אברבנאל על תורה, בראשית כט:לא

1וירא י"י כי שנואה לאה עד וילך ראובן בימי קציר חטים וגו'. הנה האמהות היו כלן עקרות כמו שנראה מענין שרה ורבקה ורחל ומה שנאמר בלאה ויפתח את רחמה שיורה שגם היא בטבעה עקרה היתה. ובהיה זה כדי שיצאו האבות הקדושי' אשר הם התחלת האומה הנבחרת בהשגחה לא בטבע כדי שתהיה האומה מושגחת מתחילה ועד סוף ולכן אמר הכתוב שגם לאה היתה עקרה אלא מפני שהיתה שנואה בעיני יעקב השגיח השם בענינה ופתח את רחמה מיד כשנשאת ליעקב. אמנם רחל נשארה בעקרותה כי לא נפקדה מאת הש"י לאותה הסיבה לפי שהיא היתה אהובה ולא שנואה כלאה והכתובים מורים בזה שלאה לא נתפללה על הריונה כי לא נתעכבה מלילד זמן אבל מיד כשבא יעקב אליה הרת' אבל הש"י פקד' מעצמו בראותו שהית' שנואה מבעלה כדי להקריבה אליו וזה טעם וירא י"י כי שנואה לאה אבל ברחל כתיב וישמע אלהים אל רחל להגיד שהתפללה לפניו. ולכן מצד הדין פתח את רחמה. ואפשר לומר שלאה היתה בטבע עקרה ורחל לא היתה כן. ושהש"י לפי שראה ששנואה לאה ושרחל לא השתדלה לקרבה אל בעלה ולהאהובה אליו להיותה אחותה היה מהמשפט האלדים שללאה שהיתה עקרה פתח את רחמה לשתוליד אבל לרחל שהיתה ראויה להולדה עשה בהפך שעקרה רוצה לומר עקר אותה ובדרך השגחתו סגר י"י בעד רחמה וז"ש ורחל עקרה רוצה לומר ולרחל עקר אותה הקב"ה. והנה השנאה ידוע שתראה לאדם מחבירו אם במעשים אם בדבור אם בשתי הדרכים האלה תצא השנאה מהמחשבה למציאות ויעקב היה שונא את לאה בשתי הדרכים רוצה לומר במעשים כי לא בא אליה רק בדרך מקרה וכן בשאר הענינים היה מתנהג עמה בדרך שנאה וכן היה מורה תמיד שנאתו בדבריו שתמיד היו בכעס ובגערה ומפני זה כשתלד לאה הבן הראשון קראו ראובן כי אמרה כי ראה יי' בעניי ראה המעשים שיעקב עושה לי. שהם מורים על שנאתו אותי ועתה יאהבני אישי רוצה לומר במעשיו. כיון שבי בלבד יקוים התכלית המכוון בזווג וידמה שעם זה היטיב יעקב מעשיו עמה אבל עכ"פ תמיד היה מדבר עמה בגערה וכעס ובזיון. ולכו כשילדה הבן השני קראו שמעון ואמרה כי שמע י"י כי שנואה אנכי רוצה לומר עם היות שבעלי לא היה עושה עמי מעשה שנאה תמיד היה מדבר עמי דברי שנאה וזהו מה ששמע השם ולכן נתן לי הבן השני הזה ועתה כבר סרה השנאה ולא תשאר לא בדבור ולא במעשה. וזה טעם ויתן לי גם את זה כי מלת גם הוא להסיר השנאה כראשון ולזה לא הזכיר גם את זה בזולתו מן הבנים כי כל אחד נולד לסבה מיוחדת ואלו השנים נולדו להסיר השנאה לגמרי מהמעשים ומהדברים. ולפי שבהסרת השנאה צריכה סבה לשתחייב האהבה כי לא בסור זה יבא זה לפי שלא כל בלתי שנואה הוא נאהב לכן אמרה שנולד הבן השלישי המחדש האהבה בינה ובין בעלה וזהו אמר' הפעם ילוה אישי אלי כי בפעמים הראשונים סרה שנאתו ממני בלידת ראובן ושמעון לא יותר מזה אבל עתה ילוה ויתחבר אלי בדרך חבה כי ילדתי לו שלשה בנים רוצה לומר כי הנה אברהם לא הוליד רק ב' בנים וגם מב' נשים שרה והגר ויצחק הוליד גם כן ב' בנים אבל אני ילדתי לו שלשה בנים שהם יותר ממה שדמה להוליד כי הוא היה בדעתו להוליד בני' כאביו ואבי אביו ואני עשיתי יותר מזה ובעבור שהיו שלשת הבנים האלה ראובן ושמעון ולוי מתיחסים לאהבתה עם בעלה אם להסיר את השנאה מביניהם ואם לתת התקשרו' אהבה וחשק ביניהם לכן כללה שלשתם במספר אחד באמרה כי ילדתי לו שלשה בנים שההלוות שזכרה לא היה בסבת לוי בלבד כי אם בסבת שלשתם ולכן אמרה כי ילדתי לו שלשה בנים והנה אמר על כן קרא שמו לוי להגיד שראובן שמעון לאה קראה שמם אבל לוי קרא שמו יעקב כי הוא בשמחתו הסכים עמה שילוה אליה. ואפשר לומר עוד שראובן בא להסיר השנאה מהמעשים ושמעון כדי להסיר השנאה מהדברים ולוי בא כדי להסיר השנאה מהלב והמחשבה ולכן אמר' ילוה אישי אלי שילוה אליה לדבר עמה מעניניו כאיש עם אשתו האהובה אצלו. ולהיות שלשתם להסיר השנאה מהמעשים ומהדברים והמחשב' אמרה כי ילדתי לו שלשה בנים שצרפם כלם כפי הכוונה בתולדתם ועם מה שפירשתי בזה הותרה השאלות השלישית והד'. ולפי דעת חכמינו זכרונם לברכ' היה יעקב יודע ונשיו גם כן מפיו שהיו עתידין לצאת ממנו י"ב שבטים נחלקים לד' דגלים ושיהיו מד' נשים לכן אמרה לאה עתה ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים רוצה לומר מעתה אין לו פתחון פה עלי שהרי נטלתי חלקי בבנים ויתכן שידע זה ממה שאמר לו במראת הסלם ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה שהוא רמז לד' דגלים בי"ב בנים כמו שאמרתי למעלה. האמנם אמרה בבן הרביעי הפעם אודה את י"י אפשר לפרש שהיתה כונת' שהבני' הראשוני' ידעה סבת לידתם שהיה ממשפטיו הש"י ורחמיו על כל מעשיו כי כן דרכו לרח' על העגומי' אבל עתה שנשל' המכוון שאני אהובה אודה את י"י ואתן שבח והודאה לשמו על עשו' הטוב הזה מבלי סבה והי' מתנת חנם על כן אודה את י"י לכן לא הזכירה טעם כלל בזה הבן ולא זכרו בו מנין הבנים. והיותר נכון לפרש שלאה בראותה צער העבור וצער גדול בנים והיו לה כבר שלשה. כאשר בא הבן הד' קצה בו כי היתה כבר אהובה ואין חפצה בבנים יותר ולכן אמרה הפעם אודה את י"י כאומר זה יספיק לי וכמו שכתב הראב"ע ולכן עמדה מלדת וכי היתה בזה כפוית טובה. והנה זכרה לאה תמיד בדבריה שם יי' ולא שם אלהים לפי שהיו כל המעשים אשר עשה עמה דרך רחמים לפנים משורת הדין ואתה תראה שאחרי שילדה לאה ארבעה הבנים האלה מפני שהיתה שנואה. מן הוא והלאה תלדנה כל האמהות שני בנים לכל אחד מהם שנים לבלהה וב' לזלפה ולגבירות באחרונה שנים שנים גם כן והולידה רחל באחרונה להיותה יותר אהובה. והנה זכר הכתוב שרחל לא התפללה מתחלה אל האלדים על ענינה אבל כאשר קנאה באחותה אמרה ליעקב הבה לי בנים ואם אין מת' אנכי וענין זה המאמר שהיה לו להתפלל אל אלהים על ענינה כמו שהתפלל אביו על רבקה ואם הוא יעשה כן שאין ספק שגם כן תוליד הוא בנים כמו שילדה רבקה שהיתה גם כן עקרה ואם לא יעשו כן הרי היא כמתה כיון שלא ישאר ממנה זרע אשר יירש ארץ או שתמות עצמה בצער וכאב לב ויעקב הוכיחה על זה באמרו התחת אלדים אנכי אשר מנע ממך כלומר מה תריבי עמדי היה לך להתפלל אל י"י ובכה תבכה והוא יביט בענייך ויתן את שאלתך אבל אני מה אוכל עשוהו כי אבי היה גם כן עקר והוצרך להתפלל בעדו ובעד אשתו אבל עתה ממך מנע ולא ממני ולכן אם את תשחרי אל אל יעתר אליך ואמר בזה שם אלדים ולא שם יי' לפי שהיה כן מן הדין ראוי להיות וכמו שהיא גם כן אמרה דנני אלדים וכמו שאבאר והנה רחל למדה ממה שעשתה שרה בכדומה לזה שנתנה הגר שפחתה לאישה ובשכר המעשה ההוא ילדה ולכן גם היא נתנה את בלהה שפחתה ליעקב והוא קבלה ממנה להפיק רצונה לא להיותו שטוף אחר בולמוס של עריות וכאשר ילדה בלהה בן קראתו רחל דן ואמרה דנני אלדים וגם שמע בקולי ולבן השני אשר ילדה קראו נפתלי באמרה נפתולי אלדים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי. והיה זה לפי שהיא ראתה בלבה שמפני חטאתה נמנעה מלהוליד ויחסה עקרותה אל ההשגחה האלהית. ולא לטבעה ולא למזלה. וחטאה היתה שלא קדמה פניו יתברך בתפלה כמשפט העקרות. ולכן אמרה דנני אלדים במה שלא נתן לי בנים כי בדין ומשפט הוא. ולכן זכרה שם אלדים בדבריה לא שם י"י כמו שזכרה לאה אבל עכ"ז חסד עשה עמי והוא שגם כן שמע בקולי ותפלתי למלאת קצת משאלותי ונתן לי את הבן הזה וכן אמרה בבן האחר נפתולי אלדים וגומר הפסוק הזה אצלי הוא מסורס כאלו אמרה אלדים נפתולים נפתלתי עם אחותי כלומר עקשיו' גדולים נתעקשתי ונפתלתי עם אחותי לאה גם יכולתי להכעיסה ולהעציבה והיתה עלובה ממני ולכן נמנעה גם כן ממני הלידה הרי שבזה הצדיקה הצדקת הזאת הדין על עצמה והודתה פשעה וחטאתה לי"י ועם זה עשתה תשובה והתפללה על עצמה. ומפני זה זכר הכתוב שזכר אלדים את רחל וישמע אליה כשנתן לה בנים ורש"י פירשו דנני אלדים ונפתולי בדרכים אחרים ומה שכתבתי הוא היותר נכון. והנה הזכיר הכתוב בכל אחד מבני השפחות בן ליעקב להגיד כי הוא חפץ ומודה בזה ואינן נקראו לו בן האמה רק בן יעקב כבני הגבירות המתיחסות אליו וכמו שכתב הרמב"ן. אבל לאה כשראתה כי עמדה מלדת ושאחותה נתנה את בלהה שפחתה וילדה בנים ליעקב היה מוסכם ביניהם שהבנים ההם כלם יהיו נחלת י"י וצאן מרעיתו נתנה את זלפה שפחתה ליעקב להוליד ממנה בנים לפי שהיו האמהות יודעות מפי יעקב כדבריהם ז"ל שעתיד הקדוש ברוך הוא להעמיד לו י"ב בנים שבטי יה ושיהיו מארבעה נשים ובראותה שכבר היו לה שלשה נשים היא לאה ורחל ובלהה שפחת רחל חששה לאה כי אולי הרביעית תהיה אשה נכריה ומפני זה בחרה לתת לו את זלפה שפחתה כדי שיהיו רוב בני יעקב ממנה ומשפחתה שהיא ברשותה ולא תתגבר עליה אחותה ובעבור זה עצמו שמע אליה יעקב כי היו עיניו ולבו תמיד על מה שאמר לו במראת הסלם והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת וגו' כמו שביארתי ולכן קראה לאה שם הראשון גד ואמרה בלבו בא גד ר"ל עם היות שעמדתי מלדת זה ימים רבים הנה עתה בא וחזר המזל כי גד ענינו המזל ששב לתת לה בנים כבראשונה ולשני קראה שמו אשר ואמרה באשרי כי אשרוני בנות רוצה לומר באשרי אני את זלפה בעבורו אשרוני בנות לפי שעשיתי זה לשם שמים ולא חששתי לקנאת הנשים ואפשר עוד לומר בזה שלאה בראותה עצמה בחור' בריאה וטובה מזדווגת לבעלה ולא הרתה כפעם בפעם נתנה אל לבה שהיה זה בחטאה והוא שבהיות זלפה שפחתה קטנת השנים מבלהה שפחת רחל והיתה בלהה כבר נתונה אשה ליעקב וילדה לו שני בנים יצאה מזה מכלל השפחות ונמנית מעיקר נשי הבית וזלפה שהיתה יותר ראויה לזה היתה עומדת בשפלותה וקלונה יושבת ומתאוננת על זה ויש בידה לתקן ולכן נתנה לאה את זלפה שפחתה ליעקב לאשה. ובעבור שזלפה נתנה ללאה בעת חופתה כדי להעלים מיעקב הרמאות שהיה לבן עושה לו בתתו לו את לאה במקום רחל ולכן נתנה לה את השפחה הקטנה כדי שיחשו' יעקב שהיתה באה עם רחל וכמ"ש חז"ל והביאו רש"י בפירושו לכן לאה לרמוז לזה קראה את בן זלפה הראשון גד ואמרה בא גד ונכתב מבלי אלף לרמוז שבבגידת לבן ורמאותו בתתו את לאה במקום רחל באה עמה זלפה כי בזה הגידה הבגידה וסוד המעשה כלו שהוא הכריחה לתת אותו ליעקב וכדי להסתיר הענין קראו גד לא בגד אבל נכתב בגד כפי רמיזתו וקראה הבן השני אשר ואמרה כי אשרוה בנו' לפי שראויה היתה לשבח והלול על השקפתה בזה להסירה עלבון משפתתה ולא תרע עינה מלהעמידה בצרה. ובכל אחד מהדרכים האלה הותרה השאלה הז':