תורת משה - אלשיך, בראשית כד:סז

1ויביאה כו'. הנה או' האהלה ה"א שבראש תיבה מיותרת כי ה"א שבסוף תיבה היא במקום למ"ד בראשה ועוד למה יגיד לנו שהביאה האהלה ולא היל"ל אלא ויקח את רבקה. ועוד אומרו ויאהב' היעל' על לב שלא יאהבנה. ועוד אומרו וינחם יצחק כו' מה ענינו פה והנה במדרש ב"ר וז"ל (שם) ויביאה יצחק כו' כל הימים שהיתה שרה קיימת היה ענן קשור על פתח אהלה וכיון שמתה שרה פסקה וכיון שבאת רבקה חזר אותו ענן. כל ימים שהיתה שרה קיימת היו דלתות פתוחות לרוחה. וכיון שמתה שרה פסקה אותה רוחה. וכיון שבאת רבקה חזרת אותה הרווחה. כל ימים שהית' שרה קיימת היתה ברכה משתלחת בעיסה. וכיון שמתה פסקה אותה ברכה כיון שבאת רבקה חזרה. כל ימים שהיתה שרה קיימת היה נר דלוק מליל שבת עד ליל שבת. וכיון שמתה פסק אותו הנר וכו':

2וראוי לשים לב מה ענין ארבעה דברים הללו שנתייחדו לשרה ולרבקה. אך הנה כתבנו במקומו כי מה שקלקלו אדם וחוה תקנו אברהם ושרה. ואחריהם יצחק ורבקה ומה גם לס' הזוהר כי האבות (ע"ש פ' ויחי) כלן יש להן שייכות ע"פ הגלגול עמו כמפורש שם. וע"כ אחשוב כי נתייחדו שם בקבורה אדם והאבות. והנה על מה שקלקל חוה ניתן לאשה לתיקון שלש מצות נדה חלה הדלקת הנר. והוא כמאמרם ז"ל (שבת דף ל"ב) היא כבתה נרו של עולם תדליק את הנר היא שפכה דמו של עולם תשפך דמה ותקיים מצות נדה. היא קלקלה חלתו של עולם תפריש חלה והוא כי הן האדם מורכב מארבעה דברים. נשמה ורוח ונפש וחומר וחוה קלקלה השלשה כי את הנשמה לא קלקלה. כי הלא היא דעת חכמי האמת כי הנשמה העליונה אינה נפגמת בעון כי טרם יחטא אשר היא בו תסתלק מעליו אך יופגמו בחטא השלשה הנותרים ואת שלשתן קלקלה חוה בהחטיאה את האדם. ואחשוב כי חומרו של אדם היתה חלתו של עולם. והוא כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' י"ד) על פסוק ואד יעלה מן הארץ כו' וייצר כו'. ארז"ל כאשה שמקשקשת עיסתה במים ומפרשת חלתה. כן ואד יעלה מן הארץ כו' והשקה כו' ומהעפר השרוי במים נטל וייצר את האדם הנה כי עפר שממנו נברא אדם נתייחס להפרשת חלה. והוא הוראת היות מין האדם בערך כל הארץ וצאצאיה כחלה בערך כל שאר העיס' כי היא קדש ושאר העיס' חול ושאין הנאה מכל הארץ עד יברא אדם. כאשר אין נהנית מהעיסה עד הפריש חלתה וע"כ ממקום כפרתו נברא הוא מקום המזבח כנגד שער השמים כי שם קדושת השכינה. והוא טוב הארץ ומשם נוטל חלתו של עולם קדש לה'. והנה חוה היסבה עכירות החומר ומיתתו והפסדו על כן תתקן במצות חלה. ועל הנפש שקלקלה אותה תתקן במצות נדה כי הדם הוא הנפש. וכנגד הרוח המאירה יותר והיא כבתה אורו תתקן בנר שבת. אך הנשמה אינה נפגמת בעון כדעת חכמי האמת. כי בבא אדם לחטא היא מסתלקת ועולה ולא יבדק בידה פגם ע"כ לא הוצרך תתקן רק הג'. ובתיקונן היא שבה על האדם. ובזה נבא אל הענין. כי במה ששרה היא מתקנת קלקולי חוה במה יודע. אם לא בהוראת שפע טובה וברכה. במה שכנגד הדברים שהם תיקון מה שקלקלה חוה והוא כי כנגד החלה היתה עיסתה מתברכת. וכנגד הנר היה דולק מליל שבת לליל שבת להורות שתקנה ב' הדברים. וכנגד ענין הנדה היו דלתות פתוחות לרוחה להורות כי טומאת זוהמת דם נידות לא היה לה. או שהיתה זהירה בה. והיו דלתות פתוחות כנגד פתחי נדה שאל"כ לא היתה ברכה שורה שם תוך אהלה בטומאה ההיא ואלו היתה בימי טהרתה לא תמצא בימי נדותה, אך כל הימים שהיתה קיימת היו דלתות פתוחות לרוחה. כי אין זה רק להיות קדוש' שרויה שמה וז"א כל ימים שהיתה כו'. ועל הנשמה שלמעלה מהכל השורה בתיקון השלשה שנפגמו ע"כ היה ענן קשור פתח אהלה. רמז אל הנשמה שעל הכל:

3והוא כי ענן השכינה היה שם קשור עם הנשמה. כדרך שכינה השורה על כל שלם ששורה על הנשמה ומתפשטת עד הנפש ועד הבשר. וגם שמה שהוצרך לתקן לא היו כ"א הג'. כשבא בעל המאמר לספר שבחה בכל ד' חלקוה. הזכיר את ארבעתן ובגדולה היא הנשמה העליונה. היחל ואמר שהיה לה ענן קשור כו'. ומה שלא הובאו במאמר על הסדר הוא כי השנים המורים על השראת קדושה. א' על האהל. והב' תוך האהל סמך אותן יחד. וברכת עיסה ונר. שהיתה ברכה בב' דברים פרטיים ועיקרן ערב שבת ונכרים ברכותם לעין. סמכם יחד גם הם. ולהורות שעל זכותם היה. אמר שפסקה במותה ולבלתי נוגע בכבוד אברהם אמר פסק אותו וכן אמר פסקה אותם רווחה. וכן אמר אותה ברכה אותו הנר. לו' כי גם שלא יבצר בזכות אברהם אך לא היה כ"כ כאשר בימי שרה. ומה שפסק הוא אותו המציאות שהיה בחייה וכשחזרה היא אותו ענן אותה רוחה כו' כאשר בימי שרה:

4והנה על פי הדברים האלה נבא אל ענין הכתוב כי רצה יצחק לנסות את רבקה אם תמלא מקום אמו היא ראויה אליו ומה גם שהיתה בת ואחות כומרים והוא עולה תמימה ע"כ ויביאה יצחק האהל' לנסות אם יהיו לה מדות אמו אם יראו בה הסימנים שהיו לאמו ע"כ הכניס באהל אמו וירא והנה שרה אמו כי היה כאלו היא שרה אמו. וזה אפשר יכוין בה"א יתירה. כי הל"ל אהלה. שהוא כאומרו לאהל כי ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בראש' נמצאת ה"א ראשונה יתירה לרמז כי בהיותה היא תוך האהל היו באהל חמשה דברים היא וארבעה דברים הנאמרים במאמר ובראותו כי כן אז ויקח אותה שהוא הנישואין. ועדיין לא ניחם בעצם אחרי אמו כי אמר כי גודל זכות אמו גרם שבמיעוט צדקות רבקה. יספיק להחזיר מה שכבר היה כענין מדה הקרובה להמלאו' שבתוספות מעט ימלא על כל גדות' ומה גם שכל איכות קדושה המסתלק לא יעקר לגמרי. כ"א נשאר מציאותו שם. ע"כ אחר שלקח אותה ונשאה הסתכל בצניעות' ומעשי' וירא כי היא לו לאשה נאותה אליו שאם היותו עולה תמימה היא נערכת אליו להיות לו לאשה. אז ויאהבה וינחם וגו' מה שאין כן מתחלה: