אברבנאל על תורה, ויקרא א:יד

1ואם מן העוף עילה קרבנו וגומר עד ונפש כי תקריב קרבן מנחה. זו היא המדרגה השלישית מן העולה והיא מן העוף ואמר והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו להגיד שהקריב אחד מן התורים או אחד מן בני היונה. וכמוהו לדעת הראב"ע ויקח מאבני המקום אחד מאבני המקום. וכן ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה וכבר ביארתי בפ"א מההקדמה למה נבחרו המינים האלה להקריב מהם קרבן יותר מזולתם מהמעופפים. והנה אמר הכתוב כאן ואם מן העוף עולה קרבנו לה' ולא אמר כן בעולת הבקר והצאן ר"ל בפתיח' הקרבן לה'. לפי שבעולת הבקר נאמר בתחלה אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן לכך לא הוצרך לומר בכל מיני הבהמה לא בקר ולא צאן קרבן לה' כי כבר נאמר בראשונה. אבל בעוף שעדין לא נאמר בו הוצרך לומר קרבן לה'. והנה אמר והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו בחלוף מה שאמר בעולת הבהמה שאמר ראשונה לשחוט ואח"כ והקריבו את הדם לפי שאם שהמליקה בעוף כשחיטה בבהמה לא היה אפשר שיהיו הבהמה והעוף שוים בזה מפני שבעולת הבהמה היתה השחיטה בזר ועל ירך המזבח צפונה רחוקה מן המזבח ואח"כ היה נקרב הכהן למזבח לזריקת הדם אבל בעוף היתה המליקה סמוך למזבח כדי שיהא נמצה דמו על קיר המזבח ולכן היתה המליקה בכהן ולא בבעל ולא זר אחר כי איך יתקרב הזר אל המזבח והכתוב אמר והזר הקרב יומת. ולכך היה בעוף ההגשה ראשונה והמליקה אחריה והיתה השחיטה כשרה בזר והמליקה פסולה בזר. והותרו השאלה הו' והז'. ואמרו והקריבו הכהן אל המזבח חוזר אל הקרבן שזכר ומזאת הבחינה אמר ומלק את ראשו ונמצה דמו הכל בלשון זכר. אמנם אמר מוראתו בנוצת' בלשון נקבה על דרך והנה עלה זית טרף בפיה שבו כנוי לזכר ולנקבה. כן בכאן הקרבן הוא שם זכר והתור או היונה הם נקבות. ואמרו ומלק את ראשו ענינו שיכרות הצואר ממול העורף כי זו היא המליקה שיכרות אח ראשו ויבדילהו מן הגוף ויקטר הראש על המזבח ושאר הגוף בידו בקיר המזבח והדם מתמצה ויורד על הקיר ממעל לחוט הסקרא עד למטה. ואמר ונמצה דמו על קיר המזבח לפי שדם העוף הוא מועט ואין בו די לקבלו בכלי ולזרקו על המזבח סביב לכן צוה ונמצה דמו על קיר המזבח וגם בחטאת העוף שנאמר והזה מדם החטאת לא היה מקובל בכלי. ומזה הטעם לא היתה המליקה אלא בראש המזבח כדי שלא יאבד מהדם כלל. ואמרו ושסע אותו בכנפיו והנה השסע הוא בידו ומצד גבו והוא דוגמת מה שאמר בעולת הבהמה ונתח אותה לנתחיה לפי שהעוף הוא קטן ואין בו די לנתחו לנתחים ואמר בזה לא יבדיל להגיד שכאשר ישסע העוף בכנפיו לא יבדיל חציו האחד מחציו האחר אבל ישארו שני החציים קשורים ומחוברים זה בזה והטעם כדי לשרת בזריזות. והנה אמר הכתוב בכאן ומלק את ראשו והקטיר המזבחה ובחטאת העוף נאמר ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל ולא נאמר כאן ככה לפי שמשפט חטאת העוף הוא שלא יבדיל הראש מהגוף כמו שאמר ולא יבדיל והוא מצות לא תעשה ולא כן עולת העוף וכמו שאמרו חז"ל מה הקטרת הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקת הראש בעצמו והגוף בעצמו. ולזה בחטאת העוף הוצרך להעיר במליק' שתהיה ממול ערפו כדי שישאר הראש מחובר עם הגוף מצד הצואר אבל בעולת העוף היה מבדיל הראש מהגוף כמשפט עולת הבהמה את הנתחים את הראש ואת הפדר ולכך לא הוצרך לומר בה ממול ערפו. והיתה הסבה בזה לפי שהחטאת היתה מקצתה נאכלת. ולכך צוה השם לא יבדיל הראש מהגוף כדי שלא יאבד הראש אבל יאכל כשאר הגוף. אבל העולה שהיתה כלה כליל לגבוה לא היה בטל בהבדל הראש. ואמנם למה והסיר את מוראתו בנוצתה והשליך אותה כבר כתב רש"י בעולת בהמה שאינה אוכלת אלא על אבוס בעליה נאמר והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר. ובעוף הנזון מן הגזל נאמר והשליך את המעים שאכלו את הגזל. וכבר כתבתי בשאלות שלפי זה היה ראוי להשליך כל העוף שכל גופו נזון מהגזל. אבל יש להשיב על זה שכבר זכרו הרופאים שיש בגוף הב"ח ארבעה עכולים. הא' באצטומכא. והב' בכבד. והג' בעורקים. והד' הוא באיברי'. והנה באצטומכא ימצא המזון כמו שנלקח כי עדיין לא נשתנה. וכתב הרמב"ם בהלכות גזלה פ"ב הגזלה שלא נשתנת אלא הרי היא כמו שהית' אע"פ שנתיאשו הבעלים ממנה אע"פ שמת הגזלן והיא ביד בניו הרי זו חוזרת לבעליה בעצמה ואם נשתנית ביד הגזלן אע"פ שלא נתיאשו הבעלים ממנה קנה אותה בשנוי ומשלם דמיה כשעת הגזלה ודין זה דין תורה הוא שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל ומפי השמועה למדנו אם היא כשגזלה משלם אותה ואם נשתנת בידו משלם דמיה. ומפני זה צוה יתברך להשליך המוראה עם המעים לפי שהיתה עדיין הגזלה כמו שהיא קודם שנשתנית ואפי' בהיותה בכבד היתה עדיין בעינה. אמנם אחרי היותה בעורקים ובאיברי הגוף כבר נשתנת וקנה אותה הגזלן שהוא העוף ולכן לא צוה להשליך את הגוף. והותרה בזה השאלה הח'. ומראתו של העוף הוא הזפק ונוצתה היא הנוצה הצומחת על הזפק. והיה זה כדי למהר בעבודה שלא יצטרך למרט את העוף תחלה. והראב"ע פירש בנוצתה הרעי שבה כמו (איכה ד׳:ט״ו) כי נצו גם נעו. ורבינו סעדיה פירש בנוצת' עם הקורקבן והפירוש הראשון הוא היותר נכון. והשליך אותו י"א ממקום מעמדו של כהן ישליכנה עד למזרחו של מזבח וי"א שיוליכהו עד לשם ומשם משליכו עד מקום הדשן והוא הדשן שמסירים מן המזבח בכל בקר. האמנם עדיין לא שמענו שיהיה מזרח המזבח מקום הדשן עד פרשת צו כי שם נאמר והרים את הדשן וגומר ושמו אצל המזבח ולכן ראוי לפרש מה שאמר כאן אל מקום הדשן אל המקום שעתה אני מודיע שיהי' מקום הדשן ודומ' לו מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל שר"ל מחצית השקל בשקל הקדש שעתה אני מודיע שיהיה עשרים גרה השקל וראוי להתבונן שא"א שתהי' המורא' והמעים במקום הדשן עד שיסרחו שם ואם יזדמן שיבואו ביום אחד מאה מהעולות מתורי' ובני יונה ויושלכו כל מוראותיהם ומעיהם במקום הדשן וישבו שם עד שיסריחו הנה יהי' מזרח הכבש כאשפות נבלות ויתכן שהי' זה מכלל העשר' נסים שנעשו במקדש שלא הסריח בשר הקדש מעול' והיותר נכון שלא היו מונחים שמה ימים רבים אלא עד שעת הוצאת הדשן אל מחוץ למחנ' וגם שם לא היו מסריחים כי בשר הקדש לא היה מסריח מעולם: