תורת משה - אלשיך, בראשית מה:ד

1ויאמר יוסף וכו'. לבא אל ביאור הכתובים נשית לב אל קצת הערות הראיות להעיר ונבא בהן אל כוונת מקראי קדש אלה. (א) מה זה היה ליוסף ומה הגיע אליו אשר לאשת לבו על דבר כבוד ישראל אביו והניחו סר וזעף מר ממות מתאבל על בנו שתים ועשרים שנה ולא אמר ביום מן הימים ההם. אשלחה ואגידה לאבי כי עודנו חי ויבוז כסף ויבוז זהב כי ירבה לשלוח רץ לקראת רץ ומגיד לקראת מגיד בכתב ועל פה עד דאגה בלב יסירנה ממנו מאז הגיעו מצרימה. ויהי איש מצליח בבית אדוניו המצרי לבשרו מטוב מצבו. ובהיותו בבית הסוהר אולי יפדנו אביו. או בהיותו שליט על הארץ שבע שני שבע ושנתים הרעב כי הלא יפלא הפלא ופלא מה זו שתיקה. והן אמת שיוכל איש לדבר ולומר כי כמקרה יצחק אביו קרה ליוסף כי אמר לו חפץ ה' יודע הדבר ליעקב יודיענו לו הוא ית' בעצמו ועל כן שתק גם הוא:

2אך אחשבה כי עוד טעם נכון היה כמוס עם יוסף נאה ומתקבל על פי המקראות המגידים דברי יוסף אל אחיו. בהעיר יתר הערות אשר ייעדנו להעיר. והראשונה הנה באה. (ב) אומרו אני יוסף העוד אבי חי כי הנה יראה כבא להגזים רעתו כמתמיה איך לא מת אביו מצרתו. והלא כמו זר נחשב כי אתא לנחמינהו ולהקל אשמתם בעיניהם וצעורי קא מצער להו. (ג) אומרו ולא יכלו אחיו וכו' כ"א הוא כי בושו ממנו על אשר הרעו לו לא יצדק בראובן וגם לא בעצם בבנים הלחנו'. ועוד כי אדרבה אמרו רז"ל (שם) שבקשו להורגו על מה שעשה למו ודחפם המלאך עד שהוצרך לאמר להם גשו נא אלי. ואיך בושו על היותם אשמים גם נדקדק אומרו מפניו ולא נאמר ממנו. (ד) אומרו גשו נא אלי כי לפי הפשט יקשה מה זו הגשה והמה לפניו. (ה) אומרו ויאמר אני יוסף אחיכם וכו' כי הרי אמר זה בפסוק הקודם. (ו) אומרו אשר מכרתם אותו מצרימה כי הלא נודע הוא ובהזכירו יורה כי בא להכביד אשמתם. והוא הפך הכוונה בשאר הכתובים. (ז) אומרו ועתה אל תעצבו כו'. כי מלת ועתה מיותרת וגם הוא יורה כי יש זמן זולת ההיא שיעצבו בו. (ח) אומרו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי וכו'. הלא זה הדבר שעליו אמר אל תעצבו ובפלל הוא שלא יחר להם ולא עוד אלא שטבע הלשון כמוסיף ענין אחר והכל אחד. (ט) אומרו כי למחיה כו'. כי האם יחסר מה' להביא המחיה בדרך אחרת. (י) אומרו שלחני אל"ים לפניכם ונהפוך הוא כי שלחם ה' למחיה לפניו. (יא) אומרו שנית וישלחנו אל"ים לפניכם והוא הקודם. (יב) אומרו לשום לכם שארית בארץ שהלא יראה כממעט בזכות אביו ואחיו ומגדיל את עצמו שהוא הנותן להם שארית ובלעדו היו כלם מתים. (יג) אומרו ולהחיות לכם לפלטה גדולה שהוא יתור ובחינה הפכית כי ראשונה אמר שארית מורה כי בלעדו לא היה להם שארית ואחרי כן אומר ולהחיות כו' כאלו לא הועיל רק לשתהיה הפלטה גדולה ולא קטנה. (יד) אומרו ועתה לא אתם שלחתם וכו' כי מלת ועתה מיותרת וגם לא עתה היה השילוח: (טו) כי הרי נאמר זה פעמים כי ה' שלחו. (טז) מה המה אלה ג' בחינות שררה. אב אדון מושל והחילו מפרעה. ועוד כי בכלל היותו אב למלך הוא היות משתרר על השאר. (יז) מה ענין הנחיצות הלז מהרו ועלו אל אבי. (יח) למה שינה כי משלשה חלקי שררה שהזכיר לא אמר שיאמרו לאביו רק לאדון לכל מצרים. (יט) אומרו רדה אלי כי באומרו אלי יראה כמחשיב עצמו שירד אביו אלי. (כ) אומרו וישבת בארץ גושן מה זה היה שבחר להם ארץ גושן מכל גבול מצרים ולא יבצר מקום יהיה גם בו קרוב אליו כאשר בארץ גושן. (כא) אומרו וכלכלתי אותך שם כי הלא כמו זר נחשב כי יראה כמתגאה שמכלכל את אביו. (כב) אומר והנה עיניכם רואות ועיני אחי. למה חילקם אחר שחוש הראות אחד הוא בנימין ובהם וגם אומרו פי המדבר ולא אמר אני המדבר. (כג) אומרו והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים למה שינה מאומרו למעלה כה אמר בנך יוסף שמני כו' ואמר עתה והגדתם לאבי את כל כבודי כו'. (כד) אומרו ואת כל אשר ראיתם כי הלא מה שראו הוא כבודי במצרים. (כה) אומרו ויפול על צוארי בנימין כו' מה יתן ומה יוסיף בהודיע היות הנפילה על הצוארים עד בהוצרכו רז"ל לפרש על שני בתי מקדש שנבנו בחלק בנימין שעל כן אמר שני צוארים. ויצטרך לדחוק לפי זה בצוארי יוסף על משכן שילה כי אחד היה. (כו) אומרו וינשק לכל אחיו ויבך עליהם. למה נשק להם ולא לבנימין ובהם לא נזכרו צוארי' כ"א ויבך עליהם נשתנו ממנו ולמה הם לא בכו עליו כאשר בכה בנימין עליו כי אם הוא עליהם. זה הוא הנראה להעיר כעת בכתובים אלו ועל יתר הכתובים נעיר הראוי להעיר בם על פי ביאורנו קו לקו:

3אמנם לבא אל הביאור נשימה לב מה זה היה ליוסף ומה הגיע אליו כאשר פתר לפרעה את חלומו לאמר לו. ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם כו'. כי היועץ למלך נתנוהו ומה לו כי אם ישמע חלום לפתור אותו. ועוד מה ראה על ככה לכרות ערלות המצריים שלא במקום מצוה כי לא נתגיירו. והנה אמרו רז"ל (ב"ר פ' צ"א) שמיאן לתת בר ולחם לערלים עד ימולו והלכו לפרעה לאמר אשר הקשה לשאול. ויאמר להם פרעה למה לא אצרתם תבואה כמוהו אמרו אצרנו ונרקבה אמר מי שגזר על התבואה ונרקבה לא יגזור עליכם שתמותו ע"כ מוטב שתודו לו אתם בזה לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו. וכן קשה מה בצע בהעביר אותם לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו ואין די באר קושי זה במאמרם ז"ל (חולין דף ס') שעשה כן על כבוד אחיו שלא יחרפום בגרות:

4אך הנה רז"ל אמרו בספר הזוהר (דף קצ"ד ע"ב) כי שולח יוסף למצרים להיות מרכבה אל השכינה היורדת היא עם יעקב וזרעו בגלות מצרים ויתכן בזה השאיר שם יוסף עד צאת ישראל ממצרים. משא"כ יעקב שהוליכוהו חברונה כי נשאר יוסף שם מרכבה אל השכינה:

5והנה עדיין לא הטהרנו בזה משאלת הקדימה מדוע לא בא יוסף עם יעקב וישאר יוסף תחת אביו במותו מרכבה אל השכינה:

6אמנם הנה בספר הזוהר אמרו כי הפליא לעשות הוא ית' למהר לשלחני ממצרים כי אם עוד מעט היו מתעכבים שם בגלות היו משתקעים תחת ממשלת חלואות טומאת שרו של מצרים עד אפס מקום ודרך לצאת עוד מתוך טומאותם ויהיה הטעם למה כי בחינות טומאת שר מצרים היא. היותה עכורה ומזוהמת מכל יתר טומאות אשר על ראשי כל יתר עמים. כי על כן נקראת מצרים ערות הארץ כי היא בחינה היותר מזוהמת שבגוף כאשר אחשוב כי הוא מאמרם ז"ל בנועם מליצתם באומרם. האדם יש לו ראש כן הארץ יש לה ראש כדכתיב וראש עפרות תבל. האדם יש לו ידים וכו' כמה דאת אמר על טבור הארץ האדם יש לו ערוה והארץ כו' כד"א לראות את ענות הארץ באתם ואין ספק כיוונו לומר כי כאשר עם היות שהתכוננת חבור רמ"ח איברים אדם אחד יקרא עם כל זה לא יבצר היות הפרש איכות בין אבר לאבר כי לא ידמה איכות הראש אל הרגל וההיקש בשאר. כן גם שחוג הארץ א' דסדנא דארעא חד הוא לא תדמה בחינת חלק הנמשל לראש אל בחינת חלק הנמשל לאבר זולתו והכל ע"פ בחינת כח הרוחני אשר לעומתו בשמים ממעל משבעים שרים אשר להם ניתנה הארץ כנודע. ועל כן למה שארץ מצרים היא מבחינת עכירות כח הטומאה הנמשל אל הערוה. לכן היא היתה כור הברזל לצרף בה את ישראל כהגו' סיגים מכסף בהיתוך אותו תוך הכור. כך עשה האלהים בהגלות את ישראל מצרימה למען יצרפו ויתלבנו בה בעוני מצרים שעל ידי כן סיגי זוהמת נחש יתדבקו אל זוהמת טומאת מצרים ויותם בה אשר הן הם המכים בשלשת ימי החשך והכסף מזוקק אחד מחמשים או א' מחמש מאות המוכנים ליגמר לבונם בעוד חמשים יום לקבל התורה המה היוצאים על כנפי נשרים כמאמרם ז"ל (ש"ר פ' כ"א) כי ישראל שעמדו על הר סיני פסק הזוהמתן כאשר יתרחב הביאור בס"ד פרשה שמות:

7והנה על פי הדברים האלה אין ספק כי לפי תוקף טומאת הצרים יגדל הכאב מאד פן תחזק ידה על עם בני ישראל להמשיכם אחריה כאשר היחלה לעשות לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט במהר את הקץ על כן אלהינו מרחם לבלתי נאבד חשב מחשות לעשות באופן שלא נסתופף תחת צל מצרים ולא תבא פרנסתינו אלינו מתחת ידו לפחות בבאינו שמה כי אם מתחת יד שכינתו ית'. ועל כן כ"ב שנים טרם עת גלות מצרים עלתה שכינה שמה. כי באה בכח קדושת כ"ב אותיות התורה שעתידים לקבל אחרי כן לבל תהיה תפארת שר מצרים לאמר כי באו בצל קורתו כי הלא השכינה בעצמה היא היתה המשתררת שמה זה כ"ב שנה באמצעות יוסף. וגם הלחם אשר יאכלו יעקב ובניו בבואם שמה הוא כלחם אשר נתן ה' באמצעות יוסף ולא באמצעות שר מצרים. כי על כן צוה ה' את הברכה בשבע שני השבע לפרנס שבע שני רעב מה שאין כח בזה לשר משרי מעלה. וזהו אשר האלהים עושה הראה את פרעה ועל כן באו בימי רעב שלא הצמיח האדמה כלל. למען לא ישלחו הצדיקים בצמח האדמה הבא מכח השר ידיהם כי אם במה שהצמיח ה' בשבע השנים אשר מאתו ית':

8ובזה יובן מאמר הכתוב באומרו ותרענה באחו שאין לפתרון צורך בזה וגם מה היה שבשבע הפרות הרעות לא נאמר ותרענו באחו ומה ענין עלותם מהיאור אלו ואלו. וגם בחלום השבלים למה הטובות עלו בקנה אחד ולא הרעות:

9אמנם הורה כי שבע שני השבע מה' היה האוכל ולא בטבע כי לא היו שני השבע היאור משקה הארץ והשבע שני רעב היאור חסר מים להשקות כי אם שבאלו ואלו השקה היאור את האדמה וזהו עולות מן היאר האמור בכולן. אלא שהפרות הטובות תרעינה באחו שמקבלות השפע מכר נרחב היא השכינה ולא מהצינור הצר הוא משר מצרים וכן בשבלים הטובות נאמר עולות בקנה אחד מלאות וטובות שהוא מאחדות היא השכינה ולא מהשר שהוא מעולם הפירוד ועל כן התבואה באצר יוסף נתקיימה ושל זולתו נרקבה כי אשר היתה תחת ידו שהשכינה עמו היא שעמדה אך של שאר מצרים אשר תחת יד שר מצרים המה הרקיבו:

10וזה אפשר ג"כ היתה הכונה באומרו בקנה אחד כי עליו' והצלחה השבע היתה ע"י קנה אחד הוא יוסף מרכבה אל השכינה שבאמציעותו הברכה משתלחת. ועל כן אמרו עתה ירא פרעה איש נבון וחכם כי למה שזה כח אלהים קדושים צריך איש מוכן להיות אמצעי שאם לא כן ימנע השפע. ועל כן צריך נבון וחכם כד"א (דניאל ב׳:כ״א) יהב חכמת' לחכימין וכו'. כמאמר דניאל על שפע רוח הנבואיי אשר שרתה עליו בלילה ההוא. ויוסף על עצמו כיוון מן הטעם האמור שלא יבאו אביו ואחיו להתפרנס ולהסתופף תחת שר מצרים והוא מאמרו באומרו וכלכלתי אותך שם כאשר יבא בס"ד לפנים ופרשת מקץ בס"ד:

11עוד שנית היתה הכוונה בקדימת ביאת יוסף עם השכינה מצרימה למען הכניע כח טומאה שר מצרים ולהחליש כחה פן תחזק ותגבר ידה על ישראל יאבדו חלילה. כי הלא גם בהיות שכינה עמהם היו קרוב ליאבד ביציאה ואלו שהו עוד מעט היו נאחזים מטומאת מצרים משתקעים בחמשים שערי טומאה והוא מאמרנו על פסוק (שמ"ת י"ב) ולא יכלו להתמהמה והוא מאמר התנא שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם מיד. ומה גם אם לא היתה שכינה מקדמת להיות אתם בהכנות הנזכרות לכך צוה יוסף לכרות בשר ערלת' למען התיש כח טומאת מצרים הנקראת ערות הארץ כמדובר וסייע לזה אשר הובא בנסיון ערוה שע"י וכו' עמדו בנסיון עצם כחו לעשות הדבר ההוא. וגם למען התיש כח המצרים מלשעבד את ישראל. ולהכניע' תחת טומא' שר צלם העביר אותם לערים להריקם מכלי אל כלי ולהחליש כח צנורות המיוחדים ליושבי עיר ועיר:

12ועל כן על כל דברי ההקדמה הזאת אשר היתה עם יוסף כי חכם לבו מאז הורד מצרימה הם שלא להזכיר ולהודיע לאביו כי עודנו חי פן יוכרח לבא ארצה כנען לכבוד אביו כי אחר שרצון שכינתו ית' היתה לבא מצרימה ושיהיה הוא מרכבה אליה איך ילך משם אפילו שעה אחת ויבטל השראת שכינה מבלי היות שם מי שתשכון שכינתו עליו:

13והוא אצלנו מאמר הכתוב ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח וכו' לומר כי ראה כי ה' עמו במה שהיה איש מצליח על כן ויהי בבית אדוניו המצרי ולא השתדל לשוב לבית אביו כי ירבה לשלוח הון עתיק לפדותו כאשר יודיענו לו כי אמר אין זה כי אם ששכינה במצרים ואני מרכבה אליה ולא אמיש עד טוב אחרית דבר. וגם לשלוח אחריו עדן לא היה עת בואו עד השאר מנין רד"ו מהארבע מאות שנה. ומטעם זה כתבנו פרשת וישב שג' מלאכים שנזדווגו ליוסף בלכתו שכמה לא החזירוהו מהדרך כי אדרבה נתנו לו מקום ללכת למען ילך מצרימה:

14ועל פי הקדמתינו זאת ועוד שנית והיא כי בשלומי אמוני ישראל קדושים אשר בארץ אשר היו לפנינו בימים ראשונים אשר מטוהר נפשם וחלאת חולשת זוהמתן יכירו וידעו בהביט אל פני אדם גם פני איש הצדיק הוא הרשע. ויעידון יגידון פרטי מעללי איש בהכרת פניו ולא יחטיאו עד אשר יאמר מי שנאמר עליו כי הוא זה ככל מראה עיני הצדיק אשר הכיר בפניו כנמצא בספר הזוהר במקומות רבים ואף גם על אחד מילדי העברים סיפרו פרשת בלק וז"ל (דף קפ"ו ע"א) ר' יצחק ור' יהודה הוו אזלי באורחי מטו לההוא אתר דכפר ספנין אתארחו באתתא חדא דהוה לה ברא חדא זעירא וכל יומא היה בבי ספרא ההוא יומא סליק מבי ספרא ואתא לביתא חמא לון לאלין חכימין אמרה ליה אמיה קריב לגבי אלין גוברא עילאי' ותרווח מינייהו ברכאן קריב לגבייהו עד לא קריב אהדר לאחורא א"ל לאמיה לא בעינא לקרבא לגבייהו דהא יומא דא לא קרי ק"ש והכי אולפו לי כל מאן דלא קרי ק"ש בעונתיה בנדוי הוא כל ההוא יומא שמעו אינון ארימו ידיהו ובריכו ליה אמרו ודאי הוא ויומא דא אשתדלנא בהדי חתן וכלה דלא הוה לן צריכייהו והוה מתאחרו לאזדווגא ולא הוה בר נש לאשתדלא עלייהו ואנן אשתדלנא בהו ולא קרינן ק"ש ומאן דאתעסק במצוה פטור מן המצוה:

15והוא מאמר יתרו אל משה באמור אליו ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וכו' לומר גם כי לא רבים יחכמו להכיר בפני'. הנה אתה תחזה בהכרת פניהם. מי ומי אנשי חיל וכו'. וגם הוא מאמרנו על מאמר יעקב באמור רואה אנכי את פני אביכן כלו' גם כי זולתי לא יבין את זאת רואה אני את פניו כי הכרת פניו ענתה בי רואה אנני כלומר אני הוא הרואה ומכיר ולא זולתי:

16והנה על פי שתי הקדמות אלו. נקרב ונבואה אל ביאור מקראי קדש אלה. הוא כי והנה בהתודע יוסף אל אחיו נכמרו רחמיו ולא יכול להתאפק לעצור הבכי ויתן את קולו בבכי ויאמר אליהם אני יוסף ולבל יאמרו בלבבם כל רעתם זכר אשר עשינו לו. ומאשר גדול הכאב מאוד געה בבכיה עד נשמע בית פרעה ויתעצבו מאוד באמרם כי כלתה אליהם הרעה מאתו על כן מיד היחל בבכי לאמר אני יוסף ואמר העוד אבי חי כלומר מה שגעיתי בבכיה ואני מדבר ובוכה לא על צרתי כי אם על צרת אבי כי אם תמיה אני העוד אבי חי. והיה אפשר לומר כי מה שלא יכלו לענות אותו היה על התפעלותו כי לא קבלו התנצלותו על כן אמרה תורה כי לא כן הוא כי מה שלא יכלו וכו'. לא היה רק על מה שנבהלו מפניו כי בושו ממנו:

17או יאמר ע"פ הקדמותינו שכתבנו אני יוסף כלומר אני אני הוא ולא שניתי מהכשרון באופן כי בשורה תחשב לאבי אמור לו כי אני חי ואתמה אם העוד אבי חי כהיותו אז שהי' חי רוח יעקב אביו איך השכינה הסתירה ממנו ולא הגידה לו. והוא כי לא ידע כי המה כללו אותה עמהם למנין עשרה לגזור על בלתי הגיד. כי ע"כ נסתלקה ממנו כ"ב שנה עד שנתבשר מיוסף כי אז נאמר ותחי רוח יעקב אביהם. אך היה חושש שמרוב העצבון נסתלקה רוח הקדש ממנו. ואז כשמעם כי הוא לא נשתנה שמו לבם להביט אל פניו אם הצלם אלהים עודנו בו מאיר ומזהיר כאשר בתחלה בהבטה ראשונה עם שלא הסתכלו בעצם נבהלו מפניו כי ראו הארה מה מצלם אלהים אשר בפניו ועל כן לא יכלו לענות וזהו ולא יכלו וכו' כי נבהלו מפני וכי לפי גודל קדושתו תגדל בושת' אשר פשע ובו מפניו. אמנם יוסף בראותו כי עמדו ולא ענו והוא לא ידע כי מזוהר פניו היה אמר בלבו אין זה רק שמצטערים תחת ד' סיבות. (א) על הנוגע אל נפשו. אולי הוטמאה במצרים אשר שם מקום זמה כי מדאגה מדבר זה ארז"ל (ב"ר פ' צ"א) שבקשו אותו בשוק של זונות ומכשלה זו היתה מתחת ידם. (ב) על הנוגע אל צרת הגוף והיא אל מציאות המכירה אשר מכרוהו והיה צער מתחולל. (ג) גם הוא אל גופו והוא על היות המכירה להוריד מצרימה שהית' בכונת' היות עבד עולם כנודע כי חק שרו של מצרים ומזלו הוא שעבד אשר יהיה שם לא יעלה במעלה לעולם. וגם שלא כן היה הנה לא יבצר כמדובר למעלה מהיות זו כוונתם כעובדא דההוא דגמרא דאמר אנא מיהא לאיסורא איכוני. (ד) על הנוגע על יעקב אביהם כי עד כה הסתירו ממנו. ועתה תגלה רעתם אליו ואיך יעלו אל אביהם ואיך ישאו פניו בהודיע אליו כי חיה רעה לא אכלתהו כי אם המה מרו ועצבו את רוח יעקב אביהם. על כן להעלות ארוכת ארבעה אלה ענה ואמר על הראשונה גשו נא אלי. כלומר אם העולה על רוחכם הוא כי קלקלתי מעשי במקום הרע הזה וחטאתי לאלהים גשו נא אלי בעצם והביטו בפני בצלם אלהים אשר לי ותכירו ותדעו כי עומד בצדקי אני כמדובר למעלה מהכרה אשר היה לשלמים בימים ההם ואז ויגשו להסתכל בו. ויכורו צדקתו אז ענה ואמר אני יוסף אחיכם כלומר מאשר ראיתם אני מגיד כי הוסרה דאגה תחת אשר אפשר חשבתם עלי והוא כי הנה אני יוסף אחיכם: והענין כי אלו היה חלילה מחלל בריתו ומטמאו בזימה. בשבטים לא יתחשב על דרך מאמר רז"ל (שבת דף נ"ה) על ראובן שנאמר בו וישכב את בלהה פלגש אביו וכו' ויהיו בני יעקב שנים עשר שהוא ללמדנו שאין הדברים כפשוטן שאם כן לא היה נמנה עם אחיו אלא שבלבל יצועי אביו בלבד וכן אמרו רז"ל (ב"ר פ' פ"ד) כי בחלום יוסף שאחד עשר כוכבים משתחוים לו. היה כמבשר בעיני ראובן שהחשיבו בכללם. הנה למדנו כי המטמא ברית ומהם בשבטים לא ימנה. ובזה יאמר אני יוסף אחיכם כלומר נמנה עמכם ונקרא אחיכם עם שמכרתם אותי מצרימה אשר כאן מקום זמה מוכן לחלל הברית: ועל פי דרכו רמז למו גם שדחה דחיתני מהאחוה בעת המכיר' כמאמר המלאך אל יוסף באומרו נסעו מזה אני לא כן כי אם אני אחיכם עם שמכרתם אותי מצרימה בהפרדכם מאחוותי וכהתימו לבטל הענין הראשון אמר ועתה אל תעצבו וכו' והוא כי הנה זה כלל גדול בכל מיני משחית ובכל פורעניות אשר יציק לאיש אויבו כי הצרה אשר היא אל הגוף אינה צרה בעצם כי היא צרה עוברת כגוף העובר וניתנה למחילה ותחשב לו לזכות אך הצרה אשר תקרא צרה גמורה היא המגעת אל הנפש. ועל כן רבה רעת המחטיא חברו כי אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ומה מתקו דברי רז"ל (במדבר רבה פ' כ"א) באומרם גדול המחטיא את חבירו מהורגו כי אדום ומצרים בקשו להרוג את ישראל בחרב. אדום כד"א (במדבר כ') פן בחרב אצא לקראתך ומצרים אמר אויב ארדוף אשיג וכו' אריק חרבי וכו' ועל שניהם הוא אומר (דברים כ"ג) לא תתעב אדומי ומצרי ובו' אבל מדינים שהחטיאום נאמר צרור את המדינים והכיתם אותם. וזה מאמר יוסף אל אחיו באומרו ועתה אל תעצבו וכו' לו' הנה מד' הדאגות אשר חשבתי עליכם שהא' נוגעת אל הנפש והשאר אל הגוף הנה ראיתם כי צרת הנפש איננה כי לא הסיבותם להחטיאנו. ולכן עתה אל תעצבו לו הונח שהייתם מצירים לגופי ומה גם עתה כי גם השנית והשלישית הנוגעים אל עצמי ובשרי גם הם אינם בעצם וזהו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי שהיא השנית. וגם על היות המכירה הנה בעיר הזאת מקום שאין עבד יוצא לחירות שהוא השלישית. וזהו מכרתם אותי הנה. שכלל בזה שניה ושלישית. והטעם על השניה. הוא כי למחיה וכו' ומר ראו עתה כי לא אליכם תתיחס בעצם כי אם שמה' יצא הדבר על בחינת טובה כי הלא בדרך טובה היה ראוי לי לימנע מלכת לפניכם מחברון שכמה כי הלא הייתי מחייב בנפשי כי ידעתי כי נבאשתי בעיניכם וכלתה אלי הרעה מאתכם:

18והוא מאמרם ז"ל (ב"ר פ" פ"ד) היה זוכר יעקב ומעיו מתחתכין ידעתי בני שאחיך שנאיך כשאמרתי לכה ואשלחך אליהם איך אמרת הנני. אך אין ספק כי אם שמאתו יתברך היה הדבר:

19והנה לב' סבות היה ראוי לא יעשה כן הוא יתברך. (א) על הנוגע אלי. כי הנה רגלי חסידיו ישמור מהלכד במצודה רעה להציל ממות נפשם. (ב) על הנוגע אליכם בל תצא תקלה מתחת ידי צדיקים כי אפי' בהמתן של צדיקם אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה עד ידם וכו'. ומה גם לבא בדם נפש. אך אין זה כי אם שה' חשבה לטובה שהוא למחיה כי לולא הביאני ה' מצרימה היה העולה אבד ברעב כמ"ש בתנחומא גדולה עבירות צדיקים מצדקת רשעים כי שבטים מכרו את אחיהם. ועל ידי כן נתקיים כל העולם מלמות ברעב:

20וזה יאמר הכתוב למחיה וכו' לומר למה שהיה למחיה על כן שלחני אלהים לפניכם מחברון לשכם שאם לא כן לא הי' משלחני על הנוגע אלי וגם להיות לפניכם שהוא על הנוגע אליכם וזהו שלחני אלהים לפניכם כי לא על דרך טבע הי' הדבר מאתי ומה היא המחי' הלא היא כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ואם כן איפה לא תאשמו על המכירה בעצם וגם על השלישי והוא להיותם הנה במקום הזה כי גם זו מה' היא כי דעו איפה כי מעותדים הייתם כולכם לבא מצרימה אלא שאני קדמתי לבא לפניכם פה. וזהו וישלחני אלהים לפניכם וטעם אל קדימה זו הלא הוא לשום לכם וכו' והוא ענין הקדמתנו למעלה כי למה שייעד הוא יתברך לצרפם כצרוף את הכסף בתוך כור מצרים כמדובר למעלה על מדאגה מדבר פן יתדבקו בחלאת טומאת מצרים לגמרי באופן שאפילו אחד מחמשים או מחמש מאות שיצאו ממצרים לא היו יוצאים כי היה נאבד שריד מהם על כן בא האלהים ית' מצרימה מקודם. להתיש כח שר צלם של מצרים כאמור טרם יבאו ישראל שמה כי בו ית' יחסו עניי עמו ולא בצל מצרים וזה היה בלתי אפשר אם לא בבא יוסף שמה למען יהיה מרכבה ומושב אל שכינתו יתברך. וזה מאמרו אל אחיו וישלחני אלהים לפניכם שהוא קודם לכם לפני ביאתכם כד"א יעבר נא אדוני לפני עבדו כדי לשום לכם האלהים הנזכר השורה עלי שארית בארץ שאם לא הייתי מקדים ובא עם השכינה הוא האלהים הנזכר לא היה לכם שארית בארץ והוא כי היו מתדבקים אל כח טומאת מצרים ולא ישאר להם שארית כמדובר ולו יונח שבלעדי קדימתי היה לכם שארית כי אין מעצור להושיע מבלעדי לפחות היה תוספת ריוח בביאתי כדי להחיות לכם לפליטה גדולה שאם מבלעדי היה מציאות שארית פחות מאחד מחמשה או מחמשים עתה על ידי זאת תהיה הפליטה גדולה. או יאמר ולהחיות וכו' כמאמרם ז"ל בב"ר (פ' פ"ד) על פסוק ועשה לו כתונת פסים וכו' ז"ל וישנאו אותו כדי שיקרע להם את הים אל תקרי פסים אלא פס ים והלא יקשה היתכן שבשביל כך שנאוהו והוא הפך מסברא והמקרא. אך הנה ביארנו במקומו שליישב מלת פסים שאינו שם משי או דומה לו הקשו קושיא אחרת והיא למה וישנאו אותו ולא הגין הוא יתברך כאשר היה מגין בר"ע ודומה לו שאמרו בגמרא שאמר להם השטן אלמלא דמכריז עלך ברקיע הזהרו ברבי פלוני ותורתו הייתי מחטיאך ואם כן איפה למה וישנאו אותו ולא היתה יד ה' אתם להטות לבבם אליו לבלתי יחטאו בשלמים כהם אלא כדי שיקרע לפניהם את הים כי סילק עזרתו יתברך מבחירתם כדי שילך מצרימה ויארע לו ענין אדונתו וינס ויצא החוצה כדי שבזכות זה תקרע להם הים והוא מאמרם ז"ל במדרש (שם פ"ז) הים ראה וינוס ראה ארונו של יוסף בזכות וינס ויצא החוצה הים ראה וינס מפניו והוא כי גם שהוא ית' היה עציל אותם. אך לא היתה הפלטה שלמה כי הנה אמרו רז"ל (ש"ר פרשה ח"א) על פסוק ויסע מלא' האלהים וכו' שקיטרגו על ישראל והית' מדת הדין מתוחה על ישראל והקב"ה הפכה על המצריים. אם כן אם לא היה נקרע הים והטביעם והיו המצריים לוחמים עם ישראל על שפת הים לא יבצר מלמות תחת ידם קצת מישראל כי ילכדו בעונם וגם כי ישארו שארית בארץ לחסד אל לא תהיה הפלטה גדולה כאשר בהקרע הים וימותו. וזה היה להם על ידי ארונו של יוסף וזה מאמר ואל אחיו וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ וכו' בצאת ישראל ממצרים בל תספו בתוך מצרים ועוד שנית והיא ולהחיות לכם לפלטה גדולה שהוא על הים. שעל ידי תהיה הפלטה גדולה על ידי קריעת ים סוף מה שאין כן אם לא קדמתי לבא מצרימה ואינו כמו זר נחשב שנודע זה ליוסף. כאשר ידע שעתיד בהמ"ק שבחלק בנימין ליחרב פעמים שע"כ בכה על צוארי בנימין כמאמרם ז"ל בב"ר. ושמא תאמרו כי אין מביאין ראיה מן העתיד אל ההווה כי אולי לא יהיה כו' ע"כ אמר ועתה לא אתם וכו' לומר הנה גם ממה שהוא עתה תכירו ותדעו כי לא אתם שלחתם אותי וכו' כי מעשה אלהים הוא בואי הנה מצרימה ולא תתיחס אל דבר נעשה בטבע. שהרי עבד אינו עולה לגדולה במצרים ואני גדלתי מאוד וגם מציאות הגדולה הפך הטבע כי הנה שמני ה' תחלה לאב לפרעה ואחר כך לאדון לכל ביתו ואחרי כן ומבול בכל ארץ מצרים משא"כ בדרך טבע רק למשול תחלה על עם הארץ ואחר כך אל בני בית המלך. ואח"כ לעלות יותר שהמלך ישמע אליו:

21ועוד שנית כי דרך השרים להיות עיקר גדולתם על העם אך לא על הקרובים אל המלך וכל שכן על המלך עצמו שלא יהיה המלך סר אל משמעתו אך פה היה בהפך כי למלך היה אב שהוא נשמע אל יוסף כבן לאב ולאדון לכל ביתו שהוא למטה ממדרגה זו ולכל ארץ מצרים היה מושל שהיא שררה פחותה מהנזכרת כי זה יורה כי מה' היה הדבר ולא בטבע ועל כי דרכו כיון באומרו לאב לפרעה כי אף שמעלת האב גדולה על הבן יותר משאר שררות אך היא קרובה אל דרך ארץ ולא בחזקה כגדולת האדון המושל על עבדו כן היתה גדולת יוסף על פרעה מפני הכבוד ולא מפני היראה. ועל הרביעית והיא על דבר אביהם כי עתה תגלה רעתם אליו כי מכרו את בן יקיר לו ויקצוף עליהם אמר מהרו ועלו אל אבי וכו' כי במה שיראה אתכם רדופים וממהרים בבשורה כמוצאי שלל רב על יוסף יתפייס. וגם בהחפזו לבא באמרכם אליו אל תעמוד להיות עת חפזון לא לבו ואל ירע בעיניכם על בואכם מצרימה על דבר מנין רד"ו פן יהיה הפורקן קשה למה שמזל מצרים מחייב שאין עבד עולה לגדולה. ואולי יחסר זכות לשדד המערכת כי הלא שמני ה' לאדון לכל מצרים תחת היותי עבד. ואם כן אני מבית האסורים יצאתי למלוך סימן לבני' ועל כן רדה אלי אלי תעמוד:

22והנה הדרך סלולה במאמרו זה היא הקדמה שכתבנו למעלה כי מסורת היתה ביד יעקב כי מנין רד"ו היו עתידם להיות בגלות מצרים ככתוב אצלינו על. אומרו רדו שמה וכו' ומסרה ליוסף כאשר מסר לו ענין פקידה כפולה. וגם כל חכמתו כנודע מרבינו ז"ל גם ארז"ל (ב"ר פרשה פ"ו) כי עתיד היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל וכו'. ונבא אל הענין אמר כה אמר בנך יוסף כלומר בדברים אלה הנודעים ביני לבינך ממנין רד"ו תכיר כי אני בנך יוסף והנה שמני אלהים וכו' לומר הנה ידוע כי בא עת הגלות של מנין רד"ו. ידוע כי בכל צרתך לו צר כביכו"ל ובכל גלות ישראל שכינה בגלות והנה שמני אלהים שהוא השכינה לאדון לכל מצרים ואיך יתכן כי תחת היותי בנך ואני ואתה העתידים לגלות וכל זרעך והשכינה עמנו. ואדרבה נהפוך הוא כי שמני אלהים לאדון לכל מצרים ואין זה רק כי חס רחמנא עלך ותחת היותך עתיד לירד אל פרעה בשלשלאות של ברזל עתה ע"י היותי אדון לכל מצרים תהיה רדתך אלי בבחיר' וכבוד וזהו אומרו רדה אלי ולא אל פרעה בשבי מצרימה וז"א רדה אלי כי אמר שעת הגלות הגיע גם לשכינה כביכול איך שמני אלהים הוא השכינה לאדון אם לא לכבודך שתהיה ירידתך אלי כמדובר ולכן אל תעמוד כי אם מהרה חושה כי לית דין צריך בשש כי אחר שהיא מת הגלות אין מעלתי זאת בטוחה ההתמדה כי מעלת שעה היא לכבודך ורמז לו מנין רד"ו והבטיחו ע"פ דרכו כי לא יהיה כל מנין רד"ו הגלות כי אם רד"ה כי שנת המכות מהחל הדם. ליהודים היתה שמחה תחת שעבוד. ועל כן לא אמר לו ה' מרדת מצרימה רק מרדה מצרימה לרמז על מנין רד"ה. עוד כיון שלשה דברים גדולים להטיב לבו. למען יאמין כי הוא יוסף כי זולתו לא ידע מכל אלה והוא כי הלא אין כבוד יעקב חלילה לבא אל פרעה ולא אל שר צלו. וגם לא להסתופף באדמה טמאה תחת צל טומאת שר מצרים. וגם לא שיהיה לחמו ניתן על ידי שר מצרים כי קדוש הוא לאלהיו כי על זה פקח עיניו יעקב באומרו ונתן לי לחם לאכול כו' כמבואר אצלנו במקומו שחש פן יבא מזונו מתחת יד שר חוצה לארץ על כן אמר ונתן לי לחם וכו' כלומר שיתן הוא יתברך לו לחם ולא ע"י שר ע"כ על שלש אלה אמר על הא' הלא אם אומר לאבי ירד אלי ולא אל פרעה ושרו הלא יאמר מי שמך אדון אם לא פרעה. ובבואו אליך אל פרעה אני בא לזה הקדים ואמר לא שמני פרעה כי אם אלהים שמני לאדון וכו' כי תחת האלהים אני מרכבה אליו באופן שאינך בא לא אל פרעה ולא אלי אבי כי אם לאשר שמני ועל כן רדה אלי כי רדתך אלי היא כרדת אל השכינה ועל הב' אמר וישבת בארץ גושן לומר אינך מסתופף תחת טומאת השר. כי הנה וישבת בארץ גושן כי אין טומאה מרחפת שמה כיתר גבול מצרים:

23והוא כי הלא קבלו רז"ל כמפורש בפרקי רבי אליעזר (פרק כ"ו) כי ארץ גושן ניתנה במתנה גמורה לשרה אמנו מאז ירדה מצרימה. ומצדה שרתה קדושה במקום ההוא וזהו וישבת בארץ גושן ולבל יראה כי היה מרחיקו מעליו אמר והיית קרוב אלי כלומר שם אושיבך בקצה הגבול שלעבר מקומי במצרים באופן תהיה קרוב אלי להועילני בזכותך. ועל הג' אמר וכלכלתי אותך שם לומר אל תחוש מבא השפע לך להתפרנס מתחת ידי השר כי הלא וכלכלתי אותך כלומר שתבא כלכלתך ע"י שהוא מאת השכינה שעמי כמדובר למעלה ויסייע איכות המקום. וז"א שם ואל תחוש לומר שלא תחפוץ ליהנות בלא כסף ובלא מחיר כדרך כל הצדיקים כי הלא אין כל הזמנים שוים כי עוד חמש שנים וכו' פן תורש וכו' ואל יעלה על רוחכם כי מתגאה אני עליכם ושעל כן אני משלח אחר כל בית אבי יבואו לרגלי כי הלא הנה עיניכם רואות וכו' כי פי המדבר שלא ע"י מתורגמן הוא אליכם בלבד מה שאין כן לזולת כי איני מתנהג אתכם בטכסיסי מלכות כי אם בשפלות והשואה והגדתם זה לאבי את כל כבודי שהוא דוקא במצרים אך לא עמו וזרעו ואת כל אשר ראיתם מאשר הרבתי חסדי אתכם בהשואה לאכול יחד ולדבר בלי מתורגמן וכיוצא מה שאין כן לשרים רבים ונכבדים זולתכם. וע"י כן והורדתם וכו' כי לא ימאן. עוד יתכן מפסוק והנה עיניכם רואות כו' והלאה כי הנה עד כה דבר על לבם שאל יעצבו כי למחיה וכו'. ועל הנוגע אל אביו שיביאוהו אליו ושיאמרו לו כה אמר בנך יוסף כו' וכלכלתי כו' וכהתימו לדבר ראה כי לא היו עונים אותו דבר אמר בלבו מה זה שאחרי דברי בם לא יענוני שאם הוא כי נבהלו מפני הרי דברתי אל לבם. על כן חשב מחשבות אולי חושבים כי לא כן לבו עמהם ולא עליהם שימה בלבו וקצת פתחון פה לזה כי לא כלל אותם עם אביו באומר וכלכלתי אותך וכו' עם שגם היו בכח אתו או על סיבה שנית והוא אולי הם תמהים על אומרו מהרו ועלו אל אבי וכו' ואמרו אליו שמני אלהים לאדון וכו' רדה וכו' באומרם כי לא יאמין להם כי גדל מאוד כל הנוראות אשר שלח אליו לאמר ע"כ על האחד אמר והנה עיניכם וכו' לומר אל תחשבו שלבי בל עמכם כי הנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי עם היותו אחי בעצם בנימין ולא אתם עם כל זה הוא ואתם רואים כי איני מייחד דבורי אליו כי אם פי המדבר הוא אליכם ולא לו כי זה יורה כי לבי שלם אתכם ואם הוא על הסבה השנית הנני מוסיף ואומר כי לא בלבד תאמרו לאדון לכל מצרים כאשר אמרתי לאמר לו כי אם והגדתם לאבי וכו' והוא במה שידענו מרז"ל (ש"ר פ' כ"א) בפסוק והנה מצרים נוסע אחריהם ופסוק וירא ישראל את מצרים מת כו' כי שרו של מצרים מצרים שמו:

24ובזה נבא אל הענין אמר יוסף לא בלבד תגידו לאבי כי שמני אלהים לאדון לכל מצרים כי אם והגדתי כי כל כבודי אינו בעצם על בני אדם כי אם במצרים הוא על השר ששמו מצרים. והוא כמדובר למעלה על כי היה ה' את יוסף כי שרתה שכינה עליו ואל תחושו פן לא יאמין הקודם מק"ו כי הלא גם תגידו את כל אשר ראיתם והוא אשר ראוי בהסתכלם בפניו כי צדיק וישר הוא והוא אשר כתבנו באומרו גשו נא אלי ויגשו שהיה להסתכל בפניו שהי' אנפי שכינתא וכוונתו לו' אם יפלא בעיניו האמין שכבודי הוא על השר יאמינוהו ע"י שהגידו אשר ראיתם בפני באמת באמור כי אשר צלם אלהים בפניו יצדק בו השתרר גם השתרר על שרי מעלה באשר ה' אתו וכל כך יאמין ע"י כך כי מיד והורדתם את אבי הנה כי בא יבא ולא יאחר.

25ויהי כראותו כי כל זה איננו שוה לשידברו אתו. בקש לעשות הוראה שיכירו בה כי לבו שלם אתם שעל בנימין בכה על צוואריו הוא על צרת זרעו כאשר נבאר ולא על מה שהצר לעצמו. גם לא נשק לו ואל כל יתר אחיו נשק ובכה על צרת עצמם וכאשר נבאר בס"ד ועל ידי כן דברו. והנה הקשו רז"ל (ב"ר פ' צ"ג) וכי שני צוארים הי' לבנימין. אלא ראה ברוח הקודש שבה"מ שיבנה בחלק בנימין יחרב פעמים והוא כי צואר הוא בה"מ כמו שכתבנו ז"ל על צוארך כמגדל הלבנון:

26ועל דרך הפשט יתכן שבכ' על צוארי חללי שבט בנימין כי כמה צוארי חלל נפלו בפלגש בגבעה עד שכמעט תם השבט ובנימין בכה על צואריו העתידים ליפול שלשים שנה קודם ליציאת מצרים שהקדימו הקץ ונפלו ביד פלשתים מאתים אלף מאפרים ומ"ב אלף אפרתים בימי יפתח. וזהו צוארי ל' רבים ומיד וינשק לכל אחיו מה שלא עשה כן לבנימין להורות כי נפשו קשורה בנפשם עם שהיצרו אותו כי הנשיקה פה אל פה היא הוראת חבור נפש בנפש כמבואר אצלינו בספר שושנת העמקים. וגם להסתכל בעצם בפניהם כי לא היו כל העשרה נגד פניו בקרוב על כן נשק לכל אחיו אחד אחד למען יתקרבו לו אחד אחד ואז הכיר כי רעה מעותדת לבא אליהם בעצמם בהתגלגלם בהרוגי מלכות. וזהו ויבך עליהם כלומר עליהם עצמם משא"כ בבנימין שלא בכה רק על זולתו מזרעו והוא מה שרמז להם מתחלה באומרו ועתה אל תעצבו כלומר אך לאחר זמן תעצבו אלא שלא הרגישו הרמז עד כה שגלה להם שהיה בוכה עליהם. וע"כ בראותם כי נכמרו רחמיו אליהם מלבו שהדמעות יוצאות מהלב אז דברו אחיו עמו. וזהו ואחרי כן דברו אחיו אתו: