תורת משה - אלשיך, בראשית ו:ט

1אלה תולדות נח כו'. הנה לבא אל ענין הפרשה. ראוי לשים שכל והבין במקרא בשלהי פרשה הקודמת. ובפתח דברי פרשה זו. (א) באומרו ויהי כי החל אדם לרוב כו' ובנות ילדו להם מה בצע בהודעה זו. ומי לא ידע כי בנות נולדו להם כבנים. ואם הקדים על מה שאמר ויראו בני האלהים את בנות כו' הלא מבלי הזכיר כי בנות נולדו להם היה אפשר לאומרו. (ב) איך יתקשר אומרו ויאמר ה' לא ידון כו' אל ענין בני האלהים. (ג) אומרו לא ידון רוחי כו' מי זה ידון זולתי רוח אלהים. ופירושי המפרשי' בלתי מתיישב על לשון המקרא. וגם או' לעולם בלתי מתיישב. (ד) אומרו בשגם הוא בשר. על איזה דבר מוסיף הגם. (ה) מה ענין סמיכות אומרו הנפילים היו בארץ אל הקודם. ומה יתן ומה יוסיף כי נדע מה שאחרי כן יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם. ושהמה הגבורים כו'. (ו) אומרו וירא ה' כי רבה רעת האדם. כי מפסוק זה יורה כי כל כעסו הוא על מין האדם לבדו. ומה שהתנחם כי עשאו על מין האדם לבדו הוא. כאומרו וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ וגם בכתוב השלישי נכנס באדם לבדו. באומרו ויאמר ה' אמחה את האדם. ואח"כ יצא בבהמה ורמש ועוף השמים. ומהראוי יאמר ויאמר ה' אמחה את האדם והבהמה ורמש ועוף השמים. אך מאומרו אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה וחזר והתחיל ממין האדם הנזכר כבר באו' מאדם עד בהמה אחר שהאדם כבר הוזכר. נראה שגמר אומר וחוזר להתחיל שנית ממנו. והוא הפך הקודם. (ז) כי ראשונה אמר וינחם ה' כי עשה את האדם. ואח"כ אמר כי נחמתי כי עשיתים. יורה כי על הכל התנחם. (ח) שסותרים הכתובים זה את זה. כי תחלה אמר אמחה את האדם כו' נראה בגזרה חכמתו ית' להשחית את כל אשר ברא. ואח"כ אמר ונח מצא חן כו' והצילו בפועל ואת כל זרעו. ואיך עשה הפך גזרתו. (ט) אומרו אלה תולדות נח כו' כי הלא תולדותיו הוזכרו בפ' הקודמת. (י) שהיה ראוי לומר שם חם ויפת. (יא) מלת איש היא מיותרת. וכן אומרו בדורותיו ולא אמר בדורו. כאו' כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. ולא אמר לשון רבוי. ומה ענין אומרו את האלהים התהלך נח. (יב) אומרו ותשחת הארץ לפני האלהים. מי לא ידע כי לפני האלהים היה. (יג) אחר אומרו לפני האלהים למה חזר ואמר וירא אלהים כו'. (יד) אומרו קץ כל בשר כו' למה הניח הזמה שקשה הימנה. וייחס כל העונש אל החמס. (טו) כי הלא ארז"ל (ב"ר פ' כ"ו) כל מקו ם שאתה מוצ' זנות אנדרלומוסיא באה לעולם והורגת רעים וטובים. א"כ איפה איך נשאר נח ובניו ואשתו ונשי בניו. ואין להשיב הקושי הזה עם הקודם אליו לאמר כי האלהים עשה לבלתי חתום גזר דינם אלא על הגזל. ולא על הזנות. למען השאיר שארית בארץ. כי כל זה איננו שוה להניח את נח ובניו. כי הלא לא נא' כל מקום שעושים דין על הזנות אלא כל מקום שאתה מוצא זנות. שמורה באצבע כי גם שלא יחתם הגזר דין על הזמה רק בהמצאה לבד בכלל עונותם. מספיק להביא אנדרלומוסיא והורגת רעים וטובים. (טז) אומרו מפניהם. שהוא בלתי מובן. (יז) אומרו ואני הנני מביא את המבול. כי מלת ואני מיותרת. ומהראוי יאמר והנני מביא את כו'. (יח) אומרו והקימותי את בריתי כו' מה צורך אל הברית הזה. והנה רז"ל (שם פ' ל"א) תירצו שהוא בשביל הפירות שלא ירקבו.

2אמנם יישוב כל הספקות האלו יסוב על נקודת ההנחה שהנחנו במאה שערים אשר לנו על ההפרש שבין הפקידה על ידו ית'. אל הנעשית ע"י מלאך משחית. כי הנעשה על ידו ית' אין בה נפתל ועקש. כי הן אל צדיק לא ירשיע. כי יבחין בין צדיק לרשע. לא כן המשחית כי אם כיון שניתן לו רשות לא יבחין ועל כן כאשר ה' למבול ישב. ראה והנה אם פקוד יפקוד ע"י מלאך. האדמה תשאה שממה. כי יאסף עם חטאים נפש נח ובניו. כי לא יבחין בין צדיק לרשע. ומה גם כי גם הוא אינו שלם בצדקו בעצם. כמאמרם ז"ל. ע"כ בחר לו יה יעשה משפט מאתו ובידו. וישאר אך נח. כי הוא ית' ישקיף וירא בחינת לזכותו בדין. למען הציל אותו. מה שלא היה המלאך משחית מבחין ומדקדק. וג' המה הבחינות אשר ראה אלהים לעשות משפטו ודינו על ידו. והנה הנם. (א) להיותו חס על עולמו אשר ברא בי' מאמרות. (ב) כי הלא המלאכים עליונים אשר קטרגו בבריאת האדם בארץ. ואמרו מה אנוש כו' בראותם הי' דורות מכעיסין ובאין ארז"ל (שם) ששמו פניהם לפניו יתברך ויאמרו לאמר. ראה אתה אומר אלינו כי טוב לברא אדם. והנה הטבנו אשר דברנו כי יעשה את הרע. והנה הנם מכעיסין לפניך. אז אמר להם הוא יתברך הלא אתם גם אתם לו יש נפשכם תחת נפשם ולובשי חומר על הארץ מתחת הלא תעשו כמעשיהם. ויאמרו לא. כי נעשה הישר בעיני ה'. אז הפילם למטה לארץ. ועליה' נאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות כו' ופירשו רז"ל (שם פ' כ"ו) כי הרבו לפשוע. כי ויקחו להם נשים זו אשת איש. מכל זו זכור. אשר בחרו זו בהמה. ואחשבה כי להפליג ברעתם נא' ויהי כי החל האדם לרוב כו' ובנות יולדו להם כו'. והוא כי אם להעדר פנויות. היה משלוח ידם בנשיאות וזכור ובהמה. לא כבדה חטאתם כל כך. אך הנה ויהי כי החל האדם כו'. לבל ישלחו בעולתה ידי הם הפליג הוא יתברך בנקבות יותר מבזכרים. למען יחזיקו שבע נשים באיש אחד בנישואי היתר. ועם כל זה המה בני האלהים בררו בדרכיהם הרע. ופן נאמר אולי הבנות הפנויות לא ישרו בעיניהם. ונתנו עיניהם ביופי הנשואות. אמר הלא נהפוך הוא. כי הלא הוא ויראו בני האלהים את בנות האדם. הם הבתולות הפנויות הנקראות בשם בנות כי טובת הנה. ועם כל זה ויקחו להם נשים מן הנשואות. ועוד ראיה כי כל ישעם וכל חפץ אך להרע. כי בחרו גם בבהמה. כי מה טובה ומה יופיה. כמאמרם ז"ל אשר בחרו זו בהמה. ויתיישב בזה אומרו נשים. לבלי צורך. שהיה די יאמר ויקחו להם מכל אשר בחרו. אך כיון להפריש בין בנות הנזכרות למעלה שהן פנויות. לנשים שמזכיר אח"כ שהן נשואות. וגם אומרו נשים ולא אמר לנשים. הנה בזה היה זכות לבני האדם לבלתי השחית הכל. כי היה מקום להשקיט המקטריגים. (ג) והוא ע"ד מאמרם ז"ל על אדם ובהמה תושיע ה'. אדם בזכות בהמה כו' כן אם היה הוא יתברך משחית כל האדם. הלא מה בצע אחרי כן בבהמה ורמש ועוף השמים והלא לא נבראו אלא בעבור אדם. ואדם אין. על כן גם המה יאבדו. וגם שארז"ל כי גם בהמה וחיה נזקקים לשאינם מינן. לא כלם היו. כי הלא ארז"ל (שם ל"ב) כי כל הבעלי חיים הבאים חל נח היו מאותם שלא נזקקו לשאינן מינן. ועל מעמד ג' הטעמים האלה. ריחם ה' על עולמו והשאיר שארית בארץ:

3ונבא אל ביאור הכתובים והוא כי אחרי אומרו רעת בני. האלהים כי לקחו להם נשים כו' כי הרבו לפשוע באשת איש. ובזכור. ובהמה. מיד ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם. הוא המלאך הנקרא רוח. כד"א עושה מלאכיו רוחות. לא יהיה הוא הדיין והפוקד. שלא אמסור את האדם אל מלאך משחית. והטעם הוא לעולם. כלומר בשביל העולם שהיא למ"ד בעבור. לבל ישחית הכל ויהיה עולם אבוד. ועוד טעם שני. והוא בשגם הוא בשר בשביל שגם הוא האדם הנזכר. הוא בשר כבני האלהים הנזכרים. וא"כ לא תפלא ולא תופלג רשעת בני האדם. והוא הטעם השני מהשלשה שהזכרנו. ולא עוד אלא שהאריך להם עוד מאה ועשרים שנה. וזהו והיו ימיו כו'. וש"ת אם למד עליהם זכות תפש ק"ו מהמלאכים שהפליגו להרשיע מבני האדם א"כ איפה למה עשית חסד עמהם יותר מלאנשים. כי לבני אדם הארכת ק"כ שנה. ולבני הנפילים עד כבוש א"י. כי שם נמצאו ושם היו אחימן ששי ותלמי. ע"כ אמר נהפוך הוא. כי הלא לאדם הארכתי י' דורות. ועוד ק"כ שנה. ולנפילים שני דורות בלבד. כי הלא הנפילים הם דור ראשון אשר נפלו מן השמים. הן עצמם היו בארץ בימים ההם. וגם אח"כ שתראה מהם בכבוש הארץ. הוא אשר יבאו בני האלהים הנזכרים. הוא דור ראשון. אל בנות האדם וילדו להם שהוא דור שני המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם. כי הילודים להם הן המה אותם הגבורים אשר תראה נקובי שם בתורה בא פי כי לא האריכו רק ב' דורות בלבד. הנה עד כה הזכיר השני טעמים. ולהזכיר השלישי הקדים ואמר הנה מה שראה השם לחייב את העולם לא על הב"ח היה. רק כי רבה רעת האדם כו' וע"כ לא התנחם בי עשאם. רק וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. ע"כ ויאמר ה' וכו' והוא כי אמרו אם אמחה הוא את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה. אך מה אעשה כי המיחוי ימשך מאדם עד ראש ועד סוף השמים. שאחד שמאדם ועד בהמה נדדו הלכו מן העולם. גם אלה בעונותם אתם ימקו. שאם אין אדם מה צורך בב"ח והמה לא חטאו. וידוע כי רחמיו על כל מעשיו. כי מה שנחמתי בעצם לא היה רק על ב"ח מדברים אשר נצטוו. וזהו כי נחמתי כי עשיתים. כלומר כי מה שנחמתי הוא על כי עשיתים שהוא את מין האדם. שהיתה הוייתם ע"י עשיה. שהוא נעשה אדם. אך לא שאר בעלי חיים שנאמר בהם תוצא הארץ נפש חיה כו'. כי מה שנא' ויעש אלהים את חית כו' הרי פרש"י שפירושו שתקנן בקומתן וצביונן. שלא יחלק על אומר תוצא הארץ נפש חיה. וכהתימו להזכיר ג' הטעמים האלה. פירש הענין ואמר ונח מצא חן כו'. לומר תדע למה חזר ופשפש הוא יתברך אחר הטעמים האלה. ועם כל זה לא רצה ידון רוחו יתברך היא המלאך. רק על ידי עצמו. הוא על כי נח אם מצא חן לימלט הוא בעיני ה'. הרואה ומביט בחינות ופניות. אשר לא תשורם עין מלאך או לא בעיני מלאך הבלתי רואה כמוהו יתברך. ולא יבחין בין נדיק לרשע. וש"ת א"כ איפה איך נמלטו בניו אחר כי גם אביהם לולא רחמיו יתברך היה הולך גם הוא. ואין להשיב שהוא על היותר קטנים מבני ק' שנה ולא הגיעו לכלל עונשים בימים ההם כנמצא ברז"ל. (שם פ' כ"ו) כי על כן כבש הוא יתברך מעיינו של נח מלהוליד עד היותו בן ה' מאות שנה. לבל יגיע הגדול שבבניו לכלל עונשין בזמן המבול. כי הנה אנו צריכין טעם נוסף על זה. והוא כי אם כן גם כל באי עולם זולת נח הפחותים מבני מאה שנה למה לקו. והנה ארז"ל בב"ר (שם פ' ג') שני מאמרים סמוכים זה לזה וז"ל כעבור סופה ואין רשע זה דור המבול. וצדיק יסוד עולם זה נח. הפוך רשעים ואינם זה דור המבול. ובית צדיקים יעמוד. זה נח. אלה תולדות נח עכ"ל. והנה יראו שני כתובים הבאים כאחד לדרשה אחת והוא מיותר. אך לזה נדקדק אומרו בשני אלה תולדות נח. אך זולת הקושי הזה שהזכרנו. הוקשה להם בכתוב אומרו אלה תולדות אחרי שכבר נאמר למעלה. ועוד אומרו נח זה פעמים. ועוד שלא אמר שם וחם ויפת וכוונו לומר אל יעלה על רוחך כי זכות נח הציל את בניו. כי הלא גם הוא היה בכף מאזנים לולא רחמיו יתברך כי מצא חן. ואיך יציל גם את בניו. ע"כ הביא שני כתובים אלו. א' לשון יחיד על נח. ואחד לשון רבים על בניו. לומר כי כעבור סופה כו' וצדיק הוא נח נשאר ליסוד עולם. כלומר הוא לבדו. וש"ת א"כ איך ניצולו ניצולו בניו מה שאין כן לבני זולתו הפרוחים ממנין ק' שנה. על כן אמר כי המה בצדקתם הצילו נפשם והוא הגוף רשעים ואינם ובית צדיקים כו' אלה תולדות נח בית צדיקים. הם בני נח היו צדיקים בעצמם. ומה גם לאומרם בב"ר בפ' הקודמות לזה המאמר. כי מה עשה ונח מצא חן בזכות תולדותיו. וזהו אלה תולדות נח. הנה כי דעתם כי צדיקים היו אלא שכוונת בעל מאמר זה היה כי לא הספיקו רק לעצמם. ולפ"ז ידרש הכ' כך ונח מצא חן כו' וש"ת אם גם הוא הוצרך למצא חן. איך נצולו בניו. לז"א אלה תולדות נח. כלו' ראויים להתייחס וליקרא תולדות נח כי יתדמו אליו ע"ד מאמרם ז"ל שאמרה בת שבע לשלמה כאבר יסרתו מה ברי ומה בר בטני כו' שאמרה לא יאמרו אם אינך כשר שתדמה לאביך רק אלי. וזהו מה ברי שיאמרו זה בנה של בת שבע כלומר דומה אליה הרי שאומרו בן פלוני הוא כלו' מתייחס אליו. ועד"ז הוא או' ז"ל (מגילה דף ט"ו) שכל נביא שנזנר שמו ושם אביו כמו ישעיהו בן אמוץ וכדומה הוא נביא בן נביא ואחר אמרו בתולדותיו דומים אליו. חל עליו חובת ביאור מהכשרות האב. ועד היכן יד צדקתו מגעת. למען דעת גדר אשר נדמו לו לינצל. יותר מכל כחותי מבני מאה שבדור. ועל כן אמר נח איש צדיק. ובטעם רבי"ע כמרים קול ואומר. נח אשר דמיתי בניו אליו. תדע מה תוארו איש צדיק כו'. ומה מתקו דברי המאמר בזה באו' ובית צדיקים יעמוד אלה תולדות נח. כי בהתיר סם אליו נדע תולדות נח וצדקת תולדותיו. ואמר איש צדיק כו' כיון משז"ל על אשרי איש ירא ה' שהוא מקטנותו. אשרי מי שמהיותו איש ירא את ה'. וזה יאמר מהיותו איש צדיק תמים היה. וז"א בדורותיו כי כל אדם רואה ב' דורות. א' בקטנותו ואחד בגדלו. אמר כי בשני דורותיו היה צדיק שהוא מקטנותו בדור הזקנים בקטנותו. ובדור שקם תחתיהם. וש"ת איש אשר אלה לו למה לא יספיק זכותו להציל את בניו. לז"א את האלהים התהלך נח. לומר כי כל צדקתו לא היתה רק ממנו לה' בביתו ובחומותיו. ולא יצא לישע עמו. ללמדם דעת את ה' כאברהם. על כן מי שזיכה את הזולת כאברהם ניצולו זולתו בזכותו. כענין ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה. אך נח שאת האלהים התהלך בינו לקונו לבד. לא הציל רק את עצמו ולא נצולו בניו בזכותו. או יאמר את האלהים התהלך נח. לומר א"כ איפה שבניו דומים אליו. למה הוכבש מעיינו שלא יהיו בני עונשין עד אחר המבול. הלא הוא כי אין הדמיון שלם כי את האלהים התהלך נח בדבקות בעצם. מה שאין כן תולדותיו לגמרי. וז"א נח פעם שלישי בכתוב וסיפרה תורה איך ותשחת הארץ לפני האלהים שהוא השחתת זרע הוא זנות. אך זה בסתר לפני האלהים לבדו. ותמלא הארץ חמס לעיני הכל. והנה היה אפשר וידונו ע"י זו או ע"י זו. אמר הנה וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה בזמה. כי השחית כו' וע"כ יתחייב בא אנדרלומוסייא לעולם שהורגת רעים וטובים. והנה כל כונתו יתברך כאשר הקדמנו. הלא היתה להשאיר את נח וזרעו. ע"כ אחרי ראותו יתברך את הארץ והנה נשחתה בזמה. שיחוייב לבלתי השאיר שריד. אמר לנח הנה קץ כל בשר בא לפני. והוא כי הנה בספר הזוהר פירשו שקץ כל בשר. הוא המלאך המות העושה קץ כל הבשר. והנה גם שאין דורשים המקרא כמאמרנו. מהם אקח פירוש מלת קץ. ונפרש לפי דרכנו. והוא כי אמר הוא ית' הנה על דבר האנדרלומוסייא. שהוא המשחית המיוחד על הזמה שהורגת רעים וטובים. אם עון הגזל לא היה מספיק לכלות הייתי מתקן שלא לגזור רק על עון הגזל. אך הנה גם על עון הגזל גדל מאד עד שהוא לבדו מספיק לכלות אם אעשה ע"י משחית כמו אם הייתי עושה על הזמה ע"י האנדדלומוסייא. וזהו קץ כל בשר הוא המשחית העושה קץ בא לפני לעשות המשפט בידו כי מלאה הארץ חמס מפניהם ואין מוחה. באופן כי גם אתה תספה כי לא מצאת חן בעיני המשחית לכן אין תקנה כ"א והנני בעצמי משחיתם. באופן שאבחין בין צדיק לרשע ותחיה אתה וביתך כמדובר. באופן שלא אשליט לא את האנדרלומוסייא ולא את הקץ כל בשר והוא המלאך המשחית. עוד יתכן דרך שני בביאור הכתובים והוא בשום לב ראשונה דרך כלל. בשנותו את טעמו זה כמה פעמים בשמותיו יתברך. כי בסיום פ' הקודמת הוזכר שם ההויה ה' פעמים כא'. ויאמר ה' לא ידון רוחי כו'. וירא ה' כו'. וינחם ה'. ויאמר ה' אמחה את כו' ונח מצא חן בעיני ה'. וכנגדם בסמוך תחלת פ' זו. ה' פעמים שם אלהים יחד. את האלהים התהלך נח. ותשחת הארץ לפני האלהים כו' וירא אלהים את הארץ כו' ויאמר אלהים לנח כו' ככל אשר צוה אותו אלהים. ואחרי כן חזר אל הזכרת שם הרחמים ויאמר ה' לנח בא אתה כו' ויעש נח ככל אשר צוהו ה'. ואח"כ חזר אל שם הדין שנים שנים כו' כאשר צוה אותו אלהים. ואח"כ נוסדו יחד ב' המדות. כאשר צוה אותו אלהים. ויסגור ה' בעדו. ועל פי דרכנו נשים לב אל אומרו לשון סגירה ולא לשון הגנה וכיוצא בו. ואח"כ חזר אל מדת הדין. ואמר ויזכור אלהים את נח ויעבר אלהים רוח על הארץ כו' ובכלל הדבר נשים לב אל אומרו ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה בסוף ההצלה. ולא בתחלה בצוותו אותו יבא אל התיבה. וע"פ דרכנו נשים לב גם אל הערות שהזכרנו בדרך הראשון. ועוד באומרו וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. כי מלת בארץ מיותרת. וידוע מאמרם ז"ל (ב"ר פ' כ"ז) על וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. כי גם שם אומרו בארץ מיותר. ואמר שהוא מתנחם שבראם בארץ ולא בשמים. שהיה ממריד גם העליונים. וכן אז"ל כי נחם על היות אדם בארץ. ולא כאשר בתחלה שהיו מים על הארץ. כד"א ורוח אלהים מרחפת על פני המים. שהיו מקלסין את הקב"ה. ועוד אומרו וכל יצר מחשבות כו' שנראה כמחייבם על העתיד. והוא הפך דרכו יתברך רק באשר הוא שם. ועוד אומרו ויתעצב אל לבו מה העצבון הלז. ואיך יצדק כלפי מעלה חלילה. ועוד אומרו ויאמר ה' אמחה את האדם כו' כי מי לא ידע שהוא מעל פני האדמה. ועוד אומרו כי נחמתי כי עשיתים. כי הרי נאמר וינחם ה' כי עשה את האדם. ועוד אומרו ונח מצא חן. איך סותר הגזגה שהיתה כליון חרוץ על כל האדם אשר על האדמה. ועוד כי סמך אל אומרו מצא חן. היה ראוי לומר כי צדיק תמים היה. ויהיה טעם על מציאת החן. ולא אחר הזכיר תולדות נח. ועוד למה נתייחדו תוארים אלו צדיק תמים. מיתר תוארים הנאמרים על זולתו. כענין ירא אלהים וסר מרע האומר באיוב ודומה לו. וכן כפל שם נח. ואומרו את האלהים התהלך נח שהערנו בדרך הקודם. וכן אומרו ויולד. אחר שנא' למעלה. ועוד אומרו ותשחת הארץ כו'. שאם פירושו על מעשה הרעה שהשחיתו את זרעם היינו וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כו'. ואם פי' על הגזר דין שנגמר דין השחתת הארץ לפני אלהים. הלא הגזר דין היה על הגזל. ואיך אחר הגזר דין. יאמר ותמלא כמוסיף. ומהראוי יאמר ותשחת כו' כי מלאה הארץ חמס כו'. ועוד כי לכל הפירושים לא יצדק אומרו וירא אלהים את הארץ אחר אומרו ותשחת הארץ לפני האלהים. כי זולת הכפל הוא הפוך. כי מציאות הראיה היה ראוי להקדים וגם שמתחלה מזכיר החמס ואח"כ זנות בלבד. ובדברו השי"ת אל נח מזכיר החמס לבדו. ועוד אומרו עשה לך. כי אומרו לך הוא מיותר. ומה רמז בהיותם מעצי גופר. ושתהי' מבית ומחוץ בכופר. ושנותי לשונו מזפת לכופר. ומה ענין ואני הנני מביא. הרי נאמר למעלה והנני משחיתם. ואם להודיע שיהיה ע"י מבול מים. יודיענו מבלי שאומר ואני. כי מי לא ידע כי הוא יתב' המביא. ועוד אומרו והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה. כי הנה הוצרכו ז"ל (ב"ר פ' ל"א) לדחוק שהוצרך ברית על הפירות שלא ירקבו. שאל"כ מה צורך אל הברית. ועוד אומרו כל אשר בארץ יגוע. למה תלה הדבר בגויעתה כאלו הוא מעצמה. ולא אמר אשחית כאומרו לשחת כי בשר. או אמחה כאומר לפנים וימח את כל היקום כו'. וימחו מן הארץ. ועוד באומרו ומכל החי כו' אמר להחיות אתך. ולמה בפסוק שאחריו אמר יבואו אליך להחיות. ועוד שמהפך כי מתחלה אמר תביא אל התיבה ואח"כ יבואו אליך. והנה ידוע מאמרם ז"ל כי צוה לו הוא יתברך יביא מאשר לא נזקקו לשאינן מינן. ואמר נח במה אדע. והשיב הוא יתב' אני אעשה שהם מעצמן יבואו אליך אשר לא נזקקו. וגם אומרו למעלה אתך. ופה נאמר אליך. וגם אומרו ואתה קח לך כו'. אחר שיצוה יקח לו ולהם לאכלה. תלך לך מיותרת. והל"ל ואתה קח מכל כו' וגם מלת ואתה. גם הוא לבלי צורך:

4אמנם לבא אל הביאור נזכירה מאמר' ז"ל (סנהדרין דף ק"ט) והוא כאשר נצטווה נח לעשות התיבה היה ק"ך שנה קודם המבול. כי מאז נטע ארזים כו' והיו שואלים אותו בני דורו מה זה. והיה אומר שהקב"ה היה עתיד להביא מבול והיו מלעיגים ואומרים ניתי מבול על ביתיה. וכשמת מתושלח זקנו היו אומרים הא אתא מבול על ביתיה כו' ואמרו שזה הוא פי' אומרו בשגם כו' והיו ימיו מאה ועשרים שנה שהאריך להם. ולפי זה אומרו למעלה ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד כו'. היה כ' שנה אחר ציווי התיבה כי בן ת"ר שנה היה נח כשהמבול היה. וא"כ איפה הפסוקים הקודמים באומרו ויהי נח בן ה' מאות שנה ויולד כו'. והפסוקים שאחריו ויהי כי החל כו' ויאמר ה' לא ידון כו' אינן בזמן א'. כי הראשון הוא בהיות נח בן ה' מאות שנה. ושאחריו היו בהיותו בן ת"פ שנה עשרים שנה קודם להולדת נח:

5ובזה נבא אל כוונת הכתובים והוא בהזכיר מאמרם ז"ל (ב"ר פכ"ו) למה כבש הקב"ה מעיינו של נח. ולא הוליד כבני דורו אלא עד שיהיה בן ת"ק שנה. כדי שלא יהיה הגדול בן ק' סבה שלמים במבול שלא יהיה בר עונשין למעלה. והנה עדיין קשה זולת בני נח הפחותים מבני מאה למה לקו. ועם שעוד לנו טעם. אחר לזה אחשוב לפי דרכנו בהקדמה א'. והיא כי התורה נותנת טעם באמרי נועם אמריה. והוא כי הנה על פי מדת הדין היה כליון חרוץ שוטף נח ובניו. עד בלתי השאיר שריד. כי היה בטל במיעוטו בערך כל העולם כולו. ומה גם שגם הוא לא היה כדאי לישאר אפילו הוא לבדו. ומה גם בניו ואשתו ונשי בניו אתו. ואם כך היה בא אל הפועל היה העולם מתבטל. כ"א אין אדם. הארץ למה כי לחזור לברא אדם אחר לא היה כבודו יתברך חלילה וחס. כי מה ישוב אל המלאכים האומרים מה אנוש כי תזכרנו. אחרי כי כדבריהם כן היה פעם א' לכן כבודו הוא להשאיר מעתה ולא יעמדו דברי המקטריגים. והנה צריך יהיה ע"פ הדין כי מלך במשפט יעמיד ארץ. אמנם ראה הוא יתברך כי אם המשפט לאלהים הוא מדת הדין לבדו תשחת הארץ וכל הדרים עליה. ע"כ שיתף מדת רחמים כאשר מאז הבריאה עשה כן. וסייע הברא העולם בעשרה מאמרות כאשר כתבנו בשערים. שעי"כ לא נתבטל העולם. ועדיין היה מקום לומר כי מספיק מדת רחמים להפשיר הדין וישאר אך נח. אמנם לישאר גם בניו והנשים והטף הוא דבר גדול מאד ע"כ מה עשה הוא ית' סיפר לנו תיקון שני שעשה זולת השפט הארץ גם במדת רחמים. והוא שלא יוליד עד היות בן ת"ק שנה. וזה ענין הכתובים ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד כו'. ומה זה היה לו שלא הוליד עד הזמן ההוא. הלא הוא כי הנה העולם היה אבד. כי הלא ויהי כי החל האדם כו' שהוא קודם לזמן הנזכר כ' שנה כמו שיתבאר ויראו בני האלהים כו' ויקחו להם נשים זה אשת איש. מכל. זה זכור. אשר בחרו. זו בהמה. אז בראותו יתב' כן. מצא און לו לקיים עולמו בל יחרב ע"פ מדת הדין. ואמר לא ידון רוחי. הוא רוח אלהים הנזכר בפ' בראשית הוא מדה"ד. לא ידון באדם. וזה לעולם. שגוזר מעתה שלא ידון מדה"ד לבדו לעולם. אלא שתמיד ישתף מדת רחמים. וש"ת למה לא תבא על הזנות הנזכר אנדרלומוסיא והורגת רעים וטובים. הלא הוא בשגם הוא בשר כבני האלהים הנזכר אשר קטרגו. שהבי"ת הוא בית בעבור. באופן שאין להכביד על האדם כ"כ. ולא עוד אלא שהיו ימיו שהאריך להם ק"ך שנה. ואל תתמה אם הארכתי לבני האלהים יותר מזה. כי הלא לא הארכתי להם יותר מב' דורות. כי הנפילים היו כו' כמפורש בדרך הקודם בס"ד. ע"כ וירא ה' הוא מדת רחמים כי רבה כו'. לומר אם היתה הראיה וההבטה בהשגחת המשפט בבחינת שם אלהים. היתה הארץ נחרבת וחוזרת להיות תהו ובהו. כי הלא לא נברא רק לשייטיבו מעלליהם. וי' דורות היו מכעיסין ובאין. אך וירא והשגיח ה' בבחינת הרחמים. כי רבה רעת האדם בארץ. וע"כ לא תאשם הארץ. רק הרשעים המאבדים אותם. וכל יצר מחשבות לבו אפי' כל שני יצריהם נתאחדו לרעה. ע"כ לא התנחם על עשותו הארץ. רק על כי עשה את האדם בארץ. ולא על כי עשה את הארץ. כי ע"כ יוכרח להשאיר א' מפני קיום הארץ כאשר כתבנו במשנה בי' מאמרות כו' אז ויתעצב אל לבו. ולבא אל ביאורו לפי דרכנו זה נזכיר מאמר ר' ברכיה ע"ה שאמר במדרש רבה (פ' כ"ז) מלך שבונה פלטין על יד הדריכל. ראה אותה ולא ערבה לו. על מי יש לו להתכעס לא על הדריכל. כך ויתעצב אל לבו. עכ"ל. והלא כמו זר נחשב בין מציאות העציבות כלפי מעלה. בין על ענין הדריכל. כי הנה במשל יצדק שיכעוס המלך על הדריכל. אולי לא עשאו כרצון המלך. אך בנמשל לא כן הוא. כי הכל עשה ברצון מלכו של עולם ית':

6אמנם הנה ביארנו במקומות רבים. כי עציבות הנאמר בו יתב'. הוא העדר התפשטות אור שפע מאתו החוצה. כאדם העצב שזיו פניו נכנס בפנימיותו וישאר חצוניותו ירוק ויהיה הענין כך כי כאשר ברא הארץ הוא ית'. היה ע"י שכינתו שקראה לבו. כמאמר הכתוב ויאמר אלהים יהי רקיע כו'. ויאמר אלהים יקוו המים וכו' ותראה היבשה. ועתה בראותו ית' שעל פי שם אלהים הנזכר ברוך הוא. יאבד העולם כמדובר. ע"כ לא רצה לשלשל שפע מאתו לפעול פעולה זו. הוא המשפט הזה ע"י השם ההוא. וזהו ויתעצב אל לבו. והוא מאמר רבי ברכיה כי להיות נברא ע"י השכינה אשר היא דין. ולא ע"י כח הרחמים. היה נמשך כי עתה ג"כ יהיה קודם העולם ומשפטו על ידו. והוא נמשל הכעס שמונע שפע להעשות הפעולה על ידו לבדו שלא רצה מהטעם הנזכר והוא מאמרנו בדרך אשר דרכנו בו כמדובר. ע"כ ויאמר ה' הוא מדת הרחמים כו' אמחה וכו' לומר אשר אמחה. לא יהיה הארץ עם צאצאיה. רק את האדם וכו' כי הלא לא נחמתי כי עשיתי ארץ רק כי עשיתים את האדם ואת הבעלי חיים הנזכרים. ושמא תאמר הלא גם מדה"ד ישקיף וירא כי נח איש צדיק. וישאירנו ותשאר הארץ. כי השופט כל הארץ לא יעשה משפט. לז"א אם נח היה מוצא חן בעיני אלהים היה זה. אך ונח מצא חן הוא בעיני ה'. אך לא בעיני מדת אלהים. על כן היטיב הוא יתב' אשר עשה לעשות משפטו ודינו על ידי מדת רחמים. ועוד שנית. שע"כ הוצרכה מדת רחמים הלא הוא על תולדות נח. כי הנה אלה תולדות נח כלומר דומים אל נח. כי כאשר נח לא מצא חן רק בעיני מדת רחמים. כן גם התולדות. ואחר אומרו כי נח לא מצא רק בעיני ה'. ולא בעיני מדת הדין. ושגם בניו דומים אליו בזה חזר להודיע מה טיבו של נח שלא מצא חן רק בעיני מדת הרחמים. ואמר נח איש כו'. לומר נח שאמרתי שעל היות בניו דומים לו הפסידו תדע גדר צדקתו. הלא הוא כי כל צדקתו לא היתה רק בשב ואל תעשה. ולא שלמות קניני. כי לא היה רק שלא חטא במה שחטאו דורותיו. והוא כי ג' פשעי הדורות ההם לפי דברי רז"ל. (א) עון זמה כי השחית כל בשר. (ב) גזל. (ג) ע"א. כמו שארז"ל נאמר כאן השחתה ונאמר להלן פן תשחיתון כו'. אמר כי מג' פשעי דורותיו לא דבק בידו מאומה על הא' אמר שהיה איש צדיק. והוא הנודע מספר הזוהר (שמות דף ג') כי השומר בריתו מלחטוא בזנות. ההוא יקרא בייחוד תואר צדיק. כי על כן יוסף נתייחד תואר זה. על שומרו ברית מילתו בקדושה ועמד בו בנסיון. ועל הב' אמר תמים היה בדורותיו מתנהג אתם בתמימות וטוהר לב ובלתי עושקם. והשלישית היא ע"א כדכתיב את האלהים התהלך נח. עם האלהים הידוע. ולא עם אלהים אחרים וזה ענין ה"א הידיעה. עוד רמז באומרו את האלהים. שהיתה עבודה מיראת אלהים. הוא מדת הדין ולא מתהלך באהבה. וע"כ לא נאמר את ה' ועל בחינות אלו נדמו בניו אליו. והוא שחזר ואמר ויולד נח כו' וזהו שלא אמר ויולד שלשה בנים. כ"א חזר להזכירו כלומר דומים אליו. וע"כ הוצרך מדת רחמים. עוד אפשר בפסוקים הקודמים וינחם ה' כו'. ויאמר ה' כו'. והוא על דרך מה ששמעתי בשם הרב הגדול מהרי"ב ז"ל על פסוק וינחם ה' על הרעה אשר דבר כו'. והיא כי דרך אב הרחמן כי יחרה אפו על בנו. ועד אשר לא הוציא בשפתיו דברי כעסו. לבו כאש בוער. אך בשעת כעסו מפליג בדברים. ואומרו הנה אהרוג ואשמיד ואאבד. וכיוצא בדברים קשים. וע"י כן שככה חמתו כאלו כבר עשהו. וזהו וינחם ה' על הרעה במה שדבר לעשות לעמו. הטיל כעסו בדבור. וכן שמעתי אומרים עד"ז על פסוק (איכה א׳:י״ב) אשר עולל לי אשר הוגה כו'. שמתרעם המקונן כי לא היפר כעסו ע"י הדבור שדבר והוגה ביום אפו לעשות להם. כ"א עולל לי כל אשר הוגה. ולא ביטל ולא הסיר ממנו. אך זה היה ביום חרון אפו בעת החרבן כי רב מאד החרון אף ועברה. משא"כ בזמן זולתו. וזה יאמר פה וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ שהוא לגמרי:

7אמנם ויתעצב בעוד היה הדבר אל לבו בלבד במחשבה. אך מה עשה מדת רחמים לזכותם ולהשתיק מדת הדין. ויאמר ה' אמחה כו' שהפליג לדבר אמחה את האדם כו' מאדם כו' שהיא הגזמה גדולה לגמרי. וע"י כן ונח מצא חן כו' שהחסיר ממנו קצת. וישאר אך נח ובניו ונשיהם. עוד אפשר דרך אחרת. באומרו וירא ה' כי רבה כו' והוא כי זולת מה שכתבנו שחס הוא יתברך על עולמו לבלתי השחית הכל. גם ראה מדת רחמים לזכות נגד מדת הדין. כי אם יבטל העולם ותמחה הארץ על חטאת יושביה. מה חטאו ישני עפר כמשותלח ודומים לו שימוחו בהמחות הארץ. ומה פשע כל בני אדם שלמים. וכן רבים שבכל דור ודור מהבאים. וז"א וירא ה' בעל הרחמים כי רבה רעת האדם בארץ. כלומר אשר בארץ המה. אך לא אשר אינם בארץ הם המתים. ומה גם למאמר ספר הזוהר (בראשית דף כ"ו) בפסוק כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו. שהוא כי כל צדיקים בעלי נשמה כבר מתו קודם המבול. וא"כ איפה למה ילקו גם הם. וכן אשר עדן לא היו למה תמנע לידתם והוייתם. ע"כ וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. ולא אשר אינם בארץ. כי עוד בשמים שלא נולדו עדיין שלא באו לעולם. וגם אשר מתחת לארץ. ע"כ ויאמר ה' אמחה את האדם וכו' אשר בראתי. ולא את אשר עדיין לא בראתי. גם מעל פני האדמה. ולא אשר תחת פניה. כ"א נחמתי הוא כי עשיתי. אך לא את אשר עדן לא עשיתי וכן אותם שנחמתי כי עשיתים. לא את הקבורים מתחת לארץ שלא נחמתי עליהם. וש"ת איך יתכן ואדם אין ליבנות העולם ממנו. ולחזור לברא אדם מחדש לא יתכן כמדובר למעלה. על כן אמר ונח מצא חן וכו':

8ונחזור אל הענין. כי אלו היה המשפט ההוא נעשה ע"י גזרה בחינת שם אלהים בלבד. מבלי הצטרך מ"ר. היה הכליון חרוץ שוטף הכל. ולא נשאר אף נח. וזה מאמר הכתובים ותשחת הארץ לפני האלהים כו'. והוא כי הלא דרך מדת הדין שלא לוותר דבר. כי השופט כל הארץ יעשה משפט וז"א ותשחת הארץ לפני האלהים לפני מדה"ד. כי נשחתה על עון זמה. כד"א כי השחית כל בשר כו' וכן עון אחר הוא גזל. כי הנה ותמלא הארץ חמס. והן אמת כי גם שמדת אלהים לא תוותר. עם כל זה הסכימה עם מדת רחמים. כי לא תחפוץ בהשחתת עולם לגמרי. וע"כ בראות כי ע"פ הדין היה מתבטל. הסכימה להשתתף עם מדת רחמים למען יתקיים כי אינו ככחות המשחיתים חלילה החפצים בהשחתה כנודע. ע"כ בהיות כי שתי עבירות היו תחת ידם. א' זמה. ב' גזל. והנה על הזמה כבר כתבנו שנאמר הנפילים היו בארץ. לומר שבהם היו פתחון פה נגד מדת הדין. כי הן המה המקטריגים ודוברים רע על בני אדם. ואמר להם הקב"ה אלו הייתם לבשר כאדם למטה. הרעותם כהם. וכן היה ויראו כו' ויקחו להם נשים כו':

9אמנם על החמס לא היה פתחון פה. כי הנפילים לא חטאו רק בזמה. ובזה נמצא טעם נכון מה זה היה שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. ולא על הזמה שתבא אנדרלומוסיא להרוג טובים ורעים. אך הוא על כי על הזמה היה פתחון פה לעומת מדת הדין. וזהו ותשחת הארץ שהוא הזמה לפני האלהים שהוא מדת הדין וגם הושם לפניו ית' ענין החמס. וזהו ותמצא הארץ חמס באופן שהיה העולם אבד. ע"כ מה עשה ראה את הארץ והנה נשחתה בזמה ומה שראה. היא כי מה שנשחתה היא כי השחית כל בשר את דרכו כו' כי כל מה שהי' בשר שמרבה את המלאכים הנפילים בני האלהים. כמו שכתבנו על בשגם הוא בשר. השחיתו את דרכם. ואין לאבדם על כך. אך עדיין נשאר עון החמס. שגם בו כדאי להשחית הכל. ע"כ ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני. שאני מדת הדין ולא תמלט גם אתה. כי מלאה הארץ חמס שהוא על הגזל שהוא לבלתי השאיר גם אחד. וש"ת אשר לא עשו חמס למה יענשו. לזה אמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם של כל בשר הנזכר. ולא היה א' שימחה בידם. על כן והנני מדה"ד משחיתם את הארץ כי אין מוחה בידי על סיבה זו. ולא בני אדם בלבד כי אם גם הארץ עצמה. כ"א אין נשאר גם אחד מה צורך בעולם. וזהו והנני משחיתם את הארץ. שהוא הארץ וצאצאיה שהוא איבוד העולם. כי גם אתה אינך מוצא חן לפני. וזהו והנני נושחיתם את הארץ. ועם כ"ז אבקש לך שני תיקונים. א' שאשימך במקום תתמרק בייסורין י"ב חדש. שע"י כן תמצא חן גם בעיני. ב כי מעתה שעדין לא נתייסרת. אשתף מדת רחמים לרחמך. ועל הא' אמר עשה לך. לומר הנה שמתי לך מקום אשר תנוס שמה ותנצל נפשך. והוא עשה לך תיבת כו' והוא באשר נשית לב מה היה שלא הצילו ה' בזולת דרך זה. בראש הר גבוה מא"י‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. ועל העבים יצוה מהמטיר עליו מטר. אף לאומר שגושמה במבול. וזולת דרך זה הנה הרבה פתחים למקום והנה בב"ר ובתנחומא אמרו שהיה כמונח בבית הסוהר. והיה צועק ואומר הוציאה ממסגר נפשי כו'. ולא הרשהו הוא יתברך עד י"ב חדש. וכן ספרו רז"ל מרוב צער שהיה לו שם. ואשר נדדה שנתו מעיניו. להאכיל גם בלילה למי שדרכו לאכול בלילה. ולא היה לו מנוח כלל ע"כ אין ספק כי מה' היה לו לכפרת עון. למה שלא היה כדאי הוצרך לימרק שם י"ב חדש. נגד משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש ויחיה ולא ימות. וזהו מאמר מדת הדין אליו עשה לך תיבת כו' לומר אל יעלה על רוחך שבשביל הבעלי חיים אצוך לעשות תיבה ושאל"כ הרבה פתחים היו לשתנצל בלא צער. כי לא כן רק עשה לך בעבורך תיבה כו' כי אתה צריך אליה לכפרת עון. וע"פ דרכך קנים תעשה את התיבה הנזכר בעד הבעלי חיים. שיהיו המינים נפרדים בל יזדקקו לשאינם מינם. ובזה יתכן מאמרם ז"ל שהקשו למה במשה נאמר בחמר ובזפת. ופה כולה זפת מבית ומחוץ. ואמרו כי במשה היה חומר מבפנים כדי שלא יריח אותו צדיק רוח רע. והנה קשה על זה כי הלא גם נח איש צדיק תמים היה אך במה שכתבנו יתכן כי נח לא הושם שם רק למרק עון ועל כן יריח ויריח. וזהו מאמרם ז"ל באומרם אותו צדיק כלומר אותו צדיק ולא זה צדיק:

10ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל שנות הכתוב את טעמו לומר בכופר. ולא אמר בזפת כמו שאמר במשה אך הוא לרמוז היות הזפת גם מבית לכפרת עון. ע"ג הוציאו בלשון כופר ואמר מבית ומחוץ בכופר. עוד ידוקדק אומר עשה לך על דרך זה. והוא כי ה' חפץ דכאו בתיבה י"ב חודש מדה כנגד מדה. לומר אתה לא יצאת לישע עמך. להיישירם ולהדריכם בעבודת קונם. רק נסגרת בתוך ביתך מה שלא עשה אברהם. לכן תסגר תוך התיבה גם אתה ותצטער. ואשר לא היית רועה ומנהיג את בני אדם. ומנדד שינה מעיניך לרודפם להיישירם להטיבם. עתה תרעה בהמות וחיות ומנדד שינה מעיניך להאכילם. וזהי עשה לך כלומר כי לך יאתה לעשות תיבה להנצל לעומת מדתך. וגם קנים תעשה את התיבה בעד החיות ובהמות לכל מין ומין. לזונם ולכלכלם בידך. ועם כל זה עם ע"פ מדת הדין בלבד היית נידון על שלא מחית גם אתה היית נמחה. אך עם כל צער התיבה הזה מה שיסכון לך. הוא הדבר השני שהוא כי ואני הנני מביא כו' והוא כי מלת ואני מיותרת. והוא כי הנה זולת מה שלמדונו רז"ל כי כ"מ שנאמר וה' היא ובית דינו. למדונו גם הם כי גם כל מקום שנא' בו יתברך ואני הוא ובית דינו. והוא מאמרם (במדבר רבה פ"ג) על פסוק ואני הנה לקחתי כו' וז"ל רבנין אמרין כל מקום שנאמר בו ואני כביכול הקב"ה ובית דינו. ובנין אב שבכלן וה' דבר עליך רעה עכ"ל. הנה השוו רז"ל בפי' אומרו ואני. אל אומרו וה'. והוא ג"כ מפורש בספר הזוהר:

11ונבא אל הענין כי אמרה מדת הדין. הלא צויתיך תצטער בצער תיבה. דע לך כי כל זה איננו שוה לך להצילך. אם לא בהצטרף מדת רחמים שאסכים עם ה' שמצאת חן בעיניו. ואמר לא ידון רוחי באדם שהוא רוח אלהים לבדו. וזהו ואני שהוא הצטרפות השתי מדות יחד. שעי"כ הנני מביא כו' ימשך מזה כי והקימותי את בריתי כו' ובאת אל התיבה. מה שאין כן ע"י מדת הדין לבדה. וע"כ יתיישב מה שהוצרך קיום ברית. שהוא לבל תקטרג מדה"ד ובזה לא יקשה אומרו למעלה ויאמר ה' אמחה את האדם שהוא רחמים. ופה נאמר ויאמר אלהים כו' והנני משחיתם כו' ואני הנני מביא כו' שהוא מדת הדין. אך הוא שתי המדות יחד כאמור ואחר גמר דברו מדת אלהים אל נח. נתייחד לו דבור בחינת מדת רחמים. ויאמר לו בא אתה כו' וזהו ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך כו' והוא לומר אל תקון אם תצטרך להצטער בצער תיבה. ולא תנצל בדרך אחרת בלי צער תיבה. כי הוא על כי אותך ראיתי צדיק לפני בלבד ולא בפני מדת הדין על כן תצטער להנצל בצער. והנה אין כל זה רק על נח:

12אמנם הבאים זכר ונקבה שהם כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין דף קי"ב) שלא נזקקו לשאינן מינן. הנה בדין היו זוכים להנצל גם לפי מדה"ד וז"א והבאים זכר ונקבה מכל בשר כו' כאשר צוה אותו אלהים. כי גם מדת אלהים עמדה להם:

13אמנם נח ויסגור ה' בעדו מצד עצמו במדת רחמים בלבד. ויתכן באומרו לשון סגירה מה שהוצרך ליסגר בתיבה לא בעד החיות רק בעדו. וגם זה ע"פ מדת הרחמים מה שאין כן בעלי חיים שגם בדין זכו בלי צער.

14אמנם אחר שנשפך כאש חמס הרוגז ועברו ימים רבים שנצטער בהם נח. אחר שויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום שנתמרק ביסורין. אז ויזכור אלהים את נח שאפילו מדת הדין זכר אותו וריחם עליו. וזהו ויזכור אלהים את נח כו' ואז ע"י מדת הדין סילק הרעה. וזהו ויעבר אלהים רוח על הארץ וישוכו המים. שע"י רוח מדת אלהים שככו המים:

15והנה זה הוא דרך כלל. ונחזור אל ענין המשך הכתובים. אלה תולדות כו' והנה כתבנו בדרך הקודם שענין הכתוב הוא. כל צדקותיו לא היו רק שלילת עון. אך לא אושר קנייני בעצם. עוד יתכן לפרש אלה תולדות וכו' והוא בהעיר קצת הערות הראוייות להעיר. עם שנזכרו בדרכים הקודמים. (א) אומר נח זה פעמים. (ב) כי הלא תולדותיו הוזכרו בפרשה הקודמת. (ג) שהיל"ל אלה תולדות נח שם חם ויפת. (ד) אומר ויולד נח בוא"ו כמוסיף על תולדות הקודמים. ואינם. (ה) אומרו ג' בנים. וכי מניינא אתא לאשמועינן (ו) הטילו את. בין כל א' מהבנים. (ז) הקדימו את חם הקטן ליפת הגדול ממנו. (ח) אומרו וירא אלהים את הארץ וכו' כי הלא גם החמס ראה אלהים. (ט) למה לנח לא הזכיר רק החמס. (י) אומרו עשה לך תיבת וכו' כי מלת לך מיותרת. (יא) למה הצריכו יתברך עשות תיבה. כי התמו הצלות לפניו יתברך על הר גבוה ותלול:

16אמנם נקדים כי הנה ג' המה תולדות איש לאיש צדיק תמים. שתים הנה תולדות הנפש. וא' תולדות הגוף. יש שלם בשלשתן ויש בשתיהן. ויש בא'. והנה השתים של נפש. הא' היא ממצות ומע"ט. כי הן הם בניו באמת. כי כל מצוה ומצוה נעשית ממנה מלאך פרקליט א'. ואין לך בנים גדולים וטובים מהם. והב' הם הנפשות שיעשה כאברהם ושרה. מאשר ידריך ויישיר ויחזיר אנשים בתשובה. או ילמד תלמידים. כי הם בנים אמתיים באמת. והג' היא הבנים אשר לקח. ואמר אלה תולדות כו' לומר הלא אמרתי לך ונח מצא חן. שיורה כי לא היה כדאי לפי הדין. אל תתמה על החפץ כי דע איפה. כי מג' מיני תולדות אשר לצדיק השנים נפשיים. והא' חומרי. מן הנפשים לא היו לו רק אחד. וגם החומרים לא היה שלם בעצם. כי הנה אלה תולדות נח אשר נזכיר. והנה נח איש צדיק תמים היה. שהוא בכשרותו בודד בעצמו שהוא הסוג האחד שהוא כשרון בעצמיתו ולא בזולת. וז"א נח פעם ב'. ואו' איש שהוא עליו בעצמו:

17אמנם את האלהים התהלך ולא עם האנשים להחזירן בתשובה. רק כל כשרותו היה ממנו אל האלהים בלבד. הנה כי מן הנפשיים א' היה לו בלבד. ומהחומרי ויולד נח ג' בנים וכו' ע"ד מאמרם ז"ל (ויקרא פ' ל') ד' מינים שבלולב שהא' הוא האתרוג יש בו טעם וריח והלולב הוא תמר יש בו טעם ולא ריח ועבות ריח ולא טעם והערבה לא טעם ולא ריח. כך בישראל יש מי שיש לו תורה ומצו' ומי שיש בו תורה ולא מצות. ומי שיש לו מע"ט ולא תורה ומי שאין בו לא זה ולא זה. אמר הקב"ה יצטרפו אלו עם אלו. כלומר ויגינו אלו על אלו. וכן אחשיב בענין הכתוב הזה. כי הנה מזרע נח היה חם בלתי כשר. ויוכיח סופו שראה ערות אביו. י"א סורסו. וי"א רבעו. וגם כי באשר הוא שם עדין לא חטא. עכ"ז לא היתה הכנתו טובה. ויפת היה בינוני. ושם היה שלם. על כן מה עשה למען הגין עליהם עשאם אגודה א' וכללם יחד באומר ג' בנים. שאל"כ למה הודיענו המנין. אך הוא להורות כי שלמים לא היו בעצם. אם לא בהגין זה על זה בהעשותם אגודה וכללות א'. ועכ"ז להורות צד העדר ההשואה. הטיל את בין כל א' לחבירו. כדרך מאמרם ז"ל בקצת מקומות את לאפסוקי אתא. ומכלל ההתערבות להגין זה על זה היה. הכתוב את חם הקטן בין השנים הגדולים ממנו. שהוא להורות כי אחיו הגינו עליו. וע"כ מזה ומזה הם נזכרים. והוא בתוכם נאחז משניהם. כאלו נבלע בין הדבקים. הנה כי הוא לא שלם בעצם היה לינצל:

18ובזה נבא אל ענין מאמרם ז"ל בב"ר (פ' ל') וז"ל רב יהודה ורב נחמיה. ר' יהודה אומר בדורותיו היה צדיק הא אלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל לא היה צדיק. בשוקא דסמי' צווחין לעורא. סגיא נהור. משל לא' שהיה לו מרתף א' של יין. פתח חבית א' ומצאה של חומץ. שניה כן. ג' ומצאה תוסס. אמרין ליה תוסס הוא. אמר להון ואית הכא טב מיניה. אמרי ליה לא. כך בדורותיו היה צדיק הא אלו היה בדורו של משה או של שמואל לא היה צדיק. ור' נחמיה אמר ומה אם בדורותיו היה צדיק. הא אלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל על אחת כמה וכמה. משל לצלוחית של אפרסמון מוקפת צמיד פתיל. ומונחת בין הקברות והיה ריחה נודף. ואלו היה חוץ לקברות על אחת כמה וכמה. משל לבתולה שהיתה שרויה בשוק של זוונות ולא יצא עליה שם רע אלו היתה בשוקן של כשרות על אתת כמה וכמה. ומה אם בדורותיו היה צדיק. אלו היה בדורו של משה. או בדורו שמואל. על אחת כמה וכמה. ע"כ:

19ולבא אל כונתם. נעיר (א) בדברי ר' יהודה בדורותיו היה צדיק הא אלו היה בדורו של משה כו'. כי הלא נהפוך הוא. ומה אם בדור רשעים הוא צדיק. מה גם עתה בדור צדיקים. (ב) כי הלא כל עוד שאפשר לדרוש לשבח. ומה גם על איש צדיק לא יאות לדרוש לגנאי ודאי. ומה זה היה לחסיד קדוש כרבי יהודה ע"ה. ומי הכריחו להניח דרש ר' נחמיה הטובה. ובחר בהפכה להקל בכבוד צדיק תמים. (ג) למה ייחד דורו של משה ודורו של שמואל. מדורות זולתם. (ד) מה צורך אל המשל. והענין מובן בלתו. (ה) לר' נחמיה כי בלי ישא משלו יובן עניינו. ומה צורך אל המשל. ולא עוד אלא שהוא ממשל שני משלים:

20אמנם הצד השוה שבשניהם. הוא כי יפרשו הפסוק כמאמרנו למעלה. שכל צדקתו לא היה כשרון קיניני רק שללת עון. או ע"פ הדרך הזה האחרון שאמרו את האלהים התהלך נח. שלא שם פניו להיישיר את הזולת לעשות נפשות רבות. או להשיבם מדרכם הרעה. כי כל צדקו לא היה רק ממנו לה' בלבד וזהו את האלהים התהלך נח. כלומר ממנו ואליו. וזהו אומרו נח פעם שלישית. לומר כי לא השיב מעון רק את עצמו לבדו. על כן מצא מקום ר' יהודה לדרוש כך נוסף על אומרו למעלה מצא חן. שיורה כי דרך מציאה היה ולא בדין. וז"א ואלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל כו'. והוא כי שתים הנה מיני היישרת הרבים. או שיבאו העם איש ממקומו אל המדריך וידרוש להם ויורם דרך ה' או ילך הוא אליהם במושבותם במקומותם להיישירם. והנה הסוג האחד היה במשה כל העם נצב עליו מבקר עד ערב להודיעם את חוקי האלהים ואת תורותיו. והשני היה בשמואל שהיה סובב סובב הולך בכל מקומות ישראל מעיר אל עיר לשופטם ולהדריכם. על כן אמר אלו היה כו' כי לא עשה נח שום א' מאלה. ע"כ אמר אלו היה בדורו של משה שהיה מוכיח את הרבים ומודיעם דרך ה' לא היה צדיק. ולשמא תאמר אולי לא יבאו אצלו. ומה גם בשומעם כי יחפוץ להדריכם והמה תוכחת נאץ לבם. ואיך יעשה כמשה שאליו יבאו וכל העם נצב עליו. לז"א או בדורו של שמואל לומר אם הם לא יבאו אליו. יבא הוא אליהם ויחזור אחריהם כאשר עשה שמואל. כי אלו במשה רבינו אם היו מתעכבים מלבא אליו. גם הוא היה עושה כשמואל עוד שנית דעת ר' יהודה כי כל טובו של נח לא היה רק העדר עונות וחטאים. אך לא מציאות קנייני. וז"א במשלו מצאה תוסס שהוא לא יין ולא חומץ. כי כל טובו אינו רק שלילת היותו חומץ. וש"ת מי הגיד לו כי כן הוא ע"כ המתיק דברו במשל שבעל המרתף מצאה תוסס. ושאמרו לו תוסס הוא. ושהשיב אית לן טב מינה. ולא אמר שגם הם אמרו כדברי בעל המרתף. כי אמנם הוא ראה מאמר הכתוב ונח מצא חן בעיני הקב"ה. שיורה אך לא בעיני הזולת כמדת הדין או מלאכים משמאילים. והלא קשה הדבר מי שהוא צדיק תמים. איך לא ימצא חן גם בעיני הכל. כי הלא מי שאין לו עונות ועושה מצוה א' כדאי הוא לינצל. כמאמר התנא (קדושין דף ל"ט) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו את ימיו ונוחל את הארץ כו'. ומאומרו מטיבין לו לשון רבים. יורה שגם מדת הדין תסכים ואין מעכב על ידו. על כן גזר אומר שכל צדקתו לא היה רק העדר עבירות אשר נכשלו בם בני דורו. שלא היה חומץ כהם. וקטרוג מדת הדין או המשמאילים לא היתה. רק כי תוסס הוא ולא יין. כי אין טובו רק שלילת חמוץ עבירה. ועכ"ז מצא חן בעיני ה' שהוא נמשל אל המרתף שמצאו אותו תוסס שזולת המלך היו גועלים בו ואמרו תוסס הוא. אלא שמלך בחר בו על שאין טוב ממנו כך בנמשל לא היו מסכימים מדה"ד או המקטריגים להניחו. באומרם שאין טובתי שלמה על העדר כשרון קנייני. אלא שהוא ית' אמר לית לן טב ממה. שע"כ מצא חן. ולתת טוב טעם אל התפייסו יתברך על העדר עונות בלבד. ומה גם בעידן ריתחא רבה. ולא אמר שיבטל ברוב כי אחד היה בקרב עם רב כחול הים עושי רשעה. ועוד שהבלתי מזהיר את זולתי. חטא הזולת תלוי בו. ונפשו מידו יבקש. כמאמרו ית' אל יחזקאל. ולמה את נפשו הציל הוא ית'. ע"כ נשא משל המרתף. והוא כי כאשר מצא בעל מרתף היין בכל חביותיו אין בהם יין לשתות כלל. ימנע ממנו. כי מה בצע לו במרתף אם אין לו בו יין לשתות. כן הוא ית' שהעול' מרתף שלו שע"י מה שנהנו ויערבו לו צדקות הצדיק מקיימו. ואם לאו היה העולם בטל. ע"כ אם לא היה מתפייס בנח היה העולם אבד. נמצא כי כיון בהביאו המשל ג' ענינים. א' כי כל צדקו לא היה רק העדר חובה. ב' מה שהכריחו לפרש כן. ג' למה נתרצה בו הוא ית'. עם היות שלא הכשיר את זולתו. וגם הוא לא היה לו זכות קניני:

21אמנם ר' נחמיה דן ק"ו. ומה כו'. ועל ב' הדברים אשר עליהם בנה ר' יהודה יסוד דבריו. א' שלא הזהיר רשע. ב' שלא היתה צדקתו רק תמימות העדר עבירות. ע"כ להשיב על הא' הביא משל הצלוחית של אפרסמון מוקפת צמיד פתיל במקום ריח רע והיה ריחו נודף. והענין כי אלו לא היה פי הצלוחית מוקף צמיד פתיל ולא היה ריחו נודף. בהיות נתון במקום ריח רע. אין לתת דופי באפרסמון שלא מבלתי היות טוב איבד ריחו. רק מהיותו בבית הקברות ופיו פתוח. שע"י כן הפיג ריחו:

22אמנם אם עם היות פיו סתום והוא בבית הקברות עדיין ריחו נודף. עם כל זה יש להחזיק לו טובה שלא הספיק ריח רע של בית הקברות להפסיד טעמו. כן הדבר הזה. כי הנה הדור ההוא הלא ידמו לבית הקברות שריח מעשיהם רע ומר. קל ליאבד הקרוב אליהם בלמוד ממעשיהם. ונח היה כצלוחית של אפרסמון. והנה אם היה פותח פיו להוכיחם ולהיישירם ולהזהירם והיא א' בין כללות העולם ואין א' מתחזק עמו. הלא יאכלוהו בכל פה. ולא יעצור כח לעמוד ולהחזיק סברתו הטובה. נגד כל ההמון הרב. ואדרבא יגרוהו בחרמם. יאספוהו במכמרתם. לימשך אחר דעותם. ואם יש אפשרות לו לעמוד בסברתו ואין מכלי'. הלא הוא כי ישתוק וישים לאל מלתו. כצלוחית אפרסמון מוקפת צמיד פתיל. ועם כ"ז יש להחזיק לו טובה אם שתיקתו תעמוד לו שלא יזיזוהו מצדקתו. ובדבר הזה נחה שקטה תלונות למה לא יצא לישע עמו להדריכם. וללמד דעת את העם כמשה או כשמואל. כי הלא בשתיקתו יש להחזיק לו טובה שלא למד ממעשיהם שקרוב ללמוד להם. כאשר קרוב להפיג ריח אפרסמון בבית הקברות. ומה גם עתה אם היה פותח פיו. שאז ודאי היו מאבדים אותו. וע"כ ימצא חן ושכל טוב על מנוע עצמו מלדבר דבר. כי לאנשים ההם לא מצא טוב משתיקה. ועל הענין השני שעליו בנה ר' יהודה בנין דבריו. והוא כי כל צדקת תמימותו לא היתה רק בשב ואל תעשה בהעדר עבירות. על כן נשא המשל השני. משל לבתולה שהיתה שרויה בשוק של זונות כו'. כי כאשר יש לבתולה ההיא להחזיק לה טובה שלא למדה ממעשי שכינותיה הרעות. עם שכל טובה היא שלילת עבירה. כי לפני המקום שקול זה כמצות מעשיות. כן יש להחזיק לו טובה על העדר מעשים רעים כעושה מעשים טובים. ולא אמר לאשה שהיתה שרויה. רק לבתולה כו' לרמוז שלא תאמר חטא ושב ורפא לו בתשובה. רק שמתחלתו היה צדיק. והוא מה שכתבנו למעלה באומר איש צדיק תמים. כי מעודו איש היה צדיק. כמאמרם ז"ל על פסוק אשרי איש ירא את ה' שהוא מן הבחרות. שמהיותו איש ירא את ה'. כלל הדברים כי הצד השוה שבהם. כי כעת לא היה שלם. כי גם המזכה אותו אומר הא אילו היה בדורו של כו'. אך עדן לא היה. וש"ת אם כן איפה איך הספיק זה בעת קצף גדול לינצל. לז"א ותשחת הארץ שהוא כי למה שלא היה זולתו בעולם טוב ממנו ולא דומה לו. כי הלא ותשחת הארץ שהיא כלה. ואינו חפץ הוא ית' בהשחתת עולם. ע"כ השאירו. והנה לא היתה ההשחתה הזאת שהיא מהזנות נכרת רק לפני האלהים. אך בעיני ההמון לא דבר רע היתה. להתיחס להשחתת הארץ:

23אמנם החמס היה רע בעיני הכל כי ותמלא הארץ חמס. ומה גם למאמר ז"ל (ב"ר פ' ל"א) שלא היה איש שלא היה צועק חמס. כי כל אחד היה גוזל ונגזל. וכלם צועקים על מה שנגזל מהם. והם עצמם הגזלנים שהיתה הצעקה על עצמם. הנה גם הגוזל היה נראה לו הגזל דבר רע. וצועק על מה שגוזלו ממנו. ולא יביט אל מה שגזל הוא. ותדע למה וירא אלהים לבדו את הארץ והנה נשחתה בזמה. ולא ראו האנשים כי כן הוא עם היות הזנות גם הוא רע ומר בעיני אלהים ואדם הלא הוא על שכל כך הורגלו בכך שנעשה להם כדבר טבעי. עד גדר כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ע"כ לא היתה נשחתת הארץ רק לפני האלהים. ע"כ ויאמר ה' לנח קץ כל בשר בא לפני. וזה על כי מלאה הארץ חמס. ומה שלא נחתם על הזנות. הוא מפניהם. והוא כי לא רצה הוא יתברך לחתום גזר דינם רק על מה שגם בעיניהם היה קשה. וז"א מפניהם. משא"כ על הזנות. כי בפניהם לא כמו זר נחשב. ועם כל זה דע איפה כי גם שאצילך על כי אין זולתך טוב ממך. אל יעלה על רוחך ארגיע לך שתשאיר לך מקום בארץ. אשר אצוה מהמטיר עליו מי המבול. ושם תנצל בהר גבוה וכיוצא. כי אמציא מנוח לכף רגלך. כי דע איפה כי והנני משחיתם כו' שלא ישאר מהארץ מקום בלתי נשחת. והוא כי גם לאומר כי א"י לא גושמה ביום זעם. הנה כתב הרמב"ן ז"ל כי הן אמת שלא גושמה. אך מאשר המטיר ה' חוצה לה הציף על פני כולה. ומת כל אשר בה רוח חיים. או מההבל. באופן כי דרך כלל כל הארץ נשחתה. ע"כ עשה לך תבת עצי גופר מדה כנגד מדה. את האלהים בינך לבינו היית. ולא יצאת לישע עמך להדריכם ולהיושירם. גם עתה הצלתך תהיה ע"י הסגר. וזהו עשה לך כלומר בשב לך. ומה גם למאמרם ז"ל (סנהדרין דף קי"א) שהיה כחבוש בבית האסורין צועק ואומר לפניו ית'. הוציאה ממסגר נפשי כמדובר. ועל כן אמר לו ואני הנני מביא את המבול כו' כל אשר בארץ יגוע. כי הלא יקשה כי אחר אומרו לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים. א"כ ודאי שכל אשר בארץ יגוע. ועוד שהל"ל כל אשר בארץ ישחת או ימות. אך לשון גויעה לא יצדק רק בצדיקים. אך יאמר אל יעלה על רוחך לומר כי אבקש מנוח לכף רגלך בא' המקומות אשר בארץ המה. כי הלא דע לך כי גם שאני הנני מביא את המבול לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים בעלמא. ולא את איש צדיק כמוך בעל נשמה. עכ"ז דע שכל אשר בארץ גם איש צדיק יהיה כמוך. שמיתתו תתייחס לגויעה יגוע. ולא ימלט. כי לא תזכה לינצל רק ע"י צער הסגר כנגד מדתך שלא יצאת ממחיצחך למחות. וזה מאמורו יתב' אחרי כן. בא אתה וכל ביתך אל התיבה כו' והענין מה שאושיבך בצער תיבה שתהיה כאסור אל בור. הלא הוא על כי אותך ראיתי צדיק לפני. כלומר ממך לפני ולא ממך אל הבריות לזכותם. על כן תסגר גם אתה כמדובר. ועל כן צוהו יכסנה בכופר. ותהיה מעצי גופר. כמפורש בדרך הקודם: