תורת משה - אלשיך, שמות כ:יד

1לא תחמוד כו'. דבור זה הוא לעומת מאמר לא טוב היות האדם לבדו כו'. והוא כי שם כתבנו שאמר הוא ית' לא טוב היות האדם לבדו. גם שלא יהי' עם בת זוגו כ"א עם זולתה. אך עוד אוסיף להיטיב לו והוא כי אעשה לו עזר כנגדו שתהיה לו עזר בהיותה בת זוגו שהיא כנגדו. ועל כן מאמר לא תחמוד אשת רעך הוא לעומת המאמר ההוא. כי לכל אחד יש לו בת זוגו ולמה יחמוד מה שאינו שלו. ולמ"ד כי דו פרצופין היו וחילקן ה'. יאמר כי מאשר לא נתן לאדם אשה. כי אם בשר מבשרו ועצם מעצמיו. כי אין זה רק שיהיו לבשר אחד אם כן מי יכניס עצמו לחמוד אשת רעהו שהיא עם בעלה גם היא לבשר אחד. כמאמר הכתוב במאמר ההוא ע"כ יעזוב איש וכו' ומה שהקדים ענין הבית הוא כי מחמדת ביתו תבא לחמוד אשתו והנה כל זה בחמדה בלבד. ולא בלבד החמדה בלי גזלה חמורה כי אם גם בעבדו ואמתו וכו' ומחמדת עבדו וכו'. שהוא ממונו תבא לכל אשר לו בעצמו הוא גם את נפשו:

2והנה ראוי לשית לב אל אומרו וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים מה זה היה ענין ראיה זו. שהיל"ל שומעי' כי אין ראיה בקול וגם לפידים מאן דכר שמייהו כי למעלה לא נאמר רק קולות וברקים ועוד כי למעלה נאמר ענן כבד ופה לא נזכר ואם הם לפידי ההר שהיה בוער באש. למה יכניסהו בין קולות וקול שופר. ועוד כי הלא הקול שופר הוא קולו ית' ולמה יקראהו קול שופר. וכן אחר אומרו שראו הקולות ולפידים וקולו ית'. ומה גם במז"ל רואים את הנשמע מה שאין הפה יכולה לדבר כו'. איך כתוספת על זה אמר שראו ההר עשן כי עשן ההר הוא דבר קל מכל זה. ועוד אומרו וירא העם אחר אומרו רואים את הקולות הוא מיותר. ועוד אומרו וינועו. הוא ידוע כי מבלי התנועע ודאי לא היו עומדים מרחוק אחר היותם תחלה בתחתית ההר. ועוד כי אומרו וינועו יורה על מציאות תנועה קלה והוא הפך עמוד מרחוק:

3והנה אחשוב כי זה ענין מאמרם ז"ל (שבת דף פ"ח) וז"ל ויעמדו מרחוק חוץ לי"ב מיל מגיד וכו' כמפורש אצלינו ויבא ביאורו בס"ד בסמוך. ועוד אומר דבר אתה עמנו ונשמעה כי אין ספק כי זה היה אחר שתי דברות ראשונות ששמעו מפי הגבורה ולא ימנע או מתו ואחר חיותם אמרו כך. או לא מתו אלא שנתייראו מלמות אם מתו היל"ל פן נחזור למות. אך אומרו פן נמות יורה כי עדיין לא מתו ואם הוא שלא מתו למה ייראו כי הנה כאשר עצרו כח לקבל הראשונות כל שכן האחרונות כי מלמעלה למטה היו ועוד שאומרו ונשמעה הוא מיותר

4אמנם הנה מאשר הפליגו רז"ל (במכילתא) באומרם רואים את הנשמע. והוסיפו ואמרו מה שאין הפה יכולה לדבר וכו'. אחשוב שלא בלבד רצו לומר שהיו רואים בהבל רוחניות קדושת הדבור. שאם כן היה מספיק יאמרו מה שאין עין יכולה לראות. אך אומרם מה שאין הפה יכולה לדבר. יורה להפליג בענין נורא מאוד מהביט. ויהיה כמאמרם ז"ל במקום אחר כי אמרו אל משה רצוננו לראות את מלכנו כו'. וכן עשה הוא יתב' שנאמר אתה הראת לדעת וכו'. וזה יתכן אומרו בנועם שיח סתרם באומרם רואים את הנשמע. כי ראו מה שהיו שומעים כלומר כי את אשר שמעו אנכי ה'. ראו כי את ה' ששמעו ראוהו. ובעל המאמר זה נתן טעם או אומרו הענין דרך נסתר. ולא אמר בפירוש ראו את ה' ואמר מה שאין הפה יכולה לדבר כו'. ועוד אפרש פירוש אחר כאשר נאמר בס"ד:

5והנה להמשיך הפסוקים על פי הדרך שכתבנו למעלה. על פסוק ויהי קולות וברקים וכו'. כי שם נאמר הכוללות בקוצר איך היחלו לשמוע בהדרגה קולות וכו'. עד גדר היות קול השופר הולך וחזק הרוחניות מלסובלו ואז השמונה דברות אחרונות משה ידבר והאלהים יעננו בקול עתה בא לפרש מה שסתם. והוא כי הנה אמר מתחלה וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. והוא פן תאמר איך תחלה היו שומעים את קול השופר שהוא קול ה' ואח"כ משה ידבר ולא שמעו מפיו ית'. לז"א הנה כאשר היחל וידבר אלהים לא לאמר השתי דברות בלבד היתה הכוונה כי אם את כל הדברים האלה כיוון לאמר ולא השתים בלבד ופירש הדברים כלם עד תומם כנזכר וכהתימו אמר וכל העם רואים וכו'. כלומר תדע למה אמרתי שתחלה שמעו את קול השופר שהוא מאתו ית' ואח"כ משה ידבר ולא דבר להם את כל הדברים כאשר היה הרצון לאמר. הלא הוא כי הנה וכל העם רואים את הקולות וכו'. והוא כי הנה הדבר שממנו מתפשט ויוצא קירון אור נמשל ללפיד איש שממנו יוצא ברק וכמאמר הנביא (יחזקאל א׳:י״ג) באומרו מראיהן כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים וכו'. ומן האש יוצא ברק:

6עוד הקדמה שנית וזכרנוה למעלה כי לפני כבוד אלהי ישראל יש לפני כל אשר מחזה שדי יחזה ארבעה מסכים. הראשון קראו יחזקאל רוח סערה והשני ענן גדול והשלישי אש מתלקחת והרביעי נוגה. עוד שלישית והיא כנזכר למעלה כי המסך החיצון הקרוב אלינו. הוא רוח סערה שם הוא עביות החצונים הם שבעים שרים והשני אינו עב כל כך וההיקש בשאר ועל כן בחצון יש יותר התגלות כדבר המתפשט ומפלש חוצה מאתו ית' ממה שבפנימי':

7רביעית כי לפי מה שהמסך רחוק וחצון. כן מתחלק בו השפע המתפשט לחלקים רבים. והוא כי כל אחד מהשבעים שרים מקבל לפי בחינתו. נמצא קול ה' בעל האחדות מתחלק שם לשבעים בחינות קולות. וז"א ז"ל (ש"ר פ' כ"ח) שהיה קול ה' מתחלק לשבעים לשון אלא שבחצון היו שבעים קולות נראות לעין כשבעים ברקים כמפורש למעלה. ובמסך השני שהוא יותר פנימי היו רואים בו כמראה שבעים לפידים כגחלי אש. שמהם יוצא ברק לחצון. כי כפי פנימיות המסך יתמעט הפירוד הנרגש למשיג בו. וזה ענין הכתוב כי תחלה כל העם רואים את הקולות במסך הראשון וממנו השיגו בהדרגה לראות בשלפנים ממנו את הלפידים שמהם יוצאים ברקי הקולות הנראים בראשון והשיגו אחרי כן בשלישי שהוא אש מתלקחת כלומר אם שיש בו תפיסה שעדיין הוא מהמסכים. ובו לא היו רואים רבוי קולות. רק קול א' הוא אשר ממנה נתהוו הלפידים וקולות שבחצונים אך היה להם האש ההוא לבוש אל קול ה' ומעבר כשופר הזה אל הקול היוצא מתוכו והולך ומתעבה ממסך למסך עד השמע הקולות בחיצון גם לחצונים. אך ישראל שמעו הקול הדק פנימה במסך פנימי:

8וזה יהיה אומרו ודבריו שמעת מתוך האש וכל שכן המסך הרביעי. שהיה על דרך זה לבוש אל קול ה' היוצא ממנו. והנה אחר כל אלה יש אש הגדולה והיא לפנים מכל המסכים והיא שלפנים מהנוגה והוא אומרו (יחזקאל שם) ומתוכה כעין החשמל מתוך האש אשר שם האלהים ואותה אינה נקראת אש מתלקחת. כי אין בה תפיסה ולקיחה ועליה נאמר פן תאכלנו האש הגדולה הזאת. ואת האש הגדולה לא אראה עוד ועליה נאמר והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש ועל כן המציא הוא ית' עשן שם לבל יסתכלו. ואם יראו יהיה מתוך העשן ולא להדיא כי לא יוכלו לסבול כל ואמר כי ראו את ההר עשן שהוא על האש הגדולה ההיא. ועל זה אמר וכל העם רואים וכו' עד ואת ההר עשן וכו'. ואח"כ לפנים מזה וירא העם. מה שאין לאומרו כ"א בהסתר שהוא בשכינה. ובזה יצדק אומרו יותר ודבריו שמעת מתוך האש ועל זה יאמר (דברים ה׳:ד׳) פנים בפנים דבר ה' וכו' בהר מתוך האש. ואז נתקיימה שאלתם רצוננו לראות את מלכנו ואז פרח' נשמת' ונשארו פגרי' מתי':

9וזה אחשוב רמז הכתוב באומרו וירא העם וינועו כלו' כי אחרי זאת נתעורר ונתחדש התנועה. ומכלל שאחר שוירא העם היו בלתי מתנועעים כי מתו ואח"כ ריחם ה' עליהם וינועו. וזהו וירא העם וינועו כי אחר שוירא העם עשה הוא ית' להם שוינועו. ואחרי כן לבלתי חוזר למות שבו אחור הרחק מן ההר וזהו ויעמדו מרחוק ואז על בלתי יכולת לסבול אמרו דבר אתה עמנו כו' עם היות שכאשר דבר ה' את כל הדברים כיון לאמר להם בעצמו ולא שבהגדיל האור נתייראו ובקשו שמשה ידבר. ולפי זה רואים את הקולות וכו' שיש מרז"ל (מכילתא) אמרו רואים את הנשמע. היה אפשר לומר כי השגתם לראות את הנשמע הוא בדרך מעובה לפי השתלשלות עד המסך החיצון לכלם. כמו שכתבנו בדרך הפשט להתכת הכתובים. אלא שמאומרם מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע שיראה שהיא גוזמא נפלאת כמו שכתבנו למעלה שהוא את השם הנשמע מאתו ית' הוא באו' אנכי ה' והוא שאלתם רצוננו לראות את מלכנו. יתכן שלא על מלת הקולות כיוונו. כי אם אל מלת וירא העם שהוא אחרי שעברו כל הד' מסכים. כי נאמרה ראיה אחת במסכים שהיתה ראיה מעובה. ואח"כ אמר וירא אל אשר הוא בלי מסך ועליה אמרו רואים את הנשמע מה שאין הפה וכו'. ותפס מראש פסוק עם שעל סופו הוא הענין. להוכיח כי כראיה הראשונה ששלטה בה השגת ראיה. כך היתה השנית שראו את ה' הנשמע. מה שאין הפה וכו' ולא האזן וכו':

10עוד יתכן באומרו וכל העם רואים וכו' והוא במה שאמרו ז"ל במדרש חזית. כי כל דבור שהיה יוצא מפי הקב"ה היה עוקף את מחנה ישראל ומחזר על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו מקבלני את עליך כך וכך מצות יש בי כך וכך דינים כך וכך גזרות שוות וכו' ואו' לו הן מקבל את אלהותי ואומר לו הן ויהיה כמז"ל (חגיגה י"ב) אמר ר" יוחנן כל דבור ודבור שיוצא מפי הקב"ה היה נברא ממנו מלאך וזהו רואים את הקולות הם אנכי ולא יהיה לך שהיו ב' קולות שנעשו ב' מלאכים והיו רואים אותם מדברים עמהם ולפי זה יהי' כפשוטו מז"ל רואים את הנשמע ולמעלה מהם היו רואים את הלפידים שהם שרשי הדברות שמהם יצאו בהתפשט' מלאכים כנודע כי הבל פיו יתב' הוא למעלה ממלאך כי אם בהתפשטו מתעבה לעשות שליחות לסבב ולדבר בישראל אז נעשה מלאך אך עיקר הדיבר שממנו נעשה מלאך נקרא לפיד שממנו יוצא ברק וכל זה חוץ למסכים ואח"כ השיגו לראות בקול השופר הוא קול היוצא מתוך נרתק עד האש הגדולה שאחר כל המסכים כי כלם היו כנרתק ושופר וראו את איכות הקול אשר בתוכ' עד ההר עשן מהאש הגדולה אשר שם כבוד ה' כמדובר למעלה ואז ויראו וכו' עד ויעמדו מרחוק כדלעיל:

11והנה ארז"ל (שבת דף פ"ח) ויעמדו מרחוק חוץ לי"ב מיל מגיד שהיו ישראל נרתעין לאחוריהן י"ב מיל וחוזרים לפניהם י"ב מיל. כ"ד מיל על כל דבור ודבור נמצאו מהלכין באותו היום ר"מ מיל באותה שעה אמר הקב"ה למלאכי השרת רדו וסייעו את אחיכם שנא' מלאכי צבאות ידודון ידודון ידודון בהליכה ידודון בחזירה ולא מלאכי השרת בלבד אלא אף הקדוש ברוך הוא שנא' שמאלו תחת לראשי וכו'. ר' יהודה בר אלעאי אומר לפי שהיו ישראל משולהבין מחמת האש של מעלה אמר הקב"ה לענני כבוד הזילו טל של חיים על בני שנאמר ה' בצאתך משעיר וכו' ואומר גשם נדבות תניף וכו' אימתי נעשה כל הכבוד הזה בשעה שהיית נאה שבאומות העולם ומכבדת את התורה שנא' ונות בית תחלק שלל ואין שלל אלא תורה שנא' שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל וכו' עכל"ה:

12וראוי לשים לב מי הגיד לו שהיו חוץ לי"ב מיל ולא פחות או יותר ומה גם שמצינו רחוק שהוא פחות משיעור זה שנא' רחוק יהי' ביניכם ובינו כאלפים אמה במדה ועוד על מה זה היו צריכים לכך ועוד באומרו שחוזרים לפניהם י"ב מיל למה היו רצוא ושוב ולא עמדו במקומם. וגם יתור הלשון באומרו מגיד וכו' אחרי אומרו חוץ לי"ב מיל או יאמר מתחלה מגיד וכו' ולא יקדים ויאמר חוץ וכו' ועוד באומרו כ"ד מיל על כל דבור ודבור אם היו צריכים לעשות כך על כל דבור ודבור למה היו חוזרים לפניהם לשוב שנית ועוד מי הגיד לו שכך היו עושים על כל דבור ודבור והלא לא נאמר פסוה זה רק אחר כל הדברות ועוד באומרו נמצאו מהלכין וכו' מי לא ידע כי י"ב מיל על דבור מהעשרה שעולים ר"מ מיל ולמה יאמר סך הכל ועוד נדקדק אומרו באותו היום שהוא לשון מיותר ועוד באומרו באותה שעה אמר הקב"ה וכו' מה ענין זה אצל הקודם וגם מאין ולאין היו ישראל אחים למ"ה ועוד כי הלא טוב היה יתן ה' להם וימצאו מנוחה ולא ילכו רצוא ושוב שיצטרכו סיוע ממ"ה ועוד שאין משמעות הכתוב רק שמלאכי צבאות ידודון ידודון שהיו מתנודדים לא שהיו מסייעין את ישראל ועוד כי מאומרו ידודון בהליכה ידודון בחזירה מורה דעתו להביא ראיה איך היו הולכים וחוזרים ואם כן גם על שאר הענין צריך להביא ראיה על השיעור ועל היות בכל דבור ודבור ועוד באומרו ולא מלאכי השרת בלבד ומה לנו אם היו הם בלבד ועוד שהראיה אינה מכרחת שאין משמע' שמאלו וכו' שהקב"ה סייע עמהם ועוד באומרו רבי יהודה בר אלעאי וכו' כאלו בא לתת טעם אל הקודם והוא דבר בפני עצמו ועוד שאם היו משולהבים מה יועילם הטל של חיים שאין מתייחס רק להחיות כנודע שבו עתיד הקב"ה להחיות מתים ואם הוא לכבות השלהבת שהיו משולהבים הוא ידוע שאין המים תרופה לאשר דבקה בו שלהבת אש ועוד באומרו אימתי וכו' כאלו בסתר דבר עד כה שלא נודע כי כל דבריו על שעת מתן תורה ידבר ואם כן מה זו שאלה ועוד בתשובתו בשעה שהיתה וכו' ולא אמר בפירוש במתן תורה ולא בדרך עקלתון ועוד באומרו ואומר גשם נדבות וכו' מאי ואומר. אמנם הוקשה להם בכתוב שתראה סתירה בדבריו כי מאומרו וינועו יורה שהתנועה מה. אך אומרו מרחוק יורה על הליכה מופלגת. והיא הפך הוראת לשון התנועעות. על כן היה אפשר לפרש ולומר כי גם אומרו מרחוק אינו רחוק הרבה. רק ע"ד פסוק רחוק יהיה ביניכם ובינו כאלפים אמה או פחות מהשיעור ההוא באופן לא היה סותר הבנת וינועו גם אם אומרו מרחוק יהיה רחוק קצת ע"כ בפתח דבריו נשמר מזה ואמר חוץ לי"ב מיל שהוא באופן שישב הקושי על נכון כאשר נבאר בס"ד. ולבא אל הביאור נמתיק טוב טעם ודעת אל היותם נרתעים לאחוריהם והוא היות השיעור י"ב מיל והוא כי הנה ארז"ל במדרש חזית כי כשהיה הדבור בא במעמד הקדוש ההוא. היה מדבר עם כל א' מישראל ואומר מקבלני את עליך כך וכך מצות יש בי וכו'. והיה אומר הן. מיד היה נושקו על פיו וכו' הרי מזה נקח כי היה הבל פיו ית' הרוחני בא ומדבר עם כל אחד מישראל אשר במחנה ואין ספק היה רוחני גדול מהכיל האדם המלובש בחומר בעה"ז השפע הגדול והנורא ההוא שעל כן יש מרבותינו אומרים שיצאה נשמתם שהוא כי לא עצרו כח לסבול כל תוקף הרוחניות ההוא ותדבק נפשם ברוחניות הדבור ותמשך עדיו ית'. כענין המתים בנשיקה וישאר אך החומר למטה לארץ כי הנשיקה היא התקשרת הנפש אתו יתברך כאשר בהדבק אב עם בנו וישקהו. וז"א שהיה הדבור נושקו על פיו שהוא שהיה הדבור מתקשר עם נפש כל אחד מישראל וזהו על פיו כי שם יחס הנפש. כד"א ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא. עוד אמרו רז"ל שם שהיה הדבור עוקף כל מחנה ישראל וידוע מרז"ל במקומות אין מספר כי היה מחנה ישראל י"ב מיל על י"ב מיל:

13ובזה נבא אל הענין. כי להיות כבוד אלהי ישראל מלא את כל י"ב מיל שהיו בו ישראל והדבור מדבר עם כל אחד מהנמצאים בכל השיעור ההוא לא עצרו כח לעמוד לקבל תוקף השפע הגדול ההוא ע"כ היו נרתעים לאחוריהם. עד עקרו עצמן מכל גבול הי"ב מיל לאחוריהם מקום אשר לא היה שם תגבורת אש גדולות קולו ית'. וע"כ להעקר מכל שיעור הי"ב מיל עד יהיו העומדים ראשונה נעתקים מכל המחנה צריך ילכו י"ב מיל הוא שיעור כל המחנה. והעומדים באחרונה ימצאו י"ב מיל רחוקים מסוף המחנה. וכן על זה הדרך כל אחד מישראל אילו היו נרתעים לאחוריהם פחות מי"ב מיל היו העומדים ראשונה במחנה נשארים תוך הגבול. ולא יוכלו עמוד מן הטעם הנזכר וזהו מגיד שהיו נרתעים לאחריהם כו'. ובמתק לשונו באומרו מגיד כו' כיון לתת טוב טעם למה דחה הפירוש הקודם והוא כי להיות אומרו מרחוק שיעור מיל או כיוצא בזה אין טעם נמצא על הרחיקם נדוד ואם הוא על דבר גדול הרוחניות עדין היו נשארים תוך הי"ב מיל. וגם הכתוב לא היה מגיד לנו דבר של טעם אך עתה בפירוש זה נמצא מגיד שהיו נרתעים י"ב מיל שהיא הגדה שהיו יוצאים מכל גבול המחנה אשר יש בו טעם לשבח כמדובר ואולי תאמר נא אם כן איפה כי מכל דבור שהיו נרתעים לאחוריהם י"ב מיל מהמקום אשר נמצאו שמה אחרי שנרתעו מן המקום אשר היות בו והיו עושים ככה זה עשר פעמים בעשרה מאמרות אשר דיבר פי ה' אליהם הלא ימצאו רחוק מאד מכל המדבר הגדול ההוא רחוקים מנגד ההר ק"ך מילין רחוקים מהר סיני אשר שם האלקים והוא מקום מוכן לכך ממקום זולתו ועוד כי הוא דבר אשר לא יכיל שכל על כן אמר וחוזרים לפניהם י"ב מיל כי אחר הגמר הדבור היוצא מפיו יתב' והנתקם משם היה מיקל תוקף הרוחניות ההיא והיו חוזרים לקבל השני למקומם הראשון אשר שם האלקים וכן בכל אחד מהם. ועדיין היה מקום לומר כי כל החרדה הזאת לא היתה. רק בשתי הדברות הראשונות היוצאים מפיו ית' אך אמנם שאר השמונה אשר שמעו מפי משה לא הוצרכו לכך. ע"כ אמר לא כן הוא רק כ"ד מיל על כל דבור ודבור לכלול את כלם כוונתו להשיב על הקושי שהזכרנו למה זה נאמר ויעמדו מרחוק אחר כל הדברות כי הנה אין ספק היה הענין מבלתי יכולת בהם לסבול ויעמדו מרחוק וא"כ מפתח דבריו יתברך היה ראוי יעשו כן ולמה נכתב אחר הכל אך אין זה רק להגיד כי גם בדברות אחרונות היה כדבר שנאמר משה ידבר והאלקים יעננו בקול כדי להשמיע בכל י"ב מיל ומהטעם הכתוב אצלנו במקומות רבים שרצה הקב"ה לזכות את ישראל ולקדשם בעשר דברות פיו יתברך ע"כ עשה שגם האחרונים ישמעום מפיו וכמו שאז"ל שהיה קולו של הקב"ה מיטטרו"ן למשה שאל"כ לא היו יכולין לשמוע קולו של משה בשיעור י"ב מיל והוא מאמר הכתוב משה ידבר והאלקים יעננו בקול. וכמו שנתבאר לפנים בס"ד ובזה לא יפלא יהיה להם כן גם באחרונים ועתה חל עליו חובת ביאור הקושי אחר אשר הוקשה לבעל המאמר שהביאו לכל זה על כן מה עשה הרגיש קושי אחר אשר תשובתו תביאנו להשיב על הקודם והוא אומרו נמצאו מהלכים באותו היום ר"מ מיל. כלו' כי הלא זה זרות נמרץ כי הנה ידענו כי אין מהלך אדם בינוני יותר מארבעים מיל ואיך הלכו אז מאתים וארבעים מילין. ומה היה היום ההוא מימים. שהלכו בו כל הפלגת השיעור ההוא וזה או' נמצאו מהלכין באותו היום אכן תשובת הדבר הוא כי באותה שעה אמר הקב"ה למלאכי השרת רדו וסייעו את אחיכם ובעזרתם הלכו כל השיעור ההוא שנאמר מלאכי צבאות ידודון ידודון והוא שהקשה לו בכתוב חסרון הוי"ו שאחר הדל"ת הראשונה וקרי ביה ידדון בשו"א היו"ד ובפתח הדל"ת הראשונה ועניינו שהיו מדדין את ישראל ע"ד אשה מדדה את בנה שאין הולד עושה רק הנחת רגל אחת והגבהת האחרת ואמו תסבלנו ותוליכהו שכן היה הדבר ההוא שלא היו עושים ישראל רק התנועעות מה בהנחת ועקירת רגליהם ומה"ש המה היו המדדין ומוליכין אותם ובזה לא יקשה לכתם כל אורך הדרך ההיא וגם הפסוק יבא על נכון באו' וינועו. כי לא היו רק מתנועעים לבד ואעפ"כ נמצאו עומדים מרחוק ע"י מלאכי השרת המוליכים אותם ולא יכול לו' שמה"ש היו עושים הכל בלי תנועתם רק מדדין כי כן אומר וינועו ואומרו ידדון וע"כ אמר רדו וסייעו וש"ת הלא דרך המסייע את הזולת הוא כי לא יעדיף המסייע את הנעזר וזהו משמעות סיוע ואם כן בזה לא יצדק כי הנה מהלך אדם הוא ארבעים מיל שהוא עשר פרסאות ואיך יעדיף הסיוע ויוסיף מאתים על ארבעים לזה אמר סייעו את אחיכם לרמוז שלא היו אז ישראל כשאר בני אדם כי הלא נזדככו נגד ההר כי פסקה זוהמתן וקרובים היו כמעט אל רוחניות מלאכי השרת. וזה אומרו את אחיכם. וע"כ היו בכחם ללכת שיעור מופלג על הארבעים באופן שעל ידי סיוע. יוכלו להלך כל הר"ם מיל ויותר. ועתה הרגיש כי בשלמא אם היינו או' שבשתי דברות ראשונות היה הדבר ההוא על דבר צאתם מפיו יתברך לבדו יצדק אומרו ידודון זה פעמים כנגד שתיהן. אך אם היה הדבר הזה זה עשר פעמים מה ענין אומרו ידדון שתי פעמים שתי פעמים לזה אמר ידדון בהליכה ידדון בחזרה כי אשר הוכפל הלשון לא היה רק על הליכה וחזרה שבכל דבור לא על מנין הדברות שהוצרכו בהן לזה ושמא תאמר הלא טוב היה יאמר בפירש ידדון בנקודות הראויות למשמעות היותם מדדים את ישראל ולא כאשר הוא עתה שתורה הקריאה על התנועעם בעצמם ולא את הזולת גם כי המסורת יורה על מה שנדרש לז"א ולא מלאכי השרת בלבד כו' לומר כי לו היתה גם המקרא כך היה נראה כמחליט שהיה הסיוע על ידי מלאכי השרת לבד ע"כ לא ננקד ככה. להורות כי זולתם הי' עוזר להם הוא עוזר האמתי יתברך וית' שמו שנא' שמאלו כו' והענין כי הנה הוא יתברך היה אז מרעיש הארץ כמ"ש רז"ל שהלכו האומות אצל בלעם לשאול האם היה הקב"ה מביא מבול לעולם וכן ארז"ל שרצה הקב"ה להרעיש לפני ישראל בקולות וברקים למען יחתו מגבורתו יתברך ויראו מלמאן וא"כ איך יהיה הוא המרעישים והוא מסייעם על זה בא ולמד הכתוב. כי שני ההפכים היה הוא יתברך עושה אז כדרכו כי גם ששמאלו תחת לראשי על ידי ההרעשות ההם ימינו תקרבני ותחבקני לתת בי כח לסבול ולסייעני בהיותי נרתע מתוקף רוחניות המראה והרעשותיו יתב'. ורבי יהודה בר אלעאי הרגיש שא"כ מה צורך היה למלאכי השרת ולא יעשה יתברך את הכל ע"כ אמר לפי כו' לומר כי מה שהוצרך הוא יתברך לחבקם ולעזרם מלבד סיוע מה"ש היה על דבר אחר מלבד מה ששמשו מלאכי השרת והוא לפי שהיו משולהבי' כו' ולא יעשו הכל מה"ש כי אינם עושים שתי שליחות וגם אין ענין טל חיות מסור להם רק לענני כבוד והענין כי אש של מעלה הלהיבם ותדבק בנפשותם והיו קרובים למות כי תמשך הנפש אחריו ותעלה למעלה כי לא יוכל לסבול כח הרוחניות ההוא ע"כ המטיר ה' טל חיים הרוחני' הנותן כח בחומר לסבול כח הרוחניות כאשר לעתיד כמשז"ל שבו יגבל הוא יתברך חומר האדם כמאז כידוע כי כמעט יהיה גם החומר רוחני למען יוכל לקבל האושר המקווה ב"ב ויהיה משולל מיצר הרע על כן גם אז הזילו ענני כבוד עליהם הטל ההוא לזכך חומרם לקבל האור והרוחניות ההוא ולא ימותו שנאמר ה' בצאתך משעיר כו' האמור בשיר' דבורה ואין ספק ידבר אל מ"ת כי אז יצא ה' משעיר כד"א וזרח משעיר למו כו' ונאמר גם עבים נטפו מים כי היה מספיק אומרו שמים נטפו אם הוא שמחמת הרעשה היו נוטפים ומה גם שהנוטף מהשמים גם על ידי עבים יהיה. ועוד כי אם שמים נטפו כ"ש העבים. כי מים המה ולמטה מהשמים אך אין זה כ"א עבים הרוחניים הם ענני כבוד אשר על השמים כבודם שהזילו על ישראל. ועדין אפשר לבעל דין לחלוק ולו' כי גם שעל ענני כבוד ידבר לא היתה נטיפת' כ"א מחמת התרעשם גם המה מלפני ה' כי בא לז"א ואומר גשם נדבות כו' שמדבר במ"ת. כאו' זה סיני כו' ואמר גשם נדבות תניף שמורה באצבע שבתורת נדבה וחפץ הניף הוא יתברך ברחמיו הגשם ההוא ולא היה נמשך מפאת הרעשה. וגם כיון כי הוא בא לומר כי מה שהיזל עליהם ייחסו הכתוב אליו יתב' המניף אותו ולא אל העבים כאשר יחס סיוע המה"ש אליהם גם ה' צוה עליהם וזה למען יצדק בדברו שה' סייעם. על ידי שצוה לענני הכבוד להזיל עליהם כי אליו ית' יתייחס כי הוא הי' המניף ומשפיע מאתו מעצם ובפסוק זה יגלה. על כוונת הקודם שעדיין אנו צריכין אליו כי שם נזכרו העננים בפירוש. וש"ת כי לא יתכן פי' זה בפסוק מלאכי צבאות כו' כי הנה סוף הפסוק בלתי מתיישב ומתייחס אל תחלתו כאשר יתיישב ע"י דרשות אחרות הנמצאות בו לרז"ל במדרש ע"כ אמר אימתי נעשה כל הכבוד כו'. לומר כי בא הפסוק בעצמו אחר או' שמלאכי צבאות ידודון את ישראל ואמר אימתי נעשה כל הכבוד הזה בשעה שנות בית תחלק שלל והוא כי שכינ' היא נות בית ה' תחלק שלל והוא ענין מאמרם ז"ל בש"ר (פ' כ"ח) כי במ"ת שנאמרו כל פרטי התורה העתידים להתחדש בעולם אפי' כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש והוא כי כל הנשמות העתידות לבא בכל דור ודור שם היו וכל א' קבלה חלק הראוי לה לפי בחינתה בתורה להתחדש בעולם כל א' בדור שתבא בו. ומי חילק לכל נפש חלק המתייחס לה הלא היא שכינה שיודע' חלק בחינת כל רוח ונפש וע"ז יאמר ונות בית תחלק שלל התורה באופן שמספר הכתוב מה שעשו מלאכי השרת ומה שעשה הוא ית' ומה שעשתה שכינה כי היא חילקתם להן ומזה שהיה ודאי במ"ת בסיני נלמד כי גם ע"ז הזמן דבר גם ראש הכתוב:

14והנה ע"פ הדברים האלה שכתבנו למעלה נבא אל כוונת הכתוב בהודעה זו שכל העם רואים כו' ורצונו יתברך ללמד דעת זולת מציאות הצווים והוא בהזכיר שאלה אשר התעוררו בה אנשים חכמים אשר קדמנו הלא היא כי למה יעשה כה הוא יתברך למסור בידינו אמונת האמת ושרשיה דרך אמונה ולא השליטנו לדעת מאתו יתברך אותות ומופתים להכריחם בחכמה ודעת לנו ולצרינו ועל זאת היה ראוי לעשות עיקר במעמד הר סיני. אמנם אומר כי גדולה מזו עשה הוא יתברך הלא היא כי הנה ידענו כי על טענות חכמה ודעת להכריח כל דרוש העולה על כולן הלא הוא החוש כי כל הראיות כאין נגדו כי לא ימצא המנגד מענה לשון נגד החוש. כאשר בכל מופתי החכמה. כי יתעקש המתעקש. על כן בחר לו יה להראות לעיני כל ישראל עיקרי הדת באופן שעין בעין יראו. כי יחד כולן צדק ואמת כאשר כתוב אצלנו בפרשת ואתחנן כי ביאר מרע"ה באר היטב איך כל עיקרי הדת עיניהם ראו יחד כלם במתן תורה. וגם פה עניינם בכתובים אלא ששם הוסיף משה באר אותה היטב וגם נרמזו על המן. כי אחשב' כי בשני מקומות רצה הקב"ה להורות להם זה. (א) בתת להם לחם מן השמים לחיי העה"ז כאשר נבאר שם בס"ד. (ב) בתת להם תורה מן השמים לחיי העה"ב. והוא כי הנה העיקרים אשר מנה הרמב"ם ז"ל שהם י"ג הן הם אשר שם משה מפי הגבורה והנם בפסוק ראשון שבדברות עם קצת שבדבור שני ואשר לא הובן מאליו. ביארו ית' בפרש שדי. הענין אשר הי' בדברות ראשונות באו' וכל העם רואים את הקולות כו' ויאמרו כו' והוא בהזכיר את י"ג העיקרים והם. (א) מציאותו ית'. (ב) ייחודו בין דין בין רחמים א' הוא. (ג) היותו ית' משולל גשמות ותמונה. (ד) חידוש העולם כי הוא ית' לבדו קדמון ולא העולם. (ה) השגחה. (ו) שכר ועונש. (ז) כי אליו ית' ראוי לעבוד ולא לזולתו כמלאך שר וככב. (ח) נבואה. (ט) תורה מן השמים. (י) ימות המשיח. (יא) תחיית המתים. (יב) יתרון נבואת מרע"ה על יתר נביאים. (יג) העתק התורה שעליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע. וזה בשום לב אל אומרם ז"ל כי אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום. כי הלא אומרם אל משה דבר אתה עמנו אחר כל הדברות כתיב. ומי הגיד להם שהיה אחר השנים בלבד. והנה למעלה כתבנו כי למעלה נאמר ויהי קול השופר הולך וחזק כו' שהוא כמשז"ל על קולו של הקב"ה יורה כי היו שומעים קול ה' ומיד נאמר משה ידבר והאלקים כו' יורה שמפי משה היו שומעים ואח"כ חוזר ואומר וירד משה כו' ויאמר אלהים כו' אנכי כו' מורה שדבר הוא יתב' אל ישראל. אך אין זה כי אם שתחלה שמעו מפיו יתב' אך היה הולך וחזק ולא יכלו לסבול ע"כ משה ידבר כו' ופירש כי תחלה ויאמר אלקים כו' שהוא אל כל ישראל אנכי כו' ועדיין לא נדע עד היכן דבר אלקים ומהיכן דבר משה. אך המה ראו מקרא שכתוב תורה צוה לנו משה. וארז"ל תורה שהוא תרי"א שמענו מפי משה. אך השתי מצות שעד תרי"ג מפי הקב"ה ואין זה רק כי מהשלישי והלאה משה ידבר ואלקים וכו'. ועל כן כהתימו את כולם באה תורתנו הקדושה ללמדנו איך היה שאחר שדבר אלהים נשתנה הענין שמשה ידבר והאלקים יעננו. ואמר דע איפה כי הנה מתחלה וכל העם רואים את הקולות כו' כמפורש למעלה בהדרגה. תחלה את המסך א' ואח"כ ואת הלפידים כו' עד גדר שהוצרך היות ההר עשן שהוא על אשר שם האלקים. פן יזונו עיניהם מהשכינה ואז וירא העם בשכינה. ואירע להם מה שכתבנו למעלה כי פרחה נשמתם כי דבקו בשכינה ונשארו פגרים מתים. והיה זה בשתי הדברות כד"א (שיר השירים ה׳:ו׳) נפשי יצאה בדברו ואח"כ ריחם ה' עליהם והחיה אותם באופן שוינועו מה שעד כה היו פגרים מתים בלתי מתנועעים. ומאז ויעמדו מרחוק ואז אמרו דבר אתה עמנו כו'. שלא יכלו לסבול ואמרו דבר אתה. היא מה שמדבור השלישי והלאה כי משה המדבר. עם היות שכל דבריו מפיו יתברך היו באים אל פי משה. כאשר כתבנו על פה אל פה אדבר כו'. כי לא נאמר פה אל אוזן. והוא ענין אומרו תחלה הענין בקיצור נמרץ ויהי קול השופר הולך וחזק מאד. כלומר שעל כן משה ידבר כו' כי לא יוכלו לסבול ועתה פירש הענין והרחיב הביאור כמדובר. והנה עדיין צריך טוב טעם ודעת כי למה בשתי הדברות הקפיד הוא יתברך ישמעו מפיו ממש. ולא בג' או ד' דברות. אך הנה יהיה כי בם רצה הקב"ה להשרישם בעקרי הדת פנים בפנים. והענין כי לכל הי"ג עיקרים. הראה כלם או רובם בשתי הדברות האלה ע"כ רצה ית' להשרישם גם פה אל פה ואשר לא נתבאר מהם בעצם. חזר והאיר עינינו בהם באו' וכל העם רואים את הקולות כו' כי בה יבאר שארית העיקרים עד תומם והוא כי הנה באו' אנכי ה' אלקיך ארז"ל שנתראה כש"צ מעוטף. ואמר אני שראיתוני עושה דין ופועל גבורות על הים הוא אשר תראוני עתה כש"צ וזהו אנכי כו' אשר הוצאתיך כו'. כי אני א' פועל דין ופועל רחמים הנה בזה ראיית עין בעין מציאותו ית' ויחודו כי ראוהו אומר אנכי ה' פועל דין במצרים ורחמים עתה ואין עונה וחולק. ומה גם למה שאז"ל שהשתיק עליונים ותחתונים ולא היתה בת קול לקולו בל יאמרו שתי רשויות חלילה וכן במה שראשו צח ואדום על הים פועל יחד דין ורחמים צח לישראל ואדום למצרים ופה בחינת הצח ואמר להם אני אני הוא. כי גם אז בפעולת דין ואדום ראיתני צח ואז זכרו כי שם היה צח והכירו ייחודו והראה כבודו ולא הראם כל תמונה. כמ"ש הכתוב (דברים ד׳:ט״ו) כי לא ראיתם כל תמונה וזה כיון באו' אנכי לומר אשר תראוני משולל גשמות הוא אלקיך. הרי עין בעין ראו שלשה עיקרים מציאותו וייחודו ומשולל גשמות ואמר עוד אשר הוצאתיך מארץ מצרים. שהיה ע"י הכות למצרים הרי שכר ועונש שכר לישראל בזכות אבותם. ודם פסח ומילה ועונש למצרים שכל זה ראו בעיניהם. הרי שתים אחרות. כי בכלל הדבר היא הידיעה והשגחה הרי ה' שראו בעיניהם. וגם מכלל ההוצאה שהיתה ע"י עשר מכות שראו בעיניהם שינוי הטבעיים. חדוש העולם. כי לא ישנהו. כ"א אשר בראו. ומה גם במ"ש בשערים. כי עשר מכות היה דוגמת עשרה מאמרות שבהם נתחדש העולם. הרי ו' ומאשר היה בארץ מצרים כאשר ביארנו שהוא מארץ השר ששמו מצרים. שראיתם אותו מת על שפת הים והושעתי אתכם מידו. כאו' ויושע ה' את ישראל מיד מצרים. וגם מבית עבדים ששידדתי המזל המחייב שעבד לא יצא משם לחירות דהיינו מבית עבדים כנז' למעלה שהוא ממקו' שהוא בית קבוע לעבדים וע"כ יחויב שאליו ית' לבדו ראוי לעבוד ולא לשר או מזל וכוכב ודומה להם כי הלא הוא ית' משדדם הרי ז' ועל זאת הוציא נפקותא ואמר אם כן ששידדתי שר ומזל לעיניכם מעתה לא יהיה לך אלהי' אחרים כי אין לעבוד לזולתי ומאשר ראיתם שאין בי שום תמונה לכן לא תעשה כל תמונה ומאשר הענשתי את מצרים וגאלתי אתכם לתת שכר לאבותיכם תדעו ההשגחה ושכר ועונש ותאמינו כי אני תוקד עון כו'. ועושה חסד לאלפים כי אני המטיב ונותן שכר. וסיים הדברות ע"פ סדר י' מאמרות כמ"ש למעלה בס"ד וכהתימו חזר אל ביאור תשלום הי"ג עיקרים באו' וכל העם רואים כו'. והוא כי הן הראנו ית' מהי"ג עיקרים שבעה כאשר ביארנו בב' דברות ראשונות והיכן הם הששה הנותרים תורה מן השמים ונבואה ימות המשיח תחיית המתים ויתרון נבואת מר"ה וההעתק לז"א וכל העם רואים וכו'. לו' הנה בב' דברות ראשונות גם אלה היו בהם כי הנה וכל העם רואים את הקולות כמ"ש כי הדברות עצמן היו נעשים מלאכים ומדברים בהם מקבלני את עליך או על הדרך הא' שהיו רואים בהדרגה מהמסך הא' לפנים כמפו' למעלה הנה כי הדבור שהיו שומעין אנכי כו'. היו רואין רוחניות הבל הקול המתפשט עד כבוד אלהי ישראל הנה בפי' ראו תורה מן השמים ואין תאונה לו' כי התורה פשטיותה דבר לשמי ואין לה מבא אצלו ית' כי הלא מה שהיו שומעים היו דברים פשטיים אנכי וכו'. לא יהיה לך וכו'. ועם כל זה הבל הדבור היה רוחני עד בלתי בעל תכלית הנה שבאיכות הפשט קדושה רבה מאד. וזה אפשר דרך שלישי במז"ל באומרם רואים את הנשמע כי הנשמע שהוא ענין פשטיי היו רואים איכות שהוא רוחניות הדיבור. ואם כן הרי כי גם פשטה מן השמים. וגם בזה היא נבואה. כי המה מתנבאים בראיה ושמיעה זו מאתו ית'. ובאומרו ואת הלפידים ואת קול השופר וירא העם כי אומרו וירא הוא מיותר כי כבר נאמר וכל העם רואים. אך היא תוספת ראיה והוא כי אחר כל ההדרגות שראו תחלה קולות ואח"כ לפידים על ידי הכנסם דרך המסכים אחר עבור כלם. אז וירא העם שהוא כי ראו בשכינה. וזה ענין ימות משיחנו כי אז יתקע בשופר גדול עם גלוי שכינה כד"א ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו ובאומרו וינועו שכתבנו שאחר ראייה זו פרחה נשמתם ונשארו בלתי מתנועעים כי מתו ואח"כ ריחם ה' עליהם וינועו כי שב רוחם אליהם הרי תחיית המתים ובאומרו דבר אתה עמנו וכו'. הרי ראו והכירו כי נבואת מרע"ה גדולה מנבואת' כי הוא סובל דבורו ית'. אך לא הם שנים בפנים ועל ההעתק שהודו שכל מה שהעתיק משה מפי הגבורה אמרו. לז"א ונשמעה כי ישמעו לכל אשר ידבר בשמו. ית'. ולא ישובו לומר רצוננו לראות את מלכנו ולשמוע מפיו ית' ואמרו פן נמות לומר הנה מה שמתנו בודאי הוא כי היינו קרובים בעצם. אך הנה עמדנו מרחוק. ואפשר הוא שריחוק המקום יועילנו לסבול לשלא נמות. אך עם כל זה אנו יראים פן נמות בדברו אתנו בלי אמצעותיך. או ענין ההעתק שכל מה שהעתיק הוא מפי הגבורה נאמר באומרו ונשמעה כי בשמיעה הכירו כי כל מה שאומר משה הוא אמת עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע כי ראו עין בעין קולו ית' משותפת עם קולו של משה שע"כ היה קולו נשמע י"ב מיל על י"ב מיל. ואין זה רק להורות כי משה אמת ותורתו אמת. כי המה ראו כי הוא היה עם פיהו כי משה ידבר והאלהים יעננו בקול ומזה ילמדו אל כל השאר והכירו זה כל ישראל כאשר נבאר בס"ד על או' דבר אתה עמנו ונשמעה. בדרך האחרון שנפרש בס"ד: