תורת משה - אלשיך, שמות כב:ד

1כי יבער איש שדה כו'. אחרי הזהירו יתב' מלהצר את הזולת בידים. בא ויאמר לפעמים גם שלא ירע להם. כי אם ידרוש שלומם הוא מאבדם. כי בעון אשר יחטא איש או אנשים יצא הקצף על רעים וטובים הבלתי מוחים. והוא ענין כי תצא אש כו'. אלא שהקדים ענין כי יבער כו' ללמדנו דעת. איכה מתרגשים העונות וחטאים לאבד עולם. הלא הוא בהשליך אדם עצמו אחר הנאות העולם הזה. כי גם אם לא יעשה רק המשכו אחר טובו' העולם היה בדבר המותר לו. יפקוד ויאבד טובה הרבה. מטובו המזומן לו לעה"ב כעובדא דר"ח בן דוסא (תענית דף כ"ה) כשנתנו לו רגל שולחן זהב וחלם שהיה שולחנו חסר בעה"ב וכעובדא דרשב"י כשקנאו תלמידיו על אחד שיצא חוצה לארץ והעשיר ואמר להם בקעה בקעה המלאי דינרי זהב ונמלאה הבקעה. וכשבאו ללקט אמר להם מזכותכם של העה"ב אתם נוטלים מיד נמנעו. וע"כ ראוי כי החי יתן אל לבו:

2וזה ירמוז הכתוב באומרו כי יבער איש וכו'. והוא כי הנה כל איש ישראל יש לו שדה או כרם בעולם העליון שדה הן מצות שאין לו מהן פירות בעה"ז. ונקרא שדה שקוצרי' מה שזרעו. שהוא הקרן עם תוספתו. כענין המתן שכר שנוטל שם עם תוספתו או מצות שקרן קיימת ואוכל פירות ככרם שהגפנים קיימות ומוציאין פירות ואוכל שנה שנה וזה כי יבער ויאכל איש הוא שדה. או כרם שלו למעלה. במה שושלח את בעירו הוא חמורו. ובער בשדה אחר שימשך אחרי הנאות העה"ז. שהוא לעשות ימיו כחגים לאכול למעדנים ולשתות במזרק יין לצבות בטן עושים עיקר מעולם שאינו שלהם. כ"א של האומו'. כמאמר' ז"ל (יבמות דף ס"ד) כי עשו ויעקב חלקו העולמות עשו נטל לחלקו העולם הזה ויעקב העה"ב. ע"כ יפסיד את שלו למעלה כי מיטב שדהו ומיטב כרמו של מעלה ישלם. והנה זה הוא בנהנה במותר לו. אך מזה ימשך גם אל האיסור. שעי"כ תצא אש מהמשתאות ומצאה קוצים הם עונות מתרגשים מהמשתאות. שאז ונאכל גדיש הם זכיות אשר קצר ולקט וקבץ כבר נאכל. והוא מאמרם ז"ל לא נברא יין אלא ליתן שכר לרשעים על מעשיהם הטובים בעה"ז ולנחם אבלים. שנאמ' תנו שכר לאובד אלו רשעים. ויין למרי נפש אלו אבלים. וזהו ונאכל גדיש על היותם שותים בצמא את יין משתיהם. ומי יתן ולא היה כ"א שלילת טוב. כי אם גם או הקמה הוא הנפש תאכל גם היא באש גיהנם. או השדה שהוא משל אל החומר כי לפעמים גם הגוף נאכל בתחלואים. וש"ת האם משנה שברון הלז ישבר אשר יחטא ביינו והלא לבו בל עמו אל תתמה כי הנה לא ישבר על מה שעשה אחר שיין ידליקנו. כ"א על שהביא א"ע לידי כך שתבער בו את יינו. וזהו שלם ישלם המבעיר את הבערה. באופן שהתחלת המשתאות במותר לו יכלה רעה ומאז יאשם. ובן סורר ומורה יוכיח וגם עד ממהר משתה בני איוב:

3והנה מכלל משפטי ה' ישרים אלה. הם ארבע אבות נזיקין. אשר בם התחיל סדר נזיקין. וזה ל' המשנה (ריש ב"ק) ארבע אבות נזיקין הן. השור והבור והמבעה וההבער לא הרי השור כהרי המבעה. ולא הרי המבעה כהרי השור ולא זה וזה שיש בהם רוח חיים כהרי אש שאין בו רוח חיים. ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק הצד השוה שבהם שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. ע"כ:

4ואחשבה כי בם נרמז. ד' מלכיות אשר הזיקונו זה ד' רגלים בבל ומדי יון אדום. ואת נבוכדנאצר קרא שור שכונתו להזיק כמאמר חבקוק ע"ה (חבקוק א׳:ט׳) כלו לחמס יבא. והבור הוא אשר כרה המן ואחשורוש כי כרו שוחה ללכדנו. כאשר המשילו רז"ל (מגילה דף י"ד) את אחשורוש לבעל התל ולהמן לבעל החריץ. כי הוא אשר בור כרה לישראל כמאמר מדרש חזית בהזמין את ישראל לסעודה להחטיאם ולחייב את ראשם למלכו של עולם. והמבעה זה יון כי הבעה מצפוננו שפשט ידו בבתולת ישראל ובממונם ובחדרי היכל ה'. וההבער זה אדום אשר הצית אש בר' חנינא בן תרדיון ובה"מ מה שלא השליט ה' את נבוכדנאצר. לשרוף ביתו על ידו כ"א ע"י מלאכי מרום. כנודע מרז"ל בפסיקתא ובאכול האש את הבית הגדול והקדוש הושלכו שמה כהנים אשר מסרו המפתחות לשמים. והנה באלה יש ארבע חלוקים. (א) כי הנה בנבוכדנאצר שהיה הא' אשר היחל לשלוח יד בבית א'. בבא עת פקודתו במלאת לבבל ע' שנה. לא נשאר מהכשדים פלטה ככל הדברים הרעים שבירמיה על בבל. משא"כ ביון כי נשארו הרבה מאד פלטים ועד היום זרעם נכון. (ב) כי הלא יון מיד שילם נזק שלם ביד חשמונאי ובניו ונבוכדנאצר חצי נזק כי נטרד שבעה עדנין ועמד חי עד דור ג'. (ג) כי זה וזה לא האריכו יותר מע' שנה. (ד) כי הלא גם אלה לקו בצד מה מהרה כי גם טיטוס יתוש קדמו בצאתו מן הים. ולא נטשו עד האבידו אותו. אך אחשורש מלך מדי. אשר ארז"ל (מגילה שם) כי יותר היה חפץ במכירת ישראל מהמן כמשל בעל התל ובעל החריץ. ולא לקה. אך אדרבה נתעלה אז יותר. עוד (ה) כוללת הלא היא כי אשר בימי נבוכדנאצר הרגו אישי ישראל ועקרו שור בית אלהינו שמנו ויעשירו ומתו על מטותם ופקודת כל אדם נפקד עליהם כי לא לקו רק בגיהנם או בני בניהם. במלאת לבבל ע' שנה וההיקש בשאלה זו בכל דור ודור כמה וכמה בימי הד' מלכיות אשר היצרו את ישראל. והם חיים וקיימים בעמל אנוש אינימו. ואין חרצובות למותם וגם כי יום נקם בלבו יתב' נראה נקמת אויבינו. מה יסכון לאשר חטאו ואינם. על כל אלה בא ויאמר על הא' אמר אל תתמה על החפץ אם תראה רב כח את יון מנבוכדנאצר. כי הלא לא הרי נבוכדנצר שכונתו להזיק כהרי המבעה הוא יון. כי ליהנות בלבבו. ועל הב' אמר לא הרי המבעה כהרי השור כי יון היה אז הנאה להזיקו בבנות ישראל ובממונו. ע"כ שילם נזק שלם משא"כ נבוכדנאצר רק כוונתו להזיק. ועל הג' אמר לא זה וזה שיש בהן רוח חיים וכו'. והוא כי כל עיקר כונת אדום. היה על העיר ועל בהמ"ק כמה"כ (תהילים קל״ז:ז׳) זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה. אך הכשדים כל ישעם וכל חפץ להזיק את ישראל כמאמ' הכ' בת בבל השדודה אשרי שישלם לך וכו'. שגמלת לנו כלו' את עצמנו ואת בשרנו וע"כ אשרי שיאחז וניפץ את עולליך. וכן אנטיוכוס כל עיקר גזירותיו היו על העם. נמצא כי השור והמבעה היו בצרותם רוח חיים כי על העם גזרו. אך לא כן עמלק כמדובר. וזהו לא זה וזה שיש בהם רוח כהרי האש וכו'. ועל הד' אמר ולא זה וזה שדרכו לילך ולהזיק כי גם עמלק עם שבתחלה עשו עיקר מהעיר עכ"ז לא משו בכל דור ודור. מהיותם הולכים ומזיקים וגוזרים גזירות. משא"כ אחשורוש מזרע מדי כי אדרבה הטיבו את ישראל. כענין דניאל עם דריוש וגם הוא אחשורוש היטיב את מרדכי והרשה לבנות בהמ"ק ולולא לה"ר לא היה מבטלו אחרי כן וזהו ולא זה וזה וכו'. כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק כי אדרבה היה אחרי כן הולך ומטיב. ועל הה' אמר הצד השוה שבהן שדרכן להזיק בכל מקום ובכל זמן ואם אין נעשה פתגם הרעה מהרה. ומאריך להם הוא ית' עד דורי דורות. הצד השוה שבהן הוא. כי קיומם אתה הוא העושה כי הלא שמירתן עליך כי אתה הוא שומרם. ומאריך שלומם וטובתם כי לו תקנת ישראל מעשיך היה יום נקמתם ושנת גאולתך באה. ועכ"ז אל יתחמץ לבבך על כל אשר הזיק לך ולא ילקה הוא כ"א זרעו אשר יהיה בימים ההם כי דע איפה. כי מיד כשהזיק חב המזיק עצמו לשלם תשלומי נזק. אך לא עתה רק במיטב הארץ בירושלים שהוא לע"ל על אדמת ישראל והוא מאמר ספר הזוהר על פסוק אשר צבאו על ירושלים אשר יצבאו לא נא' אלא אשר צבאו מלמד שכל אשר צבאו בצרות הגליות אשור. אותם עצמם יביא ה' שמה למען יקח נקמתו כל איש ישראל מכל אשר היצר לו בכל דור ודור וזה יהיה בירושלים. וזה אומר במיטב הארץ היא ירושלים. משוש כל הארץ. ויתכן כי כל א' מד' אבות נזיקין אלו שהם משל אל הד' גליות. נרמז במקומו נבוכדנאצר שהוא הקרן נרמז בשור. והוא כי יגוף שור איש שהוא נבוכדנאצר שהוא שור של שר מלכות כשדים את שור רעהו. כי יקרא הוא ית' כבי"כול רעהו של השר בבחינה שחלק יתב' את האומות לשרים. על דרך האמור בפסוק (שיר השירים א׳:ז׳) על עדרי חבריך. והוא נטל את ישראל לא שידמו לו באיכות חלילה ויהי' השור אשר נגף ראשונה נ"נ הוא יהויקים. ששלשלוהו לו מעל החומה וימיתהו. ונשאר במקומו חי יהויכין. ואח"כ מכר את השור החי הנזכר לעם נכרי. גולה בבלה וחצה את כספו וחמדת מלכותו חציה הגלה אתו ושאריתו ביד צדקיהו. ואחרי שאת עיני צדקיהו עור ויעשהו סומא חשוב כמת אז גם את המת חצה. כי הגלהו עמו והניח מקצת' עם גדליה בן אחיקם ועדיין היה זרע נבוכדנצר קיים עד בלשאצר שא"ל דניאל מה שעשה נ"נ (דניאל ה׳:י״ט) די הוה צבא הוה קטיל וכו'. ואשר נעשה לו. ואנת בריה לא השפלת לבבך כל קבל די כל דנא ידעת. וזהו או נודע קודם לכן כי שור נגח השור הנז' ולא ישמרנו בעליו הוא לבבו המושל בו. כי הרשעים הם ברשות לבם כנודע אז שלם ישלם שור הוא בלשאצר תחת השור תחת עון השור הוא בלשאצר עצמו. אך והמת הוא נבוכדנצר עדיין יהיה לו שכר פעולתו. ועל גלות מדי הוא או'. כי יפתח איש בור הוא המן הנקרא איש צר ואויב פתח בור עצת הסעודה למלך להפיל את ישראל. ואחר הפתיחה כרה אותו. והוא מאמר מדרש חזית כי אח"כ הלך הוא בעצמו והיה מביא אותו אל הסעודה. והנה אחר שנטבעו בטיט היון ההוא. היה אפשר לכסות הדבר ולשתוק כי בלעדו ימקו בעונם. אך לא עשה כן כי אם יעץ את המלך להשמידם. וזה אומרו ולא יכסנו כי שב להטביעם עד כלה רעה. והנה אשר נפלו בבור כרה ויחפרהו היו שתי בחינות. א' שור מזיד אוכל ברצון ומשחית נפשו. כשור שכוונתו להזיק. או חמור נפתה כחמור על הנאתו לכן בעל הבור הוא המן ישלם כי הכסף ישיב לבעליו י' אלפים ככרי כסף למרדכי שהוא בעליו כי קנאו במלחמה כמאמרם ז"ל. והוא כי ותשם אסתר את מרדכי על בית המן שהוא ביתו עם קניינו אשר רכש. והמת אשר חשב יהיה לו למרדכי יהיה לו להמן:

5ועל גלות ג' אמר כי יבער איש הוא שר שישליטהו ה' לבער. ולרעות שדה קרקע ארץ ישראל. לאכול מנת הארץ או כרם ה' צבאות בית ישראל כסף גולגלתא ולא ישבע בזה. כ"א ושלח את בערה הוא עמו ובער בשדה אחר הוא בהמ"ק הנקרא שדה כד"א (בראשית כ״ד:ס״ג) לשוח בשדה. והוא שדה אחר הוא של יוצר הכל ית'. כי לא השליטו ה' בו על כן מיטב שדהו היא עיר ממלכתו ומיטב כרמו הוא עמו. כד"א (שיר השירים א׳:ו׳) נוטרה את הכרמים הם האומות:

6ועל גלות אדום אמר כי תצא אש היא הגזירה ומצאה קוצים הם פריצי הדור. לאוכלם אחר שנאכל גדיש תחלה על ידם. כי שרפו אוצרות התבואה ואחר האכל הקמה הם הצדיקים אנשי קומת המעלה. או השדה הוא בה"מ הנקרא שדה כמדובר. שלם ישלם המבעיר את הבערה הוא אדום:

7והנה ראוי לשית לב מה הי' שהיחל במדי הוא הבור קודם לבבל שהוא השור. וגם שהפסיק בין שור ובור אל שן ואש בכי יגנוב איש שור. אך יהיה מה שהתחיל בבור. לרמוז כי כאשר נפרע לנו מבעל הבור. גם יפרע מבעל השור. ואחר השור הוא נבוכדנאצר ומלכותו. סמך ענין כי יגנוב איש וכו' לבל ירפו ידינו. כי נראה את החרבן הנעשה ע"י נ"נ ולא לקה. כי אם מת בכבודו כי הלא נדון ק"ו מיוסף על שנגנב ונמכר. פרעו בשבילו ה' בקר וארבע צאן כמפורש ברמז. מה גם עתה נ"נ אשר גנב נפשות רבות וחסרונן מן העולם. כי נקום ינקם לעת קץ.