אברבנאל על תורה, בראשית כח:טז

1ויקץ יעקב משנתו וגו' עד ויעבוד יעקב ברחל וגו'. ספר הכתוב שהקיץ יעקב משנתו משתומם כשעה חדא ושער בנפשו שדבר גדול נראה לו בחלומו ולכן אמר אכן יש י"י במקום הזה ואנכי לא ידעתי רוצה לומר אני הייתי חושב שלא תמצא קדושה ודבקות השגחה אלא במקום שיהיו אנשים אנשי חיל ירא אלדים כאלו תאמר באר שבע מצד אבי שיושב שמה ועתה אומר שיש י"י במקו' הזה מקודש ומושפע מפאת עצמו עם היות שאין כאן אנשים והיה אומר זה לענותנותו שאין ספק שלא קנה המקום הקדושה אלא מפאת האנשים אם אברהם ויצחק ששם נעקד על גבי המזבח ואם יעקב עצמו בזכות המראה שראה שם ואם מפאת ישראל שהיו עתידין לבנות שם בית המקדש לעבוד את י"י אבל יעקב תלה הכל בקדושת המקום ולכן ירא מאשר עמד שם בקלות ראש וישן שמה וזהו אמרו מה נורא המקום הזה. ואמנם אמרו אין זה כי אם בית אלדים בלשון שולל ענינו מאשר אין שם אנשים מצדם יתקדש המקום הזה אין כאן אם כן סבה אחרת לקדושתו אלא שהוא עתיד להיות בית אלדים והיה זה המקום מיוחד לבית אלדים לפי שזה שער השמים כלומר מוכן להורדת השפע מלמעלה ע"ד מ"ש שחז"ל בית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה. ואמנם אמרו בנדרו אם יהיה אלדים עמדי אפשר לומר שיעקב להיות זאת התחלת נבואתו נסתפק אם היה ענינו חלום נבואיי או אם היה חלום דמיוני מבלי נבואה. ועם היות שהרב המורה בפמ"א ח"ב כתב שיעקב הרגיש בעצמו שהיה החלום נבואה ממש ולכן אמר אכן יש י"י במקום הזה שהחליט המאמר שהיתה השגתו נבואיית וחוץ מכבוד תורתו. כי הוא לא אמר על חלומו שהיה נבואה אלא אל המקום ההוא שהיה מושגח ומושפע ולא יתחייב מזה שיהיה חלום החולם שמה נבואיי. ולכן נרחיק זה והנה בשמואל נאמר שטרם ידע את י"י וטרם יגלה אליו דבר י"י היה קורא אותו י"י והוא היה חושב שעלי קראו ולכן אין להרחיק שיהיה יעקב מספק בחלומו אם היה נבואיי אם לא בהיותו בתחלת נבואתו ומפני זה נדר את נדרו ואמר אם יהיה אלדים עמדי. והרמב"ן כתב שלא אמר אם יהיה אלדים עמדי כמסתפק אלא שכן הוא דרך הלשון כמו עד אשר אם עשיתי. אם יהיה היובל לבני ישראל. והיותר נכון אצלי כי מפני שאמרו לו בחלומו יעודים לענין זרעו ויעודים לענין עצמו רצה לעשות בחינה בקרובים אליו בזמן ואמר אם יהיה אלדים עמדי ושמרני וגו' ויתן לי ההכרחי בלבד והוא לחם לאכול ובגד ללבוש לחם צר ומים לחץ וכסות איזה שיהיה ושבתי בשלום אל בית אבי והם הדברים אשר הבטיחו במראה לעצמו כי הנה לחם לאכול ובגד ללבוש נכלל במאמר והנה אנכי עמך. הנה אם יתקיים זה ולא יגרום החטא למנעו הנה אז אדע ששאר היעודים שנאמרו על זרעי יתקיימו בהכרח והם והיה י"י לי לאלדים רוצה לומר שתרבה השגחתו בזרעי כאשר דבר לי. וגם שהאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלדים לעתיד לבא וששם יביאו מעשרותיהם בניו וזרעו וזהו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך שזה על זרעו נאמר. ורש"י פירש והאבן הזאת שזה נתקיים בשובו מפדן ארם שנאמ' קום עלה בית אל וגו' ויצב יעקב מצבה וגו' ואינו נכון כי לו עשה בעבור זה המצבה איך לא נתן המעשרות אם בימיו הנדר נתקיים כי כלו היה כאחד. הנה נתבאר שלא היה יעקב מספק ביעוד הש"י אלא מפני שהיה בחלום ולהיותו בתחלת נבואתו חשש אם היתה נבואה אם לא או שמא יגרום החטא. וכן אמרו בבראשית רבה (שם) רבי הונא בשם רבי אחא והנה אנכי עמך אם יהיה אלדים אלא מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה. ושלא אמר יעקב זה בנדרו כמבקש פרס על עבודתו אלא לעשות סימן ביעודיו ושלא אמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו על עצמו אלא על זרעו והותרו השאלות הד' והה' והו'. והנה אמר וישא יעקב רגליו לפי שהיה כ"כ חשקו לשבת במקום ההוא בעבור המראה אשר ראה שמה ומה שחשב שיהיה בית אלדים ושער השמים שלא יכול לזוז עצמו משם והוצרך להכריח עצמו ללכת משם לדרכו וזהו וישא רגליו שהכריח איבריו להלוך מהמקום ההוא ורש"י פירש משנתבשר בבשורה טובה והובטח בשמירה נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת מב"ר ונכון הוא. ואמנם באמרו וירא והנה באר בשדה וכל הספור כתב הרמב"ן שנכתב הספור ההוא להגיד שקווי י"י יחליפו כח ויראתו תתן עז ותעצומות כי הנה יעקב אבינו בא מן הדרך והוא עיף ויגע ויגל את האבן לבדו שהיו צריכים לגלגלה כל הרועים שבכל העדרי' וכבר היו שלשה עדרים רובצים עליה ולא יוכלו לגללה. וידמה שהיה חסרון מים בארץ ההיא ולכן היה על פי הבאר האבן ההיא לשמור המים ובהשקותם את הצאן היו משיבים את האבן על פי הבאר למקומה. האמנם למה נכתב בתורה כל הספור ההוא כבר התעוררו רז"ל על זה ואמרו שהבאר ירמוז לבית המקדש ושלשה עדרי צאן רומזים לעולים לרגל שלשה פעמים בשנה כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים. שמשם היו שואבים רוח הקדש. ונאספו שמה כל העדרים באים מלבא חמת עד נחל מצרים וגלגלו את האבן שמשם היו שואבים רוח הקודש והשיבו את האבן מונח לרגל הבא. ואחרים דרשו וירא והנה באר בשדה זה סיני. והנה שם שלשה עדרי צאן כהנים לוים ישראלים. כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים שמשם שמעו עשרת דברות. והאבן גדולה על פי הבאר זו שכינה. וכן עשו רמזים אחרים. וכפי הדרך הזה מן הרמזים נ"ל לדרוש הדבר הזה בב' אופנים אחרים. האחד הוא שיעקב בהגיעו שמה ראה את הבאר בשדה עם אותם עדרי צאן כמו שזכר הכתוב ולקח סימן טוב לעצמו בזה שהבאר רומז לש"י שהוא הנקרא באר מים חיים כאלו היה דבק בו וקרוב אליו בהכנסו לעיר כמו שיעדו הש"י והנה אנכי עמך וראה שלשה עדרי צאן רובצים עליה לרמוז אל שלשלת האבות אברהם יצחק ויעקב עצמו שהיו נסמכים אליו יתברך כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים שמהשפעתו ישקו ויתברכו כל אשר להם וחשב שהאבן הגדולה אשר היא על פי הבאר תרמוז אל האבן אשר שם מצבה ושאמר תהיה בית אלדים כי היא האבן אשר מאסו הבונים היתה לראש פנה והיא היתה על פי הבאר שבהשפעתו ועל דבר פיו תתקיים בית יי וממה שנודע לו שנאספו שמה כל העדרים הבין שאומות העולם עתידין להתאסף על ישראל לשחתם ושהם יגוללו את האבן מעל פי הבאר כלומר שיחריבו בית המקדש והשקו הצאן שיתעשרו אכלוסיהם משם וראה עם זה שישיבו את האבן רומז למלכי פרס שיבנו הבית. וכאשר ראה יעקב הדבר הזה עשאו בלבו סימן למה שנאמר לו שיתקיים עכ"פ מבית י"י העתיד להבנות למקום שישב שמה ושאר הדברים שזכר הכתוב בדבר הזה הם מענין הספור אבל מזה שראה בראשונה עשאו סימן לבניו. זה סימן הראשון מהרמז. והדרך השני הוא שכאשר ראה יעקב הבאר בשדה לקח ממנו סימן טוב לנשואיו מפני שכן עשה אליעזר עבד אברהם על הבאר הבחינה והנסין לנשואי יצחק והיה דעתו שאותו באר היה סימן לאשה וכמאמר שלמה שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך שאמר זה על האשה. ושלשה עדרי צאן רובצים עליה רומז לאברהם ויצחק ויעקב עצמו ששלשתם לקחו אשה מאותה באר שהיה בחרן כלומר מאותה משפחה ידועה כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים ומהאשה הוציאו תולדותיהם והאבן גדולה שראה על פי הבאר חשב שהיה רמז לעקרות שהיה בכל האמהות שהיו באותה משפחה נכבדת שרה ורבקה וכן היו רחל ולאה כמו שיזכור כי העקרות היה האבן שעל פי הבאר הסותמת אותו שלא יוציאו משם מים אבל הוגד לו שנאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן ולקח זה לסימן שכל האבות בתפלותיהם וזכיותיהם הסירו ובטלו העקרות ההוא אבל עם היות שבוטל בשרה עדין נשאר ברבקה ועם היות שבוטל ברבקה בזכות אברהם ויצחק עדין תשאר בלאה ורחל כי תמיד היתה שבה האבן על פי הבאר למקומה. ומפני זה כאשר הרועים ספרו הענין ליעקב והוא הוציא משם סימן לעניניו בראותו את רחל נתן בלבו ללקחה לאשה ויגל את האבן רוצה לומר שגם הוא יסיר ממנה את העקרות וישק את הצאן רוצה לומר שיוצא ממנה בנים. הרי לך מבואר הדבר הזה שהיה כפשוטו ושיעקב לקח ממנו סימן אם לענין דבקותו באלדים כמו שיעדו או לענין נשואיו והותרה בזה השאלה הז'. והנה שאל יעקב אל הרועים הידעתם את לבן בן נחור לפי שכונתו היתה לשבת עמו כאשר צותו אמו לא עם בתואל מפני זקנתו ויחסו לנחור באמרו הידעתם את לבן בן נחור לפי שלהיות נחור גדול הבית ואחיו של אברהם היה לכן מתיחס אליו עם היותו אבי אביו ולא לבתואל אביו. ושאל יעקב אם היה לו שלום כי פחד יעקב שמא היתה לו מריבה בעיר ואיך יבא אל ביתו כי יהיה כמו הנס מן הפחת ויפול אל הפח. וכאשר ידע ששלום לו וראה את רחל בתו שבאה שמה גמר בלבו שהיא האשה הוכיח י"י לו כי שם על באר המים הוכיח את רבקה אמו ליצחק אביו וכן שם על המים הוכיח את רחל לו. ולכן בהראותו את גבורתו גלל את האבן מעל פי הבאר והשקה את צאן לבן להיותו אחי אמו ולא זכר הכתוב שהשיב את האבן למקומה. כי נשארו שמה שאר הרועים להשקות את צאנם והם השיבוה או שעשאו יעקב לדעת מפני הרמז השני שזכרתי שהסיר העקרות ולא שבה עוד להמצא בבנותיה ולכן תמצא שלא היתה אשה מנשי השבטים עקרה שאין ספק שלקחו להם נשים משם לפי שיעקב אביהם גלל האבן ולא השיבה למקומה על פי הבאר. והנה נשק יעקב לרחל והודיעה שלא נשקה מפני תאוה ולא תקחהו לגנאי כי אחי אביה הוא כלומר קרוב אליו מאד כי הנה הקרובים מאד יקרא אחים כמו כי אנשים אחים אנחנו וכמו שפירש כי הנה היה בן רבקה. האמנם בכה לפי שלא היה בידו נזמים וצמידים לתת לה כמו שנתן אליעזר לרבקה כי לא בא הוא שמה כאשר בא אליעזר עבד אברהם בשלום ובמישור והוא היה בורח ולכן לא נדבק בידו מאומה (רש"י בראשית ך"ט יוד) וחז"ל אמרו שרדף אליפז בן עשו אחר יעקב במצות אביו ומפני שנתגדל בין ברכי יצחק לא רצה להרוג את יעקב אבל נטל ממנו כל אשר היה מוליך בידו שנתנה לו אמו. והנערה רחל רצה ותגד לאביה ולפי דעת רש"י אמה כבר מתה. ואפשר שבעבור שהיתה הקורבה והאחוה עם אביה ולא עם אמה הגידה לו ולא לאמה. אבל רבקה הלכה לאמה כדי להראותה הנזם והצמידים אשר נתן לה. האמנם לבן לא חשש למתנות כי אם לקורבה ולכן הלך לו במרוצה רבה ויחבק לו וינשק לו ויעקב ספר לו כל הדברים רוצה לומר מה שקרהו בעצת אמו עם עשו ועם אביו בברכות ושעשו היה מתנחם לו להרגו. ולכן אמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה רוצה לומר עם היות אתה ועשו שניכם בני רבקה אחרי שידעתי אמתת הדבר דע לך שעצמי ובשרי אתה ולא הוא ומי שיגע בך יהיה כנוגע בעצמי ובשרי וזאת היתה ליעקב בטחון גדול למה שבא שמה והותרה בזה השאלה הח' (שם). ורש"י כתב שמפני שלבן לא ראה ביד יעקב כלום אמר לו ליעקב אם אין בידך שום דבר לא היה ראוי לי ללקחך בביתי אבל אך עצמי ובשרי אתה ולכן שבה עמדי חדש ימים. ואחר עבור חדש ימים ויעקב בבית לבן ואין ספק שהיה מתטפל בענין צאנו אמר לו לבן כי אחי אתה ועבדתני חנם באמת אין זה ראוי לכן הגידה לי מה משכורתך אשר תרצה מעמדי לא המשכורת אשר אמר לו שהיה רגיל בשכירות אלא שיודיעהו מהו השכר אשר ירצה שיתן לו חלף עבודתו. ויעקב השיבו לא אקח מביתך שכר כי איני שכיר יום אבל אעבדך שבע שנים חנם בעבור רחל בתך הקטנה כי לאהבתי אותה אעבוד את העבודה הזאת לך. והוסיף ההודעה ברחל בתך הקטנה כדי שלא יתן לו את לאה כמו שעשה. והנה בחר יעקב את רחל לאשה לא לבד מפני יפיה כי אם מפני שהיא היתה הצעירה בבנותיה כמו שהוא היה הצעיר בבני אביו. ובעבור שאותה הוכיח השם לו בהיותו על באר המים כמו שהוכיח רבקה ליצחק בהזדמן כזה באותו מקום ולכן שאל את רחל גם שעיני לאה רכות וחשש שתהיינה עיניה כיצחק אביו ובעבור זה כלו בחר לקחת את רחל לאשה לא את לאה והותרה השאלה הט'. אבל לבן חשב בלבו שאם יפציר עמו שיקח את לאה לא יספיק בידו לעשותו. ואולי שמפני זה יברח יעקב משם לא יקח לא זו ולא זו לכן הונה אותו בדברים באמרו טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר כלומ' מה השכר הזה אשר שאלת על עבודתך שאתן לך את רחל לאשה בידוע הוא שעתידה היא להנשא לאיש מבלי עבודה ומי הוא זה ואיזה הוא שהיה טוב ממך לתתה לו ולא אבחר יותר לתת אותה לך אם כן אין זה שכר כי אם עבודת חנם אבל שבה עמדי ואני אתן לך את שכרך ובדברים האלה הלא הודה לו בפירוש שיתן לו את רחל וגם לא כחד ממנו כי חשב לתת שתיהן ובזה יתן לו שאלתו ויעשה לבן מבוקשו. והותרה עם זה השאלה הי':