אברבנאל על תורה, שמות כא:א

1וכי יפתח איש בור וגומר עד כי יפתה איש נערה וגו' ויש בכאן גם כן ג' שאלות:

2השאלה הא' למה אמר הכתוב ונפל שמה שור או חמור ולא אמר ונפל שם אדם. ואחז"ל שור ולא אדם חמור ולא כלים. ולמה יפטר אם נפל שמה אדם או כלים בהיותו סבת הנזק ההוא:

3השאלה הב' בגנב למה היו תשלומי השור חמשה ותשלומי הצאן היו ארבעה בלבד. ואם נמצאו בידו חיים ישלם שנים בלבד. והנה הגונב נפש אדם שוה עונשו אם מכרו או נמצא בידו:

4השאלה הג' באמרו וכי ישאל איש מעם רעהו וגו' בעליו אין עמו שלם ישלם כי אם היה זה מיוחד בענין השאלה איך יהי' בעליו עמו כי אם הוא עמו בידו הוא ולא השאילו:

5ואומר בפירוש הפסוקים והתר השאלות שאחרי שזכר עשרת המצות הנכללות בדבור לא תרצח בא הנה הכתוב לבאר המצות שהיו נכללות בדבור לא תגנוב בהפסידו ממון חבירו שלא ברצונו וסמך לאו לא תגנוב ללאו לא תרצח עם שאינם כן בסדר הדברות לפי שיש מצות משותפות לשני הדבורים ההמה רוצה לומר ללא תרצח וללא תגנוב יחד כמו שאבאר בעניניהן. והם המצות אשר יזכור עד כי יפתה איש בתולה כי הנה נזכרו כאן בסדר ארבע אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער ואחריהם דיני ד' שומרים שומר חנם ושומר שכר והשואל והשוכר שהם הרגילים להיות תמיד אצל בני אדם בעסקיהם. אבל ראוי לדעת בזה שתי הודעות הא' שאין הדינים האלה מיוחדים בנושאים ההם שזכרה התורה אלא בהם או בדומה להם ודבר הכתוב בהווה והוא הדין לכל מה שידמה לו ד"מ זכר בגנב שור או שה והוא הדין לחמור ולשאר הבהמות והב' שהתורה זכרה במשפטים האלה הסוגים. אבל יש תחתיהם מינים שאע"פ שלא נזכרו בכתוב לבחירת הקיצור קבלם משה בסיני והיא התורה שבעל פה כאלו תאמר התורה זכרה באבות הנזיקין שור ובא בקבלה שיש לכל אב תולדות ובשור התולדות הם הקרנים שבהם חיים ינגח והרגל וכמו שביארו חז"ל. ואחרי ההודעה הכוללת הזאת נבוא אל פירוש המצות האלה. בראשונה אמר כי יפתח איש בור או כי יכרה רוצה לומר כאשר האדם ברשות הרבים יפתח בור שהיה כבר פתוח מקודם נסתם או כי יכרה שחפרו מחדש. וישאירהו מגולה או פתוח והוא אומרו ולא יכסנו שאם כסהו ונתגלה מעצמו אינו חייב. אבל כשלא יכסנו הנה בעל הבור רוצה לומר החופר או כורה אותו שנעשה בעל הבור לפי שפעל אותו אע"פ שהוא ברשות הרבים ישלם הנזק הזה מהשור או החמור או ב"ח אחר שנפל שמה רוצה לומר כדי שוויו כיון שהוא עשה הנזק הזה בממון חבירו ובאה התקלה על ידו וככה כל תקלה שיניח האדם ברשות הרבים כגון קוצים ואבנים וכדומה להם כסף ישוב לבעליו או שוה כסף. אבל אם עשה זה האדם ברשותו אינו חייב ואמר והמת יהיה לו להגיד שהב"ח המת שנפל שמה יהיה לו למזיק כיון שהוא פרעו ונתן שוויו וכן כל נזק הבא מכח האדם לממון חבירו אע"פ שלא יהיה לתועלת המזיק כיון שהוא מפסיד ממונו של חבירו הוא בכלל לא תגנוב והוא בכלל הזה האמנם (בבא קמא נ"ה) אחז"ל שור ולא אדם חמור ולא כלים לפי שהאדם יש לו שכל המכין מצעדי גבר והיה לו לשמור עצמו והכלים יניעם האדם ויוליכם כרצונו ולכן אין זה כאדם מכלל לא תגנוב. ומפני זה לא נכתבה במצוה הזאת אלא הב"ח בלתי מדברים לא האדם והכלים שיוליכם אדם. אבל בדיני האומות ומשפטיהם על האדם מוטל לשמור לשורו וחמורו ולא החופר את הבור ומשפטי ה' אמת צדקו יחדיו. המצוה הב' היא בשור של איש שיגח את שור רעהו והמיתו ועשה הכתוב בזה חלוקה אם הי' שור תם או שור מועד. ואם היה תם רוצה לומר שלא נסה לעשות כן והוא בו ענין משונה שלא חשב הבעל שיעשה עם היות שלא נמשך לו מזה תועלת כיון שמשורו באה התקלה לממון חבירו לא ינקה אבל ישלם חצי נזק שימכרו את השור החי ויקח כל אחד מהם חצי כספו וגם יחצו את המת רוצה לומר כספו ביניהם ויהיה הנזק לשניהם למזיק ולניזוק כאלו שניהם פשעו בשוה בשמירת נכסיהם. ואין ספק שדברה תורה בהיות שניהם שוים השור המת והשור החי שאם לא תאמר כן נמצ' לפעמים שהמזיק ירויח בזה כי אולי חצי כסף שני השוורים החי והמת היה עולה יותר משורו החי וא"כ למה נאמר ומכרו את השור החי ללמדך שאם שור שוה סלע הזיק מאתים זוז הניזוק אין לו כי אם השור המזיק בלבד ולא ישלם המותר מן העליה ואין דין זה נוהג אלא בנזק משונה. אבל אם נשך בשינו או בעט ברגלו בדבר שדרכו להזיק חייב עליו נזק שלם כאלו הוא מועד לכך. ואם היה יודע שהי' שור זה מועד להזיק מתמול שלשום רוצה לומר שהזיק שלשה פעמים אע"פ שלא התרו בו היה לו לשומרו. וכיון שלא ישמרנו שלם ישלם נזק שלם והוא שור חי טוב כמוהו תחת השור המת ואותו המת יהיה לו. ואמר זה להודיע שלא יסקל השור כמו שנאמר למעלה בשור שהמית אדם כי הנה בזה די שהבעל ישלם נזק שלם והמת יהיה לו. והנה בשני אבות הנזיקין האלה רוצה לומר הבור והשור לא חייבה תורה למזיק שום עונש מהכפל או עוד לפי שעם היות שבאה התקלה על ידו הנה לא נעשתה מדעתו ורצונו ולא הגיעה לו ממנה תועלת אבל בשאר הנזיקין מהגנבה הכפיל העונש להיותה נעשים ברצונו ולהרויח בהם. והמצוה השלישית היא כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו רוצה לומר שגנבו ומלבד הגנבה מכרו הוא לטבחי' שישחטוהו ויפשיטוהו וימכרו את בשרו. או שלא מכרו כאשר גנבו. אבל הוא בעצמו כדי שלא יכירוהו רואיו מאי זה חותם ועדר הוא טבחו והפשיטו. הנה אז יהיה עונשו שחמשה בקר ישלם תחת השור וארבעה צאן תחת השה וחכמינו זכרונם לברכה בקשו טעם בעונש הזה כפי הגבלתו ורבן יוחנן בן זכאי אמר (שם נ"ו) שחס הקדוש ב"ה על כבודם של בריות שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנשאו על כתפו משלם חמשה שה שנשאו על כתפו ונתבזה בו בנשאותו ישלם ארבע' ורבי מאיר אמר כמה כוחה של מלאכה שור שבטלו ממלאכתו משלם חמשה שה שלא בטלו ממלאכה משלם ד' והטעמים האלה אינם נותנים טעם לשבח כי אין כל שור עושה מלאכה והבקר אינה עושה מלאכה. ולמה תהיה גם כן בה' ועוד שהשור או הבקר העושים מלאכה אדם נוהג בהם ואי אפשר לגנבם. אבל יגנבו הבטלי' מהמלאכה כי אין איש אתם גם כי איני רואה טעם לה' ולד' ולא מספר אחר ולמה אם כן אם מכרו ישלם ה' וד' ואם נמצא בידו ישלם שנים בלבד. וכפי מה שכתב הרב המורה בפמ"א ח"ג יש בזה טעם אחר והוא שהבקר והצאן מהבהמות הנאכלים רועות ביערים רחוקים ממקומות הישוב. ואם לא יענש הגנב עונש גדול יהיה מתאמץ כל היום לגנוב מהם והיה נענש על השור יותר מעל השה לפי שהשוורים רועים מפוזרים ביער ואין רועה אחד יכול לשמור כלם ומפני זה יוכל לגנבם בקלות שהאדם הגנב ינהיג את השור הנמצ' לפניו אל אשר יחפוץ כרצונו אבל השה הוא רועה בעדר וקבוץ ויוכל רועה אחד לשמור רבים מהם גם כי אין השה הולך ישר לפני מנהיגו ובחיקו ישא עלו' ינהל ולכן לא הספיק לגונב השה להענישו בכפל הדבר שגנב ולגונב השור יגדל עונשו יותר מהשה כי כפי מה שיהיה החטא נקל לעשותו יצטרך לתת עליו עונש יותר קשה מפני שימנעו ממנו. והענין שאינו נמצ' רק על המעט יהיה עונשו יותר קל. ומפני זה היה תשלומי גונב צאן ובקר כפל תשלומי שאר המטלטלין שהם ד' או ה' ובתנאי שהוציאם מתחת ידו במכר או ששחטם כי גנבתם הוא על הרוב תמיד להיות' בשדות. וא"א לשומרם כמו ששומרים הדברים שבתוך המדינה. ולכן היו תשלומי גנבת הבקר יותר מגנבת הצאן בעבור שגנבתם יותר קלה ממנו. והטעם הזה נכון הוא אבל עדיין תשאר השאלה אם המצא תמצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה למה ישלם חיים שנים בלבד מבלי חלוף בין שור לשה ומה איכפת לענין העונש אם טבחו או מכרו או היה עדיין בידו כי הגנב' כבר נעשתה וחכם אחד מחכמי הדור נתן בזה טעם אחר והוא שעקר העונש בגנב הוא השווי והיושר שיעשו לו כאשר זמם לעשות והבא לגנוב את שור רעהו או את שיו יקחוהו ממנו ועוד יקחו ממה שלו שור אחד או שה אחד כמו אשר גנב ובזה הדרך ישלם שנים רוצה לומר אותו שגנב ואחד משלו. אמנם כשלא תמצ' בידו הגנבה וכבר נתיאש הבעל ממנה לפי שטבחו או מכרו. אז ראוי להרבות בעונשו של גנב כפי המעשים אשר עשה מלבד הגנבה כי הוא בכל מעשה ומעשה שיפעל הוא גומר וכופל רשע הגנבה כאלו עשה עונות הרבה לא אחד בלבד יתבאר זה ממה שנאמר בענין עכן חטא ישראל (יהושע ד' י"ח) וגם עברו את בריתי אשר צויתי אתתם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם. והלא גנבה אחת היתה וגנב אחד גנבה ולמה אמר כל זה. אלא שהיה הכל לפי רוב המעשה אשר עשה בה וע"ז אמר יהושע לעכן בני שים נא כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה והגד נא לי מה עשית. והוא השיבו אמנם אנכי חטאתי וגו' וארא בשלל אדרת שנער אחת טובה ומאתים שקלים כסף ולשון זהב אחד ואחמדם ואקחם והנם טמונים בתוך האהלי והכסף תחתיה. ביאר שעם היות הגנבה אחת חטא בה פעמים רבות. אחת במה שראם ועיין בם. שנית במה שחמד אותם. שלישית במה שלקחם. רביעית במה שטמנם. חמשית במה שכיון להטמין את הכסף תחת החפירה להעלימו ביותר שכ"ז ההתחזקות הוא ממה שיכביד את החטא. כן בענין הגנב שגנב את השור שהנה נתחייב בתשלומי שנים כמו שזכרתי אם היה עדין בידו להשיבו לבעליו. אמנם כשקשרו ועקדו לטבחו כבר גנבו שנית וכאש' הרביצו שלישית. וכששחטו ד' כי כל מעשה מאלו הוא פועל רעה ומגונה מעצמו וכן בענין המכירה והפשרה והמסירה לקונה וקבל המעות ממנו. וכאשר הוכפלו המעשים והעונשים בעבורם היו התשלומין בשור ה' ובשה ד' ובנמצאו בידו היו ב' בלבד. ומאשר לא אמר הכתוב הזה ה' שורים ישלם תחת השור וד' כבשים תחת השה אלא ה' בקר ישלם תחת השור וד' צאן תחת השה יתכן לפרש כפי פשט הכתוב ומלותיו שתמיד יהיו התשלומין שנים כי הוא היושר האמתי כמו שבארתי אבל מפני שהזכרים בבקר ובצאן שוים בערכם יותר מהנקבות. אמר שאם המצא תמצא בידו הגנבה ישלם שנים כי יראו ויכירו כמה היה שוה השור או השה הנגנב וישלם אחר כמוהו ויהיו שנים. אבל אם טבחו או מכרו אולי יאמר הגנב שהשור או השה היה פחות ונבזה ושאין ראוי להרבות בערכו. מפני זה הגבילה התורה ערך השור או השה שישלם הגנב בעד השור אחד זכר ה' בקר. כי הוא היה חייב לשלם ב' שורים זכרים שהיו שוים יותר מה' בקר נקבות. וכן בכבשי' היה לו לשלם שני זכרים בין שיהיו עתודי' גדולים או קטנים לכן ישלם ד' צאן נקבות שאינם שוות כשני זכרי' והיה החלוף בתשלומי השה מפני קלות החטא כמו שביאר הרב המורה. וזה טעם נכון ומתישב בעיני אבל אם קבלת הקדושים ז"ל היא בחלוף זה נקבלה בסבר פנים יפות. ואמנם אמרו אם במחתרת ימצא הגנב וגו' הוא להגיד שיעשו לו כאשר זמם לעשות כי בהמצאו במחתרת כשיוכר מענינו שבא ג"כ על עסקי נפשות הותר דמו. ולכן אם בעל הבית מצא את הגנב בביתו והכהו עד שהמיתו אין לו לב"ה דמים ר"ל שלא יענש על הריגתו כי ירדה תורה לסוף דעתו של כל איש שיש לו שונא יבוא אל ביתו בלט להורגו ואם ימצא יאמר שבא לגנוב ולא גנב ויפטר. אבל אם זרחה השמש עליו מבואר הוא שלא בא להרוג את האדם בביתו כצאת השמש בגבורתו ולכן אין ראוי להמית את הגנב אף שימצא במחתרת כי לא בא אלא לגנוב ממון לא להרוג את הנפש ואין ראוי שבעבור הממון יומת. וחז"ל פירשו אם זרחה השמש עליו שהוא דבור הלציי בדרך משל ר"ל אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך כגון האב החותר לגנוב ממון בנו שבידוע שלא בא להרגו. אז דמים לב"ה אם יהרגהו כי לא יהרג נפש אלא על הנפש. אבל הגונב ממון שלם ישלם אם גמר המעשה ר"ל שישלם שנים ואם אין לו ונמכר בגנבתו. ובא בקבלה בגנבתו הוא נמכר אבל אינו נמכר בתשלומי כפל חמשה או ד' כי מכירתו מיסרתו. והמכירה בב"ד כבר התבאר שלא תהיה יותר מלשש שנים. האמנם אם היתה הגנבה דבר מועט והוא אין בידו לשלמו ויספיק למוכרו בעד שנה אחת או שנתים הסברא נותנת שלא ימכור אלא לאותו זמן בלבד שיספיק לגנבתו. והנה אמר הכתוב אם המצא תמצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם להגיד שלא בלבד בשור ובשה יובנו תשלומי הכפל שזכר במשפט הזה כי גם בכל שאר הדברים שיגנוב ישלם שנים בין מטלטלין בין ב"ח והודיע שאם טבחו לא יקחוהו ידיו בתשלומי הכפל כי חיים שנים ישלם לא מתי' והנה המצוה הזאת מבואר מעניניה שהיא בכלל לא תגנוב ולכן נסמכה ללא תרצח מפני השתוף אשר יש לשני הלאוים בענין הזה. ואמנם שהיא משפט אלהי מבואר מעונשיה כי הנה אומות העולם בארצותם לגוייהם מהם הניחו בנימוסיה' שיהרגו ויתלו על העץ את הגנב שור או שה או שאר המטלטלין ומהם הניחו שיכרתו אזניו בפעם הראשונה ובשנית יומת. ואשר הקלו מהם להעניש ענשו לגנב שישלם שבעתי'. ואולי מדברי שלמה המלך לקחוהו שאמר (משלי ו' ל"א) ונמצא ישלם שבעתים וחלילה למלך הירא את דבר ה' שיכבד בעונשים שזכרה התורה ויעבור בלא תוסיף עליו ולא תגרע אבל הוא לא דבר שם מהעונשים שיתנו בית דין לגנב על פי המשפט אלא על פי הבושת והכלימה שירגיש הגנב כשיתפרס' היותו גנב והוא אומרו לא יבוזו לגנב כי יגנוב כי יאמר שעשהו למלא נפשו כי ירעב. האמנם כשנמצא עם הגנבה התפעל מהכלימה ההיא שכבר היה משלם שבעתי' להנצל מאותה בושה וגם את כל הון ביתו יתן כי זה טבע האד' אבל עונשי בית דין אין להרהר אחריהם כי ישרים דרכי ה' ולא ענשו אלא מה שגנב ממון כי אם בממון וזה כשיעור אשר גנב כמו שביארתי. ומשפטי התורה הם כלם מיוסדים על האמת והנכון. והמצוה הרביעי' היא כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירו ובער בשדה אחר. רוצה לומר שאם יגנוב האדם תבואת חבירו בהיותה בשדה ובכרם בשלחו בהמותיו לרעות בהם כי לשון ויבער ובערה ובער הכל לשון כליון כמו כאשר יבער הגלל והיתה לבער כי אם יהיה לבער קין והוא שן הבהמה הרועה בשדה ובכרם וזכרו חז"ל שהיא תולדה דשור ושלח את בעירה בא הה"א במלת בעירה במקום וא"ו כמו אסרי לגפן עירה וסותה ומכאן למדו רגל מועד' שהזיקה בהמתו בדריס' רגלה ובבעיטה. ואמר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם אפשר לפרשו על המזיק מהמיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם כל כך תבואה כמו שהזיקה בהמתו. ומכאן אחז"ל (גיטין מ"ח) הנזקין שמין להם בעדיות רוצה לומר כשהוא רוצה לפרוע ישומו הדבר הניזק כאלו הוא שוה למובחר ממה שימצא למזיק. ויש מפרשי' מיטב שדהו ומיטב כרמו של הניזוק שלא יאמרו לא אכלה הבהמה אלא מהיותר פחות לא יהיה כן. אבל ישומו שזה היה המובחר ממה שהיה לו. המצוה הה' היא כי תצא אש ומצאה קוצים. וגם היא הפסד בממון חבירו כשידלק האש בביתו או בשדהו ומשם יצאה ונאכל גדיש או הקמה כי הוא אף על פי שלא יצא ברצונו כיון שהיה זה בפשיעתו שלא שמר את האש שלא תזיק יהיה מהמשפט ששלם ישלם המבעיר אותה בערה והכתוב הזה מדבר במי שידלק אש בשדהו כדי לבער הקוצים והברקנים באופן שיהיה השדה מוכן לחרוש ולזרוע. ונתפשט לשדה של חבירו ונאכל גדיש והוא ערימת החיטים או עומרי תבואה הנאספי' בגורן או הקמה קודם קצירה או השדה שליחכה האש בתי נירין והתלמים של שדה זרועה שלא תהיה ראויה לגדל צמחים עד שיחרוש ויזרע שנית. הנה בכל אחת מהנזיקין האלה אשר יסבב האש הזה באש אשר הדליק התחייב לשלם הנזק ההוא כלו לפי שהוא מבעיר את הבערה או לפי שלא שמר את גחלתו בשלא תצא האש ותזיק ובזה השלים הכתוב זכרון הארבעה אבות נזיקין וקצת תולדותיהם וזכר אחריהם דין הד' שומרים שהם אלו שיזכור. המצוה הו' היא כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר וגו' רוצה לומר שאם יתן איש אל רעהו בפקדון לשמור כסף או כלים והפרשה הזאת תדבר מהשומר חנם כי לכן אמר כסף או כלים שאין ביניהם טורח ואין השומר מטריח עצמו בשומרם בתוך תיבתו ואין דרך בני אדם לתת שכר על שמירתם ונגנב מבית האיש רוצה לומר שהשומר טוען שנגנב הכסף או הכלים ההם מביתו. הנה אם ימצא הגנב כלומר שיתאמת שנגנבו הדברים ההם ומי גנבם. ישלם הגנב שנים לבעל הפקדון כאלו גנבהו מאתו. ואם לא ימצא הנגב כלומר שלא יוכל לברר שנגנב מאתו הדברים ההם. ובעל הפקדון אומר שהשומר לקחם והחזיק בהם לעצמו אז יקרב בעל הבית השומר אל האלהים והוא מושב בית דין שאלהים נצב בעדת אל וישבע באלהים כי על זה אמר גם כן שיתקרב את האלהים רוצה לומר שיתקרב אליו בשבועתו וישא את שמו על שפתיו. והשבועה תהיה אם לא שלח ידו במלאכת רעהו רוצה לומר שלא שלח ידו באותה הכסף או כלים להשתמש בהם בלי רשות בעליו כי אם נשתמש בפקדון מיד הוחזק גזלן וחייב באונסין ומשם ואילך אם נגנב נגנב לעצמו ולא למפקיד. אבל אם ישבע שלא ישתמש בפקדון ההוא ולא לקחו הרי הוא פטור. ומפני שאמר ונקרב ב"ה אל האלהים בא הכתוב לתת משפט כולל לא לבד בנדון הזה כי אם גם בכל שאר הטענות שכלם יהיו נדונים על ידי בית דין ולפניהם ישבעו הבעלי דינין כי יהיו מאיימים אותם ומשביעים אותם כראוי. וזה הוא שאמר על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה. לא שיהיה השור והחמור והשה מפרשת שומר חנם כי הם מפרש' השומר שכר כמו שיתבאר. אבל בא הכתוב הזה להודיע מאמר כללי שכל טענה שיהיה לאדם עם חבירו בין בשומר שכר בין בשומר חנם אשר יאמר האחד כי הוא זה רוצה לומר שכך היה הדבר והאחד אמר בהפוך זה עד האלהים יבוא דבר שניהם. ואת אשר ירשיעון אלהים ששלח ידו במלאכת רעהו יענש כגנב וישלם שנים לרעהו. וכפי דעת חז"ל (ב"ק ק"ז) בא הכתוב הזה ללמד שאם אחרי שנשבע שומר חנם נמצא שפשע ונשבע לשקר אפילו במקצת אשר יאמר הבעל כי הוא זה שנשבע עליו ויתבאר הדבר בעדים אשר ירשיעון אלהים שנתברר אצלם שנשבע לשקר. ועדים אפי' על המקצת ישלם שנים לרעהו המפקיד כל הפקדון אצלו שמכאן למדו חז"ל כי המודה במקצת הטענה ישבע על הנשאר. האמנם אינו חייב בתשלומי כפל אלא א"כ אחר שנשב' הודה בב"ד או באו עדים בכולו או במקצתו. אבל אם הודה במקצת קוד' שנשבע אע"פ שהוחזק כמכחש בפקדון ואח"כ הודה אינו משלם אלא מה שהודה. המצוה הז' היא כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וגו'. ואחז"ל שפרשה שלמעלה למדה דין שומר חנם כי אין דרך בני אדם לתת לשמור כסף או כלים בשכר. ופרשה זאת למדה דין שומר שכר שאין דרך בני אדם לשמור בהמות אלא ע"י שכר. ואמר ומת או נשבר או נשבה אין רואה. רוצה לומר שנמצא' הבהמה שמתה מעצמה מחולי או שנשברה שנפלה ממקום גבוה ונשברה מפרקתה או איבריה או נשבה. ואומרו אין רואה שב אל או נשבה שגנבוה ושבוה לסטים ואנשי מלחמה ולא היה שם רואה שיעיד עליו והנה המפקיד טוען שהשומר גנבה או מכרה או נגנבה ממנו מפני שלא שמרה כראוי וחייב לפרעה וכן במתה ובנשבר' שהיה בפשעו והשומר אומר שאינו כן אלא שמתה מעצמה. והנשברת מקרה הוא קרה ולא היה בפשעו. הנה בזה שבועת ה' תהיה בין שניהם מאחר שאין שם עדים יעידו בדבר ובשמירה. ואם השומר נשבע שלא שלח ידו במלאכת רעהו כלומר שלא גנב ולא פשע בשמירתם יהיה נאמן בשבועתו ויפטר ויקח בעליו את המתה או הנשבר'. ובכלל שהשומר לא ישלם כלל כיון שלא פשע בשמירתו יהיה נאמן בשבועתו ויפטר ויקח בעליו את המתה או הנשבר'. וחז"ל פירשו ולקח בעליו השבועה שנשבע השומר בפרעון פקדונו ולא ישלם הבעל לשומר שכר שמירתו אף על פי שנשבע שלא פשע ומזה למדו שאין הנשבעין נוטלים. האמנם אם גנוב יגנב מעמו או נאבד שברח והלך לו הדבר המופקד ישלם השומר לבעליו כי הוא חייב בגנבה ואבדה ופטור מן האונסין הגדולים. ואם ימצא הגנב אחרי שישל' השומר ישלם שנים לשומר. אם טרוף יטרף רוצה לומר מחיה רעה אונס מפורסם שלא יוכל השומר לדעתו כזאב ואריה יביאהו עד ר"ל שיביא עליו עדים שראו זה ובמכילתא דרשו יביאהו עד יביא אבר או דבר מהנבלה שהציל להיות לו לעד. וכאשר יציל הרועה מפי הזאב שתי כרעים או בדל אוזן ואז כשיתבאר זה מהעד הטרפה ההיא לא ישלם אותה. המצוה הח' היא וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת וגו' רוצה לומר שפעמים שיקבל האדם בהמתו של חבירו לא בפקדון כשומר חנם או שומר שכר אלא בדרך הלואה ששאלה ממנו כדי לעבוד עבודה מה ונשבר או מתה הבהמה הנשאל' אם בעליו אין עמו ר"ל אחרי שהמשאיל אינו משותף עם השואל בתועלת השאלה וההלואה ההי' כמו שהיה בשומר השכר שלם ישלם אפילו האונסים שכל ההנאה היתה שלו ויוכל לטעון המשאיל שהשואל הטעין את בהמתו יותר מהראוי עד שנשברה ומתה. ואם בעליו עמו בשעת המלאכה או כאשר מתה או נשברה לא ישלם. כי בידוע שלא היה המשאיל מניח לשואל להטעינה יותר מדאי ולכן ישלם דמסתמא לא פשע או ויתר לו אונס השאלה כמו שויתר לו השירות אם לאהבתו אותו ואם לתקות שום גמול והרי שניהם נהנין בזה. ואפילו היה שכיר עמו היה כאלו הכל בא בשכרו ודינו כשוכר ממנו הדבר הנשאל והשוכר פטור וכיוצא בזה. הרי לך בזה ד' שומרים הא' שומר חנם. הב' שומר שכר. הג' השואל בהלואה. הד' השכיר. ויותר נכון לפרש אם שכיר הוא על הבהמה שהיתה נשכר' אצלו בא בשכרו ופטור אם מתה מחמת מלאכה כי בידוע שלא שכר הבהמה על מנת להעמידה על השעורים תמיד ולכן הוא פטור מאונסין. הנה התבאר שכל ח' מצות האלה נכללות בדבור לא תגנוב אשר הכוונה בו שלא יוציא ממונו של חבירו שלא מדעתו ורצונו. והתבאר שכל משפטי ה' אלה צדיקים ילכו בם וכמה באה בהם מהחכמה והחמלה ומהסדר האמתי לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום: