תורת משה - אלשיך, שמות ו:ב

1וידבר אלהים כו'. הנה יקשה מה שטרם אומרו ית' אליו דבר חוזר ואומר ויאמר וגם שנותו את טעמו דבור ואמירה אלהים וה'. מלבד הכפל וגם או' אליו הוא מיותר וגם אומרו אני ה' מה חידש לו בזה:

2והנה במדרש (ש"ר פ"ו) א"ר יהודה וידבר אלהים אל משה קושי על שהקשה לדבר ויאמר אליו אני ה' גרמתי שערב לבך לדבר קושי נגדי שנתתי לך גדולה וע"ד הפשט יאמר כי הנה פה גלה הוא יתברך השגחתו בפרטי פרטים לשלם לאיש כמעשהו וכלבבו והוא כי הנה גם כי משה הקשה לדבר למה הרעות. הנה אין ספק כי ברוב חמלתו על עם ה' וכאש קנאתו על מדכאם בהגיגו תבער אש והקשה לדבר ואין ספק כי לא איש אל הרואה לעינים כ"א גם יראה ללבב. יודע כי מרוב חיבת עם ה' בלב משה בצרתם לו צר ותבער כמו אש דאגתו בלבו על צרת בנו בכורו יתברך על כן הוציא מפיו מלין זרים וא"כ לא יאשם בעצם. ובצד מה ראוי לקבל שכר וזה יאמר לו ית'. הנה דברת קושי מן השפה ולחוץ ולבך טוב כי צר לך בצרת בני ע"כ כנגד הדבור קשה וידבר אלהים אל משה שהוא קושי בדבור בלבד. ועל טוב לבו ויאמר אליו אני ה' בעל הרחמים לרחמך על שרחמת על בני וז"א אליו שהוא על הנוגע אליו. או יאמר קרוב לזה וידבר אלהים אל משה שדבר לו קשות ואח"כ א"ל אל יעלה על רוחך שבשביל זה אמעט גדר נבואתך שתהיה באספלקריא שאינה מאירה כי אני ה' הגדול דובר בך כלומר אני כאשר עד כה בשם זה ולא בשאינה מאירה. אוי יאמר נמשך אל פסוק הקודם ויאמר ה' אל משה עתה תראה כו' שנראה אותו פ' כנכנס בין הדבקים. אך יאמר הנה אמרת כי פרעה הרע לעם הזה. באופן כי השופט כל הארץ היא יתברך שלם ישלם לפרעה כרעתו ולעשוקים ישלם טוב והנה ידענו כי הצדיקים מהפכים מדת הדין למדת רחמים כמד"א (תהלים ק"ג) ברוגז רחם תזכור והרשעים מהפכים מדת רחמי' למדת הדין כמד"א (בראשית ו׳:ז׳) ויאמר ה' אמחה את האדם וכו'. וזה יאמר פה הוא ית' שהוא מדת הרחמים אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כו' כי הרשעים הרחמים יהיו להם לדין. אך לישראל העשוקים וידבר אלהים שהוא מדת הדין ויאמר אליו אני ה' כלומר אני האלהים הנזכר שאני מדת הדין אהיה ה' אתהפך לרחמים:

3עוד יתכן בפסוק זה נמשך אל פסוקים שאחריו וארא אל אברהם וגו' בשום לב אל קצת הערות (א) אומרו באל שדי כי גם לפירש"י אין טעם אל אומרו שם זה. כי אין הכונה כי אם שלא היה בחינת שם ה'. ועדיין צרי' לדעת למה יודיע שנראה באל שדי.(ב) אומרו ושמי ה' לא נודעתי. כי בכלל אומרו שנראה באל שדי. הוא כי שמו ה' לא נודע להם. (ג) כי אין מלת וגם צודקת כי אם אל דבר מתייחם אל הסמוך לו ואיננו. (ד) שלא היל"ל ענין נתינת הארץ רק ענין יציאת מצרים שנשבע להוציאם. (ה) אומרו ארץ מגוריהם וכו'. שהוא מיותר עד סוף הפסוק. (ו) אומרו וגם אני שמעתי כי מלת וגם לא תצדק פה והיל"ל ושמעתי את נאקת בני ישראל ויהיה הענין וגם הקמותי את בריתי וגו' וכעת שמעתי וגו' יאזכור אותו הברית. (ז) אם יש שבועה מה צורך אל נאקתם שאמר שע"י כן ואזכור את בריתי. הלא בלעדי זה ראוי לזוכרו. (ח) אומרו לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו'. מה ענין ד' מינים אלו הוצא' והצלה גאולה ולקיח' והנה הוצרכו רז"ל (שם) לו' שהם כנגד ד' גאולות וד' כוסות. (ט) כי אחר אומרו מתחת סבלות מצרים. למה חוזר ואומר מעבודתם שהוא הדבר בעצמו. ומה גם אם סבלות יותר הוא מעבודה. שיקשה כי הלא בכלל מאתים מנה. (י) שאחרי הוצאה והצלה. מה צורך גאולה שחוזר ואומר וגאלתי וגו'. ולמה בזאת הג' אמר בזרוע נטויה ובשפטים גדולים מה שלא אמר כן בהוצאה ובהצלה. (יא) אומרו וידעתם כי אני ה' המוציא וגו'. שמזכיר הראשונה ולא שום א' מהג' אחרונות. (יב) אומרו והבאתי וגו'. מה הוא היתרון שיתן מה שנשא את ידו לתת לאברהם ליצחק וליעקב. (יג) ונתתי אותה לכם מורשה מה מוסיף על הקודם:

4אמנם הנה כתבנו למעלה על אמירת משה להקב"ה למה הרעות וגו'. שדקדקנו שאחר אומרו וישב משה אל ה'. למה מזכיר את ה' שנית. וגם היות השם השני שם אדנות אד"ני למה הרעות וגו'. וכתבנו שחשש בראותו שמאז הלך להצילם הוכפלה צרתם. פן אחרי לכתו בשליחות התעוררה מדת הדין וקטרגה ונתבקר פנקסם ולקו כי מצא ה' את עונם. ע"כ בשובו אל ה' שם פניו אל מדת אדנות הוא מדת הדין ואמר למה הרעות לעם וגו'. וגם כתבנו שאומרו והצל לא הצלת כיוון אל שתי מיני הצלות. (א) מהשר. (ב) מהמזל. הפך אומרו ית' אליו למעלה כי גם מהשר יצילם כמפורש על וארד להצילו וגו'. והנה השיב עתה הוא ית' על כלנה על ראשון ראשון על אשר נהפכת כנגד מדת הדין שאמרת כי בשליחות הי' ע"י מדת רחמים ואח"כ נהפך הדבר כי מדת הדין קטרגה ונתבקר פנקסם ויצר להם. ע"כ אחר שוידבר אלהים אל משה שדבר לו קשות על שהקשה לדבר. אמר לו מה שחשבת שנשתנה הדבר ממדת רחמים לדין לא כן הוא. כ"א אני ה' אשר שלחתיך על משמרתי אנכי נצב עודנו פועל רחמים כי אשר לחצום יהי' לטובתם למהר את הקץ כי ינוכה עוצם צערם בזמן מועט תחת זמן רב. או ע"ד זה שאמר לו אלהים הוא מדת הדין לא קטרגתי על מאמר מדת רחמים כאשר חשבת. כ"א אדרבה אני נעשיתי רחמים וזהו אני ה'. כי ינוכה הקושי עבודה במקום האריכות. ועל הב' על שר ומערכת המנגדים אל תחשו כי הנה וארא אל אברהם וגו' באל שדי המורה שאשדד בו את כל המנגדים. וע"כ בו הבטחתים להיטב זרעם ובודאי שכן אעשה וש"ת אולי כל זה הבטחות ע"י מדת רחמים שברוב רחמיך תשדד מנגדם. אך אם אתה תתעורר מדה"ד אולי יתבטל הכל. כי השופט כל הארץ לא יעשה משפט אל תחוש כי הנה ושמי ה' לא נודעתי להם להיות הבטחותי בשם ההוא דוקא. וש"ת כי יש להם מה גם לשאר טענות מספיקות. והוא משז"ל פ' בשלח במדרש רבה (פ' כ"א) שהיה או' שרו של מצרים אמרת ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ועבדו מנין רד"ו. ונשאר ק"ץ שנה. לז"א הנה יש טענה כנגדם. להשיב להם ולשדדם הלא היא כי הנה וגם הקימותי את בריתי לתת להם וגו' כי לא נשבעתי לתת לזרעם בלבד את הארץ כי אם גם להם בעצמם. כאומרו לך ולזרעך וגו'. ואדרבה היו גרים בה. וז"א את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. ואם כן אין זה רק שמאמר כי גר יהיה זרעך יחשב מהאבות ויהיה אומרו זרעך מאז נולד יצחק שבו יקרא לאברהם זרע הרי ד' מאות שנה שלמים:

5ובזה יצא לנו טעם זולת הידועים. אל אומרו ית' לך ולזרעך. ולא אמר לזרעך בלבד. וגם טעם שני אל מספר שנות הגלות כי אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם שמעמיסים יותר מדאי. וע"כ מעתה ואזכור את בריתי כי מעלה אני עליהם כובד העבודה בזמן מועט. במקום אורך הזמן עד ד' מאות שנה. לכן אחרי הודיעי אותך את כל זאת אמור לבני ישראל גם להם מענין כל זה ראשונה אני ה' כלומר אל יעלה על רוחך שנתבקר פנקסכם ונשתנה הדבר מרחמים לדין. כ"א אני ה' כאשר בשלחתי את משה כי אף גם גודל הצרה בהעדר התבן לרחמים הוא. לנכות אורך העבדות בכובד ההוא בזמן הקצר ואין דבר יעכב בידכם כי הלא שלשה המה נפלאו מכם. (א) המצריים. (ב) המערכת המחייב שעבדיהם לא ירומו ראש. ומה גם שמכשול עונם של ישראל היה תלוי במזל מצרים כי הוא מזל טלה אשר עבדוהו. (ג) השר אל תחושו. על הא' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים כי גם שהעמיסו העבודה כנרמז בל' סבלות מהם אוציאכם יותר במהרה כאמור. ועל המזל הוא מזל טלה אשר הוא עבודתם של מצרים שאותו יעבידו לאלוה והצלתי אתכם מעבודתם:

6וע"פ דרכו רמז להם שלא ינצלו רק בהיות טלה עבודתם של מצרים ולא של ישראל. שהוא אחר שחטם הטלה לקרבן פסח שכפרו בו וישחטוהו. וכנגד השר הצורר אתכם בחזקה. כמשז"ל שהיה או' יחדו למשפט נקרבה ונעמדה יחד אני בעד עמי ומיכאל בעד ישראל בב"ד העליון. והיה בא בטענות גדולות עד שהוצרך הוא יתברך כמשז"ל בפ' בשלח (שם) להיות הוא דיין הוא בעל דין לגאלנו מידו וזהו וגאלתי אתכם. והוצרך להכניעו בזרועה נטויה ובשפטים גדולים. שהראה הוא ית' אותו לעיני כל ישראל מת על שפת הים. כד"א וירא ישראל את מצרים מת מתים לא נאמר אלא מת זה שרו של מצרים וכו'. ושמא תאמרו למה החליתנו להרפא ולא היינו צריכים את הנוראות להנצל וטוב טוב היה תגלה את עשו או את ישמעאל כמשז"ל (שם פ"ה) כי זאת היתה תלונת משה תמיד למה גלו ישראל ולא עשו וישמעאל לז"א ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים. ולא לישמעאל וזולתו. ובמה תדעון גדולתי להכיר אלהותי להיות זוכים להיות לי לעם ושאהיה לכם לאלהים אם לא בראות היותי המוציא אתכם מארץ מצרים וזהו וידעתם כי אני ה' המוציא וגו'. באופן כי כל צער הגלות נקל. בערך הריוח הגדול הזה:

7ועוד טענה ב'. והיא ע"י גלותכם והבאתי אתכם וגו'. ולא את עשו וישמעאל. אף שאת אביהם נשבעתי כי הלא הפורע חוב אביו הוא היורש נכסיו ובזה שאתם פורעים חוב כי גר יהיה זרעך תירשו נחלתם. ועוד תרויחו ע"י גלות זה אשר בו תכנעו להיות לעם קדוש לי כי מתנת הארץ לכם תשאר לעולם. ולא תהיה פעם לכם פעם לזולתכם כדרך מתנה שיש לה הפסק כ"א כירושה שאין לה הפסק אפילו באומר אחריך לפלוני. וזה ונתתי אותה לכם לא כתורת מתנה שיש לה הפסק. כ"א מורשה בתורת ירושה שאין לה הפסק אם תזכו על ידי הכנה זו. והנה דברים אלו מתיישבים על הלב ועל כל זה ולא שמעו אל משה. והיה אפשר לומר אולי שינה משה דבר. או אולי מאשר היו בכעס עמו באומרם אליו ירא ה' עליכם וישפוט וגו'. לא שמעו דבריו או שלא האמינו חלילה. ע"כ על הא' אמר וידבר משה כן אל בני ישראל. כלומר בלי שנוי ועם כל זה ולא שמעו אל משה. וגם לא משני טעמים האחרים רק מקוצר רוח ומעבודה קשה כי מאמינים היו שיגאלו מהעבדות אלא שלא היו להם אריכת רוח להמתין זמן מצורף אל קושי העבודה: