל מורה על הנמשל ואין כל חלק מחלק המשל מורה על דבר מיוחד בנמשל כי הוא מיפוי המשל:

16הספק הט' בפסוק צור ילדך תשי ותשכח אל מחולליך כי הנה הפסוק הזה הוא כפול ומיותר בענינו אחרי שכבר אמר למעלה ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו כי שם נזכר ששכחו את השם ושעזבו אותו, וזה הוא עצמו הנרצה בצור ילדך תשי ותשכח וגו':

17הספק הי' באמרו אספה עלימו רעות חצי אכלה בם. והוא כי אם היתה גזרתו אסתירה פני מהם, כמו שאמר ושיעזבם למקרים מה לו להענישם בעצם ולאסוף עליהם רעות, ואם היתה כונתו להענישם על צד העונש איך אמר אסתירה פני מהם כי הנה המעניש לא יסתיר שנים אבל ישגיח בענין הנענש והענש:

18הספק הי"א באמרו ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור, כי הנה תנובות שדי וחמאת בקר וחלב צאן ושאר הדברים אשר זכר הם משלימות התבואות והצלחתם, אבל היות הדבש מהסלע והשמן מהחלמיש מה הוא הטוב וההצלח' אשר בזה ואיך מנאו מכלל הטובות האחרות ויותר היה ראוי שיאמר ויניקהו דבש תמרים ושמן זיתים, וכבר מדרכי התור' כשיזכור השמן והיצהר יזכור הזיתים לא החלמיש:

19הספק הי"ב בחטא העם הנזכר בכאן שהוא עכו"ם בלבד, וזה יתושר ויצדק לחרבן בית ראשון שהיה בחטא עכו"ם גם כי גלוי עריות ושפיכות דמים היו שם ולא נזכרו כאן, וכן כתב הרמב"ן שאין בשירה הזאת תוכחת רק על עכו"ם בלבד אבל בחרבן בית שני שלא היה בחטא עכו"ם לא יצדק המאמר הזה, ויתחייב מזה שלא נכלל חרבנו בשירת האזינו, ואם זה כן ימשך גם כן שהגאול' שנזכרה בשירה הזאת היתה בלבד לחרבן בית ראשון ונתקיימה בבית שני, ואין לנו אם כן זכרון גאול' ונחמה לגלותם זה ומלבד מה שיהי' בזה מהיאוש הנה הפסוקים לא יסבלוהו כי בבנין בית שני לא נתקיים הרנינו גוים עמו רק לעגו עליהם ואמרו (נחמי' ג') מה היהודים האמללים עושים והיו עבדים גדוליהם בהיכל מלך בבל וכלם משועבדים לו ובימים ההם לא הית' הנקמה שיעד בכאן, אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר ודם עבדיו יקום ושאר הדברים שזכר:

20הספק הי"ג באמרו בסוף השיר' ויבא משה וידבר את כל דברי השיר' הזאת באזני העם, הוא שהי' קודם השיר' שנאמר וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השיר' הזאת עד תמם, ואם כבר נזכר זה שם מה ראה לזכרו שנית במקום הזה, וגם יקשה אמרו ויבא משה כי אם הוא היה מדבר עם הזקנים והשוטרים ועם כל הקהל מאין בא לדבר הדברים האל' כי כבר היו כלם בהקהל ובאותו מעמד ולא יצדק שם לשון ביאה:

21הספק הי"ד באמרו שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום כי לא דבר רק הוא מכם וגו', ואיך יחשוב אדם שיהיו דברי אדון הנביאים דבר רק, ומה הצורך לצוותם שישימו לב בדברי השיר' הזאת יותר משאר היעודים והמצות עצמם ומי' הדברות שהם יסוד התור' פ ואם היתה השירה עדות למה שיהי' בעתיד ויתקיים בהכרח מבלי תנאי מתנאי העבוד' ושמירת המצות פ איך יאמר שישימו לבבם לדבריהם לשמור לעשות את כל דברי התור' פ והנה היעוד העתיד אשר תעיד עליו השיר' יתקיים עכ"פ מאין המלט ממנו:

22הספק הט"ו במה שאמר כאן הש"י למשה עלה אל הר העברים והוא שכבר צוהו זה עצמו בפרשת פנחס שנאמר שם עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל וראית אותה ונאספת וגו', ואם היה שצוהו שם עליו איך לא נתקיים אותה צווי והוצרך לצוות שנית באותן המלות בעצמם, והרמב"ן כתב שם זה לשונו ואיננו מצוה שצוהו הקב"ה לעשות כן עתה שאם כן היה מתחייב לעלות ולמות מיד, אבל טעמו תעלה אל הר העברים אחרי כן בבא עתך בעבור שצוה לאלה תחלק הארץ הודיעו כי לא תתחלק על ידו כי אתה תעלה אל הר העברים טרם שיסעו ישראל מארץ מואב ותמות ולא יגיעך מהארץ כי אם הראי' לבד, וכן קח לך את יהושע בבא יומך תקח את יהושע והשלים הכתוב שעשה כן משה והוא העשי' שיזכור בשעת פטירתו עכ"ל, ומדברי רש"י דייק זה, אך פשט הכתובים וסדרם מורה שאין הענין כן ושהוא צווי ולא הודעה וגם אמרו שמה בסוף הדברים ויעש משה כאשר צוה ה' אותו ויקח את יהושע וגו', מורה באמת שמיד קיים הצווי ההוא לא אחרי כן בשעת מותו ולא כמו שחשב הרמב"ן:

23הספק הי"ו ממה שאמר כאן בתאר הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני יריחו, והנה באמרו הר העברים הזה שהיה רומז אליו באצבע לא היה צורך לשאר ההודעות והתארים שזכר להודיעו כי לדבר הנסתר יצטרכו ההודעות להכירו ולדעת מה הוא לא לדבר שהוא לפני האדם נרמז אליו כל שכן ששם בפרשת פנחס היה ראוי לזכור ההודעות האלה להיותם הצווי הראשון, ושם אמר בלבד הר העברים הזה ולמה אם כן הוסיף כאן בתארו:

24הספק הי"ז באמרו כאן ומות בהר והאסף אל עמך ובפעם הראשונה אמר בלבד ונאספת אל עמך, ולא אמר מיתה שם כי במקום שיאמר מיתה יראה שאין צורך לומר אסיפה וכאשר יזכור אסיפה לא יצטרך מיתה אם לא לרמוז דבר אחר, ולכן יקשה למה כאן זכר ב' הלשונות, ומות בהר והאסף אל עמך ולמה לא זכר גויעה כיון שראה לזכור בו לשון מיתה ואסיפה כי כן מצינו באבות שנזכרו בהם גויעה ומיתה ואסיפה ובאהרן ובמשה נזכרו מיתה ואסיפה ולא גויעה ואין ספק שלא היה בהזדמן:

25הספק הי"ח בענין ראיית הארץ שזכר כאן וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל לאחזה ומות בהר ונאספת אל עמך וגו' על אשר מעלתם בי וגו'. ואחרי כל זה אמר כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל. כי הנה מלבד מה שיש במאמר הזה מאכזריות רב באמרו ושמה לא תבא. הנה באו הדברים שלא במקומם שהיה ראוי שיסמכו למה שאמר למעלה וראה את ארץ כנען וגו', ולא יפסיקו ביניהם במה שאינו מענין הראיה:

26הספק הי"ט באמרו על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר ציו על אשר לא קדשתם אותי בתוך ישראל. והוא שכבר באו בחטא ד' לשונות שנים מחייבים מעלתם מריתם, ושנים מהם שוללים לא קדשתם לא האמנתם. והנה כאן בא אחד מהמחייבים מעלתם בי, ואחד מהשוללים לא קדשתם אותי, והיה די באחד מהם או שיזכרו ארבעתם כלם ובמעילה פירש במי מריבת קדש מדבר צין, ובלא קדשתם לא אמר לבד כי אם בתוך בני ישראל:

27הספק הכ' למה אמר הפסוק שאהרן ומשה נגזרו בגזרה אחת שלא יעברו את הירדן ולא יכנסו לארץ ולא זכרו אהרן בראיית הארץ ולא צוהו עליו כמו שצוה במשה ע"ה ג' פעמים. הא' בפרשת פנחס, והב' בפרשת ואתחנן, והג' בכאן: