אברבנאל על תורה, בראשית יז:יט

1אבל שרה אשתך וגו' עד סוף הסדר. השיב הקב"ה לשאלת לו ישמעאל יחיה לפניך באמרו אבל שרה אשתך כאומר אברהם אתה חשבת שכל הטובה אשר יעדתי לך לעשות לך יהיה בעבורך ולכן בהיות לך ישמעאל בנך חשבת שתהיה הולדת יצחק ללא צורך עד שמפני זה שאלת אם יחיה ישמעאל ואם יהיה לפני בבריתי. דע כי אין הדבר כן כי שרה ראוי שתלד לך בן וכמו שאתה בהולדה כן תזכה היא והנה ישמעאל אינו בנה ולכן מפאת שרה היתה הולדת יצחק הכרחי' אע"פ שלא ימות ישמעאל ואותו הבן אשר תלד שרה יקרא יצחק לפי שתהיה תולדתו צחוק לכל אדם מצדה ומצדך ובזה שבח לו הצחוק שצחק להיותו כמו שפירשתי ממה שבטבע ושלזכרון אותו צחוק יקרא כן וזהו אבל שרי אשתך יולדת לך בן אמת אמרת מצדך אבל מצד שרה הכרחי הוא הבן והודיעו שבו יתקיים הברית לפי שהתחברו בו זכות האב והאם וזהו אמרו והקימותי את בריתי אתו לברית עולם ולזרעי אחריו והותרה בזה השאלה הח' האמנם להסיר מלב אברהם ספק חיי ישמעאל ולהשיב לשאלתו ששאל שיוכלל גם הוא בברית השיבו ית' ולישמעאל שמעתיך ובזכותך ובעבורך הנה ברכתי אותו ר"ל יצא דבר מלכות מלפני שיהיה מבורך והודיעו שבקצת הברכות שיעדו בהם יבורך ג"כ ישמעאל כי כמו שנאמר לאברהם והפרתי אותך במאד מאד כן אמר בישמעאל והפרתי אותו במאד מאד והנה אמר לאברהם ומלכי' ממך יצאו ואמר על ישמעאל במקו' זה שנים עשר נשיאים יוליד כלומר שלא יתן עליו הוד מלכות ולא יהיו ממנו מלכים משוחים בשמן כמלכי יהודה וישראל אבל יהיו נשיאים לאומות' בארצותם כל אחד נשיא לארצו ואם אמר לאברהם ונתתיך לגוים הנה ג"כ אמר על ישמעאל ונתתיו לגוי גדול רוצה לומר שלא יצאו ממנו גוים מתחלפים בכמו ישראל ואדום אבל יהיה בלבד לגוי אחד גדול מאד ובזה הודיעו שבזכותו ומפני אהבתו יתן לישמעאל החלק הזה מברכותיו אבל שאר הדברים מירושת הארץ והתיחדות ההשגחה וההנהגה האלהית הנה זה יעשה ליצחק כי עמו יקים את הברית אשר כרת את אברהם ולזרעו אחריו לא עם ישמעאל לפי שאומה אחת תהיה בלבד חלק ה' ובעלת בריתו לא שתים וזאת תהיה האומה שתצא מיצחק ולכן חזר לומר ואת בריתי אקים את יצחק ר"ל הנה רבוי הזרע והנשיאי' והגוי הגדול אעשה לישמעאל בעבורך אבל קיום הברית לא יהיה כי אם ליצחק לפי שתלד לך אותו שרה ויתחברו בו זכות האב והאם מה שאינו כן בישמעאל שאין לו זכות האם והנה אמר למועד הזה בשנה האחרת לתת לו אות שלידתו תהיה בנס כי למועד הזה אשר יעדתי בו לשנה האחרת תהיה לידתו והוא המורה שהכל הוא כפי רצוני. הנה א"כ הפסוק הראשון והקימותי את בריתי אתו לברית עולם בא להודיע שביצחק יתקיים הברית אבל לא היה מתחייב ממנו שלילתו מישמעאל אמנם באמרו עוד אחרי יעוד ישמעאל ואת בריתי אקים את יצחק משמע שישמעאל לא יכנס בו אלא יצחק לבדו והותרו בזה השאלות הט' והי'. והנה אמרו ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם. כתב הר"ן שמצד הוראת זה הפסוק נראה לו שהיה נהוג בנבואו' שגם אחרי שהיה נשלם דבור השם לנביא לא היה נפרד ממנו תכף אשר כלה לדבר אתו עלה מעליו כדי שיוכל אברהם להשלים את המצוה. והדעת הזה אינו מוכרח אצלי וגם טבע הנבואה לא יתנהו ואין ענין הכתוב כן. אבל עניני שבעבור שהיה אברהם מתחזק לבקש על ישמעאל לכן מיד שהקדוש ברוך הוא כלה לדבר את הדברים שנזכרו למעלה עלה מעליו והפסיק נבואתו ממנו באופן שלא נשאר מקום לאברהם להשיב עוד על דברי השם ולהפציר בעד ישמעאל כמו שהתחיל לעשותו וזה טעם אמרו אחרי ויכל לדבר אתו מ"ש עוד ויעל אלהים מעל אברהם. והותרה בזה השאלה הי"א. ואמנם למה נזכרה בנבואה הזאת כלה שם אלהים ולא השם המיוחד. הנה הסבה היא שבמראות אברהם וספוריו וכן במעמד בין הבתרים נזכר תמיד השם המיוחד להיותו מורה על הרחמים כי כן היו כל הדברים ההמה בחסד וברחמים אבל פרשת מילה ופרשת לידת שרה נזכר תמיד שם אלהים להיותו מורה על הדין ועל המשפט האלהי שהדין נותן בשני כורתי ברית שיעשה כל אחד מהם המוטל עליו ולכן אמר וידבר אתו אלהים לאמר אני הנה בריתי אתך שזה היה מן הדין כיון שנכנס בברית. וכן (בראשית י"ז ט') ויאמר אלהים לאברהם ואתה את בריתי תשמו' כן היה הדין והמשפט שאברהם יעשה המוטל עליו במה שהוא בעל בריתו וכן מפני שלמות שרה וחסידותה היה מן הדין שיזכרה השם ויפקדה לטובה בזרע קדש ולכן אמר בענינה מאמר ויאמר אלהים לאברהם שרי אשתך. וגם אברהם מפני שנראה לו מהדין שישמעאל להיותו בנו יתקיימו בו היעודים שיעדו השם על זרעו אמר הכתוב ויאמר אברהם אל האלהים לו ישמעאל יחיה לפניך ובדרך דין ומשפט לתת לשרה חוקה ומשפטה נאמ' בתשובתה ויאמר אלהים לאברהם אבל שרי אשתך וגומר ובסוף הדברים לזאת הסיבה בעצמה אמר ויעל אלהים מעל אברהם. הנה התבאר שלכן נזכר שם אלהים בכל הנבואה הזאת ובכל חלקיה לפי שהיו הדברים על צד המשפט והדין. ומכאן והלאה שהיו הדברים על צד החסד והרחמים נזכר השם המיוחד המורה עליו והותרה בזה השאלה הי"ב. וספר הכתוב מזריזות אברהם והשתדלותו לקיום מצות השם שמיד כשנפסקה נבואתו עשה כאשר צוהו מבלי עכוב כלל והנה התחיל המצוה בישמעאל בנו כמו שאמר ויקח אברהם את ישמעאל בנו להיותו בנו יחידו כדי ששאר אנשי הבית יקחו ממנו משל ודוגמא לעשות כמעשהו ואחריו מל כל ילידי ביתו והם בני שפחותיו שנולדו בביתו מפני שהיו קרובים אליו והוא היה להם לאב. ואחרי כן מקנת כספו שהם העבדים אשר קנה שלא היו כ"כ אדוקים עמו כמו ילידי ביתו וכל זכר מהם מל את בשרם ועם היותם רבים מלו בעצם היום הזה הוא היום שבו נצטוה אברהם על המילה והנה זכר מספר שנות אברהם ושנות ישמעאל כשנמולו להגיד שעם היות אברה' זקן כבן מאה שנה וישמעאל בנו עם היותו רך ויחיד לפני אמו מפונק מנוער פורע מוסר פרא אדם בן י"ג שנה שמפני זה האב לזקנתו והבן לבחרותו היה מהראוי שיפחדו מפעל המילה מגודל הכאב וליציאת הדם המחלישה הכח והיה מפני זה דבר הגון שלא יהיו גם הם מולים עם כל אנשי הבית יחד ביום אחד כי בהיותם כלה חולים איך ישמשו אלו את אלו ואולי יביא זה אל המות ולכן היה יותר טוב שימתינו אברהם ובנו יום או יומים לראות איך יפול דבר מהמולים מאנשי הבית וינסה אברהם הענין בהם ואחר כך ימול בשר ערלתו. הנה הוא בצדקתו לא עשה כן כי היה בטחונו באל כל כך גדול וחשקו למלאת מצותו כל כך עצום וגם כל בני ביתו היו מלומדים ממנו באופן כך וחפצים במצותיו שכלם נמולו בעצם היום ההוא כעבד כאדניו כלם נמולו ביום אחד וזה טעם אמרו שנית בעצם היום הזה נמול אברהם כי בפסוק שלמעלה זכר שכל בני הבית נמולו בעצם היום הזה אבל כאן הגיד שבעצם היום הזה שבו נמולו ילידי ביתו ומקנת כסף נמול אברהם גם כן עם היות שישמעאל בנו וכל אנשי ביתו ילידי בית ומקנת כסף כלם נמולו אתו ולא היה אחד מהם חי ובריא לשמש לאברהם בחליו הנה לא חשש הצדיק בדבר מהצריך לו בערך קיום דבר השם ושמירת מצותו והותרה בזה השאלה הי"ג ופה נשלם ביאור הפרשה הזאת: