תורת משה - אלשיך, בראשית ט:ח

1ויאמר אלהים כו' ואני כו'. ראוי לשית לב אל או' לאמר. כי אינו בעצם לאמר לזולת. ועוד או' ואני. מה ענין הוי"ו בתחלת הדבור. ועוד אחרי אומר הנני מקים וכו'. למה חזר ואמר והקימותי את בריתי וכו'. ועוד או' ויאמר אלהים. כי אחר שעודנו מדבר הוא יתברך. למה או' ויאמר פעם שנית. ועוד או' זאת אות הברית כו' למה לא נזכר מתחלה. וגם או' פה לדורות עולם. והנה גם האמור בפסוק הקודם. הוא לדורות עולם. באומרו ולא יכרת כל בשר. ועוד למה לא נזכרו דורות עולם כי אם בזה. ועוד שאחר אומרו את קשתי נתתי בענן וכו'. למה חזר. ואמר והיה בענני ענן וכו'. ועוד אומרו וזכרתי וכו' כי ענין זה כבר יובן מהאמור למעלה. ועוד או' והיתה הקשת בענן הרי נאמר למעלה. ועוד אומרו וראיתיה לזכור כו'. האם היא יתברך יצטרך לראות כדי לזכור. ועוד אומרו ויאמר אלהים אל נח כי הלא עודנו ית' מדבר. ולמה אמרו יאמר פעם שלישית. ועוד או' למעלה ויאמר אלהים אל נח ואל בניו. ופה לא הזכיר בניו. ועוד כי פסוק זה נאמר למעלה כמה פעמים. ועוד דרך כלל ראוי לדעת על מה זה נזכר בענין. ברית שבע פעמים. וגם איך ע"י הקשת הזה נזכר הברית. מבלתי נכנס אל דרך הסוד:

2והנה אל ענין האמור שבע פעמים. יתכן על כי זאת אות הברית מקיים כל מה שנברא בו' ימי בראשית. והענין לפי פשוטו כי הנה בקשת כמה גוונים. כמפורש בס' הזוהר (פ' נח דף ע"א) ירוק. סומק. וחיור. וספיר. ויהיה כי הענין רמז אל חשך הצרה המתעתדת לבא. בעון הדור באודם מדה"ד. הדורך קשת משפטו לירות חצים של פורענות. אך מה עושה הוא יתברך. שם לעומתו מדות חסד ורחמים. וממזג האודם. ומגין על הארץ ועל הדרים עליה. וזהו היות כמין ד' קשתות סמוכות זו לזו לדרוש. כי האודם היה כקשת דרוכה. לולא הוא יתברך הקיף קשתו בקשת לבן של מדת חסד סמוך לו. וגם ירוק ככרתי שהוא מעין מדת רחמים כנודע. וגוון אבן ספיר שהוא רמז אל מדת הדין הרפה:

3וכללות הענין כי הנה כנגד ב' מדה"ד החזקה והרפה. בין יהיה הרוגז מזו או מזו. מצרף הוא יתברך הלבן של חסד. נגד החזקה. והירוק ככרתי של רחמים נגד הרפה. ובזה לא יתקרבו ב' מדות הדין להיות מתקרבין ומתקבלין דא מן דא לפעול הרוגז. כי בקשת יתמוגו בחסד וברחמים. וזה ענין מאמרם בב"ר (פ' ל"ה) וז"ל בין אלהים הוא מה"ד של מעלה. ובין כל נפש חיה זו מה"ד שלמטה. שלמעלה מה"ד הקשה. שלמטה מה"ד הרפה. ע"כ. והוא מ"ש ודי למבין:

4ונבא אל ביאור הכתובים. והוא כי הנה ידענו מרז"ל במדבר רבה (פ"ג) כמ"ש בתחלת הפרשה. כי ואני הוא ובית דינו כמו וה'. ונבא אל הענין. כי הנה הערנו. כי יש ג' פעמים ויאמר. אך הוא כי יש ג' סוגים בדורות. אחד שאין צריך להם אות לזכור הברית. והוא כעובדא דריב"ל עם רשב"י באו' נראתה הקשת בימיך. כי הצדיקים בהם ממש מתקיים הברית במקום קשת. וזהו ואני. כלומר אני מצטרף עם בית דיני. ואומר הנני מקים את בריתי. וזה אתכם שתהיו אתם במקום אות ברית. ועם זרעכם אשר יהיו אחריכם דומים לכם. ועוד יש זמן שני שהוא לע"ל. שלא יצטרף לצרף עמו מד"ר. כ"א והקימותי אני אלהים לבדי בריתי אתכם. בלי צירוף רחמים. כי אומרו והקימותי. חוזר אל אלהים המדבר. ואם תאמרו א"כ מה משמש אות ברית בעולם. לז"א אמירה אחרת נאמר. זאת אות הברית אשר אני נותן כו'. לא בשבילכם. כי אינכם צריכין אות. רק לדורות עולם שביני ביני. שבין דור שלכם. לעתיד לבא. שהוא הסוג שע"י האות ישכילו כי אשמים הם. וישובו אל ה' וירוחמו. וגם למען יכירו כי מרחמם אנכי ולא במקרה נתקיימו. ומה טובו לפי זה דברי רז"ל (ב"ר פ' נ"ה) שרמז כי לא לכל הדורות הוצרך אות. כי דורו של רשב"י וריב"ל לא נראה בימיהם הקשת. שע"כ נכתב לדרת חסר. שהוא בשביל אותם הדורות שבהם חסרון:

5ולבא אל שעור שאר הכתובים. ועוד אומר בין אלהים ובין כל נפש חיה. ולא אמר ביני ובניכם. אז ביני ובין כל נפש חיה. ועוד באומרו כל נפש חיה ואו' כל בשר. יראה דבר אחד כפול. והנה קושיות אלו העירו לב רז"ל בב"ר (פ' שם). לומר כי בין אלהים. הוא מדה"ד הקשה. ובין כל נפש חיה זו מדת הדין הרפה. כמו י שהעתקנו לשונם. עוד ראוי לשום לב אל שנוי הכתובים. כי תחלה אמר ביני ובין הארץ ואח"כ אמר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה. ואח"כ אומר בין אלהים ובין כל נפש חיה:

6אמנם הנה שלשה סוגים הם. אחד מציאות הארץ הבלתי חטאת. וראוי לרחם עליה לבלתי השחיתה. יותר מהבעלי חיים שנמצא היזק בקצתם. וסוג שני הם הב"ח שראוי לרחם עליהם יותר מבני האדם. שע"כ לפעמים אדם בזכות בהמה יושיע ה':

7ובזה נבא אל הענין. אמר הוא יתברך לענין הארץ אינו צריך שתראה הקשת בעולם. רק היות נתינה בענן. וזהו את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ. אבל על הבריות אפשר יזכו בני האדם ואזכור הברית בשבילם. ואגבן יחיו הבעלי חיים. או בהפך שאדם בזכות בהמה יחיו. וחפצי הוא בל יצטרך האדם לבהמה וע"כ מה אעשה אראה להם הקשת שיראוה ויתנו לב כי הם חייבים וצריכים תשובה. ואז אזכור להם הברית. וזהו והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת. שהוא שתתראה לבני האדם. שאז ע"י שיראוה בני האדם. שיתנו לב לשוב שתהיה נראית מהם. יזכו שוזכרתי אתכם. ואגבן את הב"ח. וזהו ביני וביניכם. ואח"כ ובין כל נפש חיה. אך אם לא תתראה שלא ישימו לב בני אדם לראות ולהביט לשוב. שעם היות הקשת בענן לא יראוה. רק וראיתיה אני. ולא הם. לא אמוש מלזכור. אלא שאז יחיה אדם בזכות בהמה. שמן הבהמות אעשה עיקר. וזהו בין אלהים ובין כל נפש חיה. שהם ב"ח. בכל בשר שהוא בשביל כל בשר תועיל זכירת הב"ח. ואחרי אמור אלהים הוא מה"ד אל נח. שע"י הצטרפו עם מד"ר. אין צריך להם קשת. כ"א בהם עצמם תהיה הזכירה. כדור רשב"י. אמר הלא תירא אולי בלי הצטרף רחמים. תצטרך לזכות בהמה. לא כן הוא כ"א שתהיו שווין אדם ובהמה. והוא ויאמר אלהים שהוא מה"ד לבדו. זאת אות הברית יהיה ביני ובין כל בשר אשר על הארץ. אדם ובהמה כאחד: