תורת משה - אלשיך, בראשית ב:כא

1ויפל ה' אלהים כו'. הנה ראוי לשים לב למה עשה ה' ככה. ולא בראה עפר מן האדמה כאשר יצר את האדם. והנה במדרש (ב"ר פ"ח) הקשה ר' אבהו. פסוק אחד אומר זכר ונקבה בראם. ופסוק א' אומר ויברא ה' אלהים את האדם. אלא בתחילה עלה במחשבה לברא שנים. ואח"כ לא ברא אלא אחד. והנה בזה תכפל הקושי למה לא עשה כמחשבתו. ועוד שהכתוב מעיד שבראם. ואיך היתה מחשבה בלבד. וגם אומר בקרא את שמם אדם. ואיך נאמר שלא נבראו אלא אחד:

2אמנם יתכן כי לפניו יתברך עלה במחשבה לברא שני גופים זכר ונקבה עפר מן האדמה. אך ראה כי יהיה פירוד בינו ובין האשה ולא יהיה זיווגם עולה יפה. כי אפילו עתה שנבראת הנקבה ממנו ממש. קשה לזווגם כקריעת ים סוף. ומה גם אם מראשיתם היו נבראים בפירוד. על כן לא ברא אלא אחד ולא אמר לא ברא אלא את האדם. כ"א אלא אחד. ואצ"ל לרז"ל (ברכות דף ס"א) שדו פרצופין נבראו שהיתה נפש הזכר בפרצופו. ונפש הנקבה בפרצופה ושניהם גוף אחד. כ"א אף אם נאמר כפשט הכתוב. יהיה כי ב' הנפשות שהיו עתידות בשני גופים מן העפר. היו בגוף אחד של הזכר בגוף. ושל הנקבה בצלע שנבראת ממנו כפי דעתנו:

3ובזה נבא אל הענין. והוא כי אין ספק כי מחשבתו יתברך עושה רושם ופועלת. אלא שהיא פעולה והויה בדקות. וע"כ עלה מחשבתו לברא שנים כל נפש בגוף בפני עצמו מהעפר שצבר. אמר זכר ונקבה בראם. כי בראם ממש בדקות רב ע"י המחשבה. נפש כל אחד בחלק מהעפר שצבר. אלא שכדי שיהיה להם קירוב עצום. ע"כ את שניהם קרא אדם. וזהו ויקרא את שמם אדם כדי שעל ידי דבור שכללם בשם אחד יהיה להם אחדות. שהוא כי מצד היותה בת זוגו יהיו מתאחדים ברוחם ונשמתם. ועל כן אחר שראה שגם זה איננו שוה. ויהיה בהם פירוד ולא תתקשר אהבה ביניהם. על כן כלל בפועל גם כן את שניהם כאחד. וז"א לא ברא אלא אחד. והוא כי גם שע"י בריאתם במחשבה בדקות היו שנים. כאשר ברא במעשה לא ברא אלא אחד. כי כלל אותה באדם כי היתה נפשה בכח בצלע ההוא שלקח אח"כ. כי בעפר היו שתי הנשמות במחשבה אחת כל חלק. ועשה אחד מהכל. וע"כ להיות גם מהות הנקבה בת זוגו כלול בו. הוצרך קחת אותה ממנו ולקחה בחיוניות אשר היתה בידם בהיותו ישן. כאומר ויישן ויקח כו' ואז ויבן ה' אלהים את הצלע. כי לא היה כבשר בשדה טרפה ושאח"כ נפח בה נשמה. כ"א בחיוניות שהיתה נשמתה באדם. וע"כ לא הוצרך רק לבנות אותה. והוא כי עשאה כבנין הנבנה מאבנים רבות. כן חילק הצלע לרמ"ח חלקים. ובנה מהם רמ"ח אברים זה על זה. והכונה אלהית היתה למען ימצא בם אחדות. ע"כ גם שבמחשבה נבראו שנים בדקות כפי עניינם. כי כל אחד נפש בפני עצמה זו מסטרא דדכורא. וזו מסטרא דנוקבא. עכ"ז ראה ליחדם בב' דברי' בדבור. ובמעשה. בדבור במה שויקרא את שמם אדם. ובמעשה שברא אחד שכלל אותה בו. באופן שע"י כן גם בהתפרדם יהיה להם אחדות.

4עוד שנית כיון בזה לעשות באופן תהיה נגררת אחריו. כי ממנו לוקחה כחשק כל חלק אחר הכל. ובדבר הזה יצדק אומרו מאיש לוקחה זאת. כי מציאותה היה באדם ולוקחה ממנו. כי צלע בעלמא היה. וגם יצדק אומרו ויבן כי המציאות היה. ולא היה חסר רק בנין כמדובר:

5עוד אפשר רמז באומרו לשון בנין לפי פשוטו של מקרא. כי הנה באשה יש ב' מיני חדרים לקבל בם את הולד. ע"כ לבונה יתייחס בעשותו יתברך אותה. וזהו ויבן כו' ובאומרו אשר לקח כו' שהוא מיותר. יכוון כי הנה דרך האיש לחזור אחר אבידתו. וא"כ היה ראוי יצוה יתברך לאדם ילך לקחת את אשתו ולא להביאה לו יתברך בעצמו. לז"א אשר לקח כו' ויביאה כו' לומר כי למה שהוא יתברך לקח את הצלע ממנו. על כן יחוייב להחזירה לו שממנו לוקחה. וזה אשר לקח מן האדם ויביאה אל האדם. אך בכל יתר נשים לא כן הוא. כי בבואו אל העולם בת זוגו אשר חיברה לו למעלם. אבודה ממנו פה ומחזר אחריה: