אברבנאל על תורה, בראשית מב:ז

1וירא יוסף את אחיו ויכירם עד בזאת תבחנו חי פרעה. ספר הכתוב שראה יוסף את אחיו והכירם ולפי שהאדם יכיר את חבירו בא' מב' פנים אם במראהו ואם בקולו ודבורו לכן אמר שיוסף בהיות שעברו עליו ארבע ועשרים שנה ולא ראה את אחיו הנה כאשר באו לפניו הכירם בפן הראשונה מההכרה והיא בראיית פניהם כי נזכר מתמונתם ומפחדו שגם הם יכירוהו במראה פניו התנכר אליהם ואולי כסה פניו בצניפו כמו שכתב הרמב"ן. וגם השתנה קולו בדברו אתם קשות שמתרעם ודבר בחזקה כדי שלא ישימו לבם להכירו אבל ישתדלו להשיב לדבריו. ואפשר שלא היה התנכרותו דבר אחר אלא שדבר אתם קשות להבהילם כדי שלא יהיה להם שהות ולא מנוחה להכיר בו. והנה אמר להם מאין באתם שכלל בזה ב' שאלות האחת מאין הם והאחרת למה באו ולזה לא אמר מאין אתם אלא מאין באתם כלומר מאין אתם שבאתם הנה ולכן השיבוהו מארץ כנען לשבור אוכל כלומר מארץ כנען אנחנו וא"ת מי הביאנו עד הלום דרך כ"כ רחוק הנה ההכרח הביאנו לשבור אוכל. ואחרי שדברו לו אחיו זה אז הכיר אותם בשלמות מצד קולם ודבורם והוא אמרו עוד ויכר יוסף את אחיו כי אז נשלמה לו ההכרה כלל לא במראה פניו ולא בקולו ודבורו. והתתנכרות ודבור הקשות שעשה יוסף לאחיו נראה לי בענינו שתי כוונות. הא' כי יוסף היה חכם וסר מרע וידע כי למחיה שלחהו אלדים לפני אביו ואחיו כי מי"י היתה מסב' שימכרוהו אחיו להביא עליהם ועליו הטוב ההוא ולזה אחיו לא היו ראוי' לעונש על מכירתו ר"ל עונש מיתה כגונב איש ומכרו אבל עכ"פ היו ראוי לעונש מה מצד מחשבתם הרעה כי מי שחשב להרע לחבירו במעשה מה והועילו בו הנה עם היות שלא יענש כפי מחשבתו הרעה כיון שלא יצא לפועל כבר יענש על מה שכיון להרע לו כי מצדו כבר נעשה הרע המכוון אצלו. ואם לא יצא לפועל לא בצדקו ויושר לבבו היה ומזה הצד היו אחי יוסף ראוים לעונש כפי מחשבתם לא כפי מה שנמשך ממנה ולזה התנהג יוסף עמהם מדה כנגד מדה. כי לא הרע עמהם בפועל אבל בצער מחשבתם כשם שהם לא עשו לו רע אבל צערו אותו בחשבם להרע לו ואלדים חשבה לטובה. והנה אחי יוסף חטאו נגדו במה שחשדוהו לרכיל ומביא את דבתם רעה אל אביהם ולזה שנאוהו ולא יכלו דברו לשלום בחשבם שהיה מדבר אליהם לשלום כדי לרגל עניניהם. ואם שהשליכו אותו אל הבור שהיה שם אסור ולא יוכל לצאת וללכת אנה ואנה ואם במה שנתנוהו לעבד למדינים ההולכים מצרים. ולכן הספיק השם בידו שהענישם בדומה לדברים ההם בעצמם כי הוא העליל עליה' שהיו מרגלים תחת מה שאמרו כנגדו שהיה רכיל ומוציא דבה וג"כ באסרו את שמעון לעיניהם תחת מה שהשליכוהו אל הבור ואם בלקחו מהם לעבד האח שעיני כלם תלוים היו בבנימן וזו הוא הכוונה הא'. והכוונה השנית היא שיוסף ראה עצמו נבוך ומסופק מאד במה שיעשה עם אחיו. וחשב בזה הענין א' מג' כוונות הא' שלא יגלה עצמו אליהם ויתנהג עמהם כמו שהם התנהגו עמו ר"ל באכזריו' חמה ושטף אף לנקום נקמתו מהם אבל הדרך הזה לא ישר בעיניו מפחדו מהעוברים ושבים שעתה לצורך השבר יבאו רבים אצלו מארץ כנען. ואולי יכירוהו וגם אחיו עצמם אולי בהתבוננ' בו יכירו אותו ויהיה לו חרפה בין העומדים בהיות הדב' נודע מפי אחרי' לא מפיו. ועוד כי איככ' יוכל לדעת את צער אביו ולא ישתדל להסיר שקו מעליו בהיות לאל ידו גם כי היה ירא אלדים ואיך ירע לאחיו. והדרך הב' הוא אם יגלה עצמו אליה' וייטיב עמהם בשבתם בארץ כנען ולא יביאם לארץ מצרי' וגם זה הדרך לא היה ישר לפי שיהיה נכון להלשין עליו כל איש רע ובליעל לאמר שהיה מארץ כנען והיו לו שם אב ואחים ושהיה שולח שם ממון המלך ושברו. והיה כי תקראנה מלחמה בין מצרים וכנען יהיה יוסף בסכנה עצומה פן יאמרו שהוא מגלה את אזן קרוביו שם ומסייעם כנגד המצריים ולזה לא ישר בעיניו גם הדרך הזה ולזה חשב דרך שלישי והוא להביא אביו ואחיו וכל ביתם למצרים ולכלכלם שמה אבל נסתפק לו בזה אולי יקנאו בו אחיו פעם שנית ויחשבו להרגו כאשר עשו בראשונה או יתעוללו זה לזה כאשר שונאים אלו לאלו וכדי בזיון וקצף אליו לראות אותם בקלקולם לנגד עיניו ואולי שלא ינהגו בו הכבוד כראוי למעלתו. ומפני הספקות אשר ראה בדרך הזה ראה להביאם בנסיון לדעת אם בכ"ב שנה שלא ראה אותם שנו את תכונותיה' ואם נתחרטו ממה שעשו כנגדו ובאיזו תכונה קיימת היו ולכן הבחינם באמור אליה' מרגלים אתם עד אשר ראה שעשו תשובה שלימה כמו שאמרו אבל אשמים אנחנו וגומר. הנה שתי הכוונות האלו כיון יוסף בהתנכרו לאחיו ובדבר אתם קשות ובהביאו אותם בצער ההוא והותרו בזה השאלה הד' והה'. והנה אמר ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם להגיד כאשר ראה יוסף את אחיו משתחוים לו זכר את החלומות שחלם מהאלומות שהיו משתחוים לאלומתו ושי"א כוכבים משתחוים לו וראה אותם מתקיימים. גם זכר את החלומות וכאשר ראה שהראשון נתקיים בהם רצה לדעת אם היה עדין אביו ובנימן אחיו חיים כדי שהשני יתקיים גם כן ולזה בא אליהם באותה עלילה כדי שמתוך דבריהם ידע מאביו ומאחיו אם הם חיים אם לא וזה כלו לדעת אם החלום השני היה אפשר ג"כ שיתקיים ושיבא אביו ואחיו כלם למצרי' כי בזה היה מאד מסופק יוסף. ואמר את החלומות אשר חלם להם. לפי שהיה ענין החלומות ההם וצרכם לא להודיע הדב' ליוסף אלא להודיע לאחיו שלא ישנאוהו כי הוא עתיד למשול עליהם והם ישתחוו לו ולכן היה מספ' להם את חלומותיו כדי שיתנו לבם אליהם כי חלומו' נבואיים היו וזה טעם אשר חלם להם להסירם מטעות' להודיעם האמת ולפי שהם לא חששו להם אבל הוסיפו עוד שנא אותו עד שבעבור' מכרוהו לעבד לכן גם זכר את החלומות אשר חלם כדי להודיע' האמת ולא קבלוהו כדי להעניש' עליו ולכן העליל עליה' ר"ל אני יודע כי אומנותיכם להיות מרגלים כי כמו שהם חשדוהו ברכיל ומרגל דברי' כך חשד הוא אותם בדומה לאלו והותרה בזה השאלות הו' והז'. ואמרו מרגלי' אתם כי את ערו' הארץ באתם לראות אינו כפל לשון אבל ענינו שהם היו רגילין להיו' מרגלים כי היו בקיאים ונהוגים באומנות ההוא וגם עתה בזאת הפעם בפרט את ערות הארץ באתם לראות. והיו אם כן אומנים במלאכה ההיא וגם באותה שעה היה מעשה אומנותם בידם כי מרגלים הוא תואר מורה על הקנין. והם השיבו ראשונה על העלילה האחרונה כי היא היתה יותר עקרית באשר הוא שם כי גם שיהיה אומנותם מרגלים כמו שאמר הנה אם אותה שעה לא באו בזה אינם חייבים בעונש כלל וזהו אמרם לא אדוני ועבדיך באו לשבור אוכל ר"ל אין הדבר אדוני כמו שעתה אומר שערות הארץ באנו לראות כי הנה עבדיך באו לשבור אוכל והחמורי' והאמתחות וכל כלי משאינו יעידו עלינו. ואמנם למה שאמרת שהיה מאומנותנו להיות מרגלים אין הדבר כן כי כלנו בני איש אחד נחנו ולכן כל א' יוכל להעיד על כלם שכני' ר"ל אנשי אמת וכבוד אנחנו לא היינו עבדיך מעולם מרגלים ולא נמצא אומנות נבזה מסוכן כזה באנשי משפחתנו ואפשר עוד לפרש שעשו בזה המאמר ב' טענות להתנצלותם הא' באמרם כלנו בני איש אחד נחנו ואיך יעלה על הדעת שנבא כלנו להכנס בסכנה עצומה ברגול הארץ ומי האיש אשר ישלח לבניו כלם בדבר סכנה והלא אין אדם מוליך את בניו כלם לסעודה מפני מראית העין כל שכן שישלח כלם בסכנה אשר כפשע בינם ובין המות. והב' כי האומנות הזה לא ימצא כי אם באנשים רקים ופוחזים. אשר בהתהלכם ברחובות העיר וסביבותיה לא ישימו להם לב. אבל אנחנו אין ענינינו כן כי כנים אנחנו ואנשים חשובים ומזה תדע שלא היו עבדיך מרגלי' מעולם. ויוסף השיבם לא כי ערות הארץ באתם לראות. ר"ל איני חושש עתה אם הייתם מרגלים פעמים אחרים אם לא כי דיה לצרה לשעתה אבל אומ' שהפע' הזאת לבי אומר אלי שלא נזדמנתם כלכם יחד רק לראות אח ערות הארץ ובמה שאמר לא כי את ערות הארץ יש לפרש מלת לא ור"ל אין הדבור כמו שאמרתם שהייתם כלכם בני איש אחד ושבאתם בלבד לשבר אוכל כי רחוק הוא שיהיו לאדם עשרה בנים כלם אנשים והכזב הזה אשר אמרתם מורה כי את ערות הארץ באתם לראות וכדי לכסות תכלית ביאתכם באתם פה לשבור מעט אוכל הזה להיות זה לכם כסות עינים. ואז הוסיפו להתחזק עוד בטענתם ולומר אל יפלא אדוני מהיותנו כלנו בני איש אחד כי באמת תדע ששנים עשר עבדיך אנחנו שהם יותר מעשר' בני איש אחד בארץ כנען לא בני אם אחת אבל בני אב אחד שהוליד בנשים מתחלפות ונשאר האחד ממנו והוא היותר קטן עם אבינו כי אין בו כח עדין לצאת ולבא בדרכים הוא צריך שמה אצל אביו לשמשו כי הוא היותר צריך אליו והאחד איננו במציאות ואמרו כל זה לאמת דבריהם כי זה דרך המדברים כשישימו ספק בדבריה' יזכרו הפרטים כדי להוכיח כי האמת אתם ולא ימצא בפיהם לשון תרמית והכלל שהם היו כלם בני איש אחד ואיך יכניסם אביהם בסכנת הרגול והנה יוסף השיבם הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים כאומר לפי שעד עתה לא היה יודע היותם כלם אחים לא היה קשה אצלו שיבואו כלם לשבור אוכל כל א' לעצמו אבל עתה שאמרו לו שהיו י"א ושבאו עשרה מהם לשבר אוכל התברר לו שכזב ידברו כי איך מבית א' שהיו וי"א אחים לא יבואו שנים מהם או שלשה לכלם ויצטרכו לבא העשרה זה מורה באמת להיותם נתפשים בפחזותם היו ממציאים אותם הממציאות. גם אמרם שהאחד איננו מור' שהלך ג"כ לרגל ולא שב עוד לביתו ולכן מתוך דבריהם אמת מה שחשב עליהם ראשונה שהיו מרגלי' וכן היה ענין האח האחר שאיננו ולכן היו באים מבית אחד אשר בו י"א אחים הי' מהם כי א"א לומר כי בעבור האכל באו וזה אמרו הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם ועם מה שפירשתי בפסוקים האלו הותרו השאלות הח' והט' והי' וה"יא: