תורת משה - אלשיך, ויקרא יז:יא

1כי נפש הבשר בדם היא וכו' . ראוי לשים לב. (א) מה צורך אל כל האריכות הלז. והל"ל ואני נתתיו על המזבח לכפר על נפשותיכם. ומה צורך לומר כי נפש הבשר בדם הוא. (ב) אומרו כי הדם הוא. משולל ענין והבנה כי ודאי שהדם דם הוא. (ג) אומרו בנפש יכפר הרי נאמר לכפר על נפשותיכם. (ד) כי פה נותן טעם על מה שניתן על המזבח לכפר. וכן הוא אומר בנפש יכפר. ע"כ אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם וכו'. והנה במשנה תורה אומר טעם אחר באומר רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר. (ה) כי כל פסוק ע"כ אמרתי הוא מיותר. (ו) באומר כי יצוד כו'. כי אומר אשר יאכל הוא מיותר. (ז) או' וכסהו בעפר. כי אין פה מקום זה כ"א המותר או האסור לאכול. ועל פי דרכנו נשית לב לבקש בכתוב טעם מה. אל הכסות דם חיה ועוף בעפר מה שאין כן דם בהמה שנאמר בה על הארץ תשפכנו כמים. (ח) אומרו כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. כי הלא למעלה לא אמר רק שהנפש הוא בדם ופה מהפך ואו' שהדם הוא בנפש ועוד מעט אומר שלא כראשונה ולא כשניה כי אם שדם הוא עצמו הנפש באומרו כי נפש כל בשר דמו הוא. (ט) סמיכות אומרו וכל נפש אשר תאכל נבלה וכו': אמנם הנה ראה ית' כי היה האדם נבוך. באומרו מה זה היה. שאסר לנו ית' את הדם. שאם הוא על שהדם קרב במזבח. א"כ הצבי והאיל והעוף הבלתי קרב במזבח. דמם יאכל. כאשר חלב נאכל. ואם הוא על שישראל שחטו שעיר עזים ויטבלהו בדם. מעין ענין גיד הנשה אם כן שבט יוסף ובנימין ראובן והגרים יאכלוה. על כן בא האלהים ויאמר. הנה הטעם הוא. כי נפש הבשר בדם הוא. כי הדם הוא בסיס אל הנפש. וזהו נפש הבשר בדם הוא. ושמא תאמר הן אמת כי הדם הוא מושב אל הנפש. אך אחר השחיטה. הנפש יוצאת ממושבה. ונשאר הדם משולל נפש. א"כ נאכל אותו. לזה אמר הנה להיותו מושב לנפש טרם צאתה. אני נתתיו על הנפש לכפר על נפשותיכם. באופן כי גם כי הדם הוא. כלו' כי הדם הוא עתה לבדו בלי נפש. על כל זה בנפש יכפר על כי מתחלה היה מושב אליה. ואל יעלה על רוחך. שאסרתי הדם על מעשה השבטים שטבלו את הכתונת בדם. כי הנה על כן. כלו' להיות מהטעם האמור. יצדק אשר אמרתי לבני ישראל. כל נפש מכם לא תאכל דם. ולא התרתי לשום שבט מהם. וכן אמרתי והגר הגר בתוככם לא יאכל דם. כלומר ואלו היה על דם השבטים. של שבט ראובן ויוסף ובנימין והגרים הייתי מתיר. ולא התרתי להם. וזהו על כן אמרתי וכו'. ושמא תאמרו א"כ איפה שהטעם הוא בעבור זה יותר לכם דם החיה והעוף. הבלתי קרבים על גבי המזבח. ע"כ אומר אני שעכ"ז איש איש אשר יצוד כו' ושפך כו' ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא יתאכלו כו'. והענין כי הנה לתת טעם אל איסור דם החיה והעוף הנאכלים. ובלתי קרבים. הקדים ואומר ושפך את דמו וכסהו בעפר. והוא כי אמר איש כי יצוד כו' אשר יאכל ולא יקרב. שהוא כל מיני חיה וכו' ורוב מיני עוף שע"כ היה הדעת נותן שיאכל דמם. אמר דעו כי ושפך את דמו וכסהו בעפר. שהוא מעין קבורה. עפר למטה ועפר למעלה. ולמה צויתי זה. משא"כ בבשר בהמה שעל הארץ תשפכנו כמים. הלא הטעם הוא כי נפש כל בשר מאלו הנז' דמו בנפשו הוא. כלו' אין אלו מאיכות הבהמה הקריבה על גבי המזבח שעליה אמרתי כי נפש הבשר בדם הוא כי הדם הוא בסיס ומושב אל הנפש. ועל היותו עודנו הבעל חי מושב אל הנפש נתתיו על הנפש לכפר. אך אלו לא כן כ"א דמו בנפשו הוא. כי אין הנפש דבר בפני עצמו והדם מושב אליה. כ"א שהדם והנפש הכל דבר א' לקלות חיותם. וזהו דמו בנפשו. כי הדם בנפש לאחדים. ולא נפרד ממנה. וע"כ הוא שהדם צריך קבורה. כי בו איכות נפש. מה שאין כן הבהמה. שהדם מושב לנפש בלבד. שע"כ בבשר תאוה נאמר על הארץ תשפכנו כמים. ואחר הקדמה זו אומר הוא ית' ואומר לבנ"י כו'. לומר בזה שאמרתי טעם אל הכסות הדם בעפר. תדעו כי מה שאסרתי גם דמם של אלו הבלתי קרבים על גבי המזבח. כי מטעם מתייחס אל הכסוי. שהוא כי נפש כל בשר מאלו דמו הוא. כי הדם הוא הנפש ממש כמדובר. ולפי זה האמור במשנה תורה. ולא תאכל הנפש עם הבשר. חוזר אל הצבי והאיל האמורים שם בפסוק הקודם. ויצדק בזה מה שחזר הוא ית' לומר הצווי ההיא. רק חזק וכו' ולא תאכל הנפש עם הבשר. אחר שנא' שם למעלה רק הדם לא תאכלו כו'. כי הראשון בבהמה ידבר. שהיא מטעם אמר והן אמת כי חילוק זה בין דם לדם. שהאחד מושב. והאחד דבק כאחדים עם הנפש. לא מצאתי בשום מקום רק מהכרת הכתובים. ואל אלהים ה' יצילני מלומר בתורתו דבר אשר לא הוא חלילה: