תורת משה - אלשיך, ויקרא כא:א

1ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים וכו' ראוי לשית לב. (א) אל כפל אומרו אמור ואמרת. ועוד אומרו תחלה אמור אל הכהנים לשון רבים ואחרי כן אמר לא יטמא לשון יחיד. ועוד מי לא ידע כי הם בני אהרן וגם אומרו לנפש ולא אמר למת. ועוד באומרו לאמו וכו' למה לא הקדים האב וגם הל"ל ולאמו בוי"ו. ועוד אומרו לא יקרחו קרחה וכו' אחר שגם נאמר בישראל. כי גם שלמדים בג"ש מזה לזה יאמר הכל בישראל ובכלל מאתים מנה ומאמרו לא יקרחו וכו' שינה לדבר בלשון רבים. והנה אפשר כי למה שאזהרה זו היא יתירה לכהנים על כל איש ישראל וקשה הדבר לזרע אהרן לבדם ליזהר יותר מכל איש ישראל. ע"כ בדבר הזה ראתה תורה ללמד אל משה יאזור כגבר חלציו בל ילאה בלמד אל כללות ישראל פעם אחת. והוא כי הנה זה דרך הרב ללמד ולהשמיע תורה לרבים. ואפשר יאמר מה לי עוד הלא יסרתי רבים השומע ישמע והחדל יחדל ואם ישמט איש מלשמור ולעשות הוא בעונו ימות. והנה הודיע אלהים אותו כי לא זו הדרך ישכן אור כי אם עוד ישוב יניף ידו ולא בלבד בשביל רבים כ"א אף גם אל א' להשיבו אל ה' ואל ימעט אחד מישראל בעיניו. כי צדיק יסוד עולם וכמאמרו יתברך ליחזקאל (ביחזקאל י"ג) ואתה כי הזהרת רשע כו'. כי גם על היחיד הקפיד וזה מאמרו יתברך אל משה רבן של כל ישראל אמור אל הכהנים דרך כלל ואל תלאה מלחזור אל יחיד אשר יצטרך לשוב להזהירו כ"א גם ואמרת גם אל היחיד לנפש לא יטמא כו'. לז"א לא יטמא לשון יחיד כי ישוב אליהם ולהזהירו גם לאחד אחד. עוד יתכן דרך אחרת יתיישבו בו כל יתר ההערות והוא בהזכיר ראשונה מאמרם ז"ל על ענין הפרה אדומה (במדרש פ' חוקת) וז"ל משל לשפחה שולדה טינף פלטין של מלך אמר המלך תבא אמו ותקנח כך תבא הפרה ותכפר על מעשה העגל. והוא בהעיר כי הלא יקשה כי לא לכפר על עון העגל באה הפרה רק לטהר את הטמאים. אך ע"פ דרכנו נשית לב אל טומאת מת באהל כי איך יטמא בלי משא ונגיעה וגם אל אומרו לנפש ולא אמר למת. אך אין ספק כ"א שדרך כלל יש כח טומאה אחוז במת ובנפשו אשר עליו תאבל הוא החלק הקרוב אל החומר וע"כ יש בו כח להתפשט בכל אהל המת. וע"כ נאמר בו לנפש משא"כ בנבלת בהמה כי אין טומאתה רק במגע ובמשא ולא באהל כי אין טומאתה רק על בשרה על העדר איכותה. מה שאין כן באדם כי בעל הנפש הוא וגם בחלק נפש הדבוק בו שולט כח הטומאה ומתפשט. והוא כי הנה מאז ברא אלהים אדם על הארץ גזרה חכמתו ית' יהיה הוא וזרעו חי לעולם והוא כי קדוש היה השולל עכירות הגוף מעשה אלהים הוא והנפש חלק אלוה ממעל הכל מהקדושה אשר לא תפול בה גדר מיתה כלל. אמנם כאשר חטא על הנפש בא נחש והטיל זוהמת טומאה מנפש ועד בשר שרתה חלאת טומאה אשר היא מבחי' הטומאה וכל עוד שחלאת הזוהמא ההיא דבקה באדם לא יוכל מלט ממנה כי היא כרוכה בה. וגם לו יונח תטהר הנפש מעונה ע"י תשובה וייסורין כאשר בדוד המלך ע"ה. המיתה מוכרחת למען זכך תלאת החומר בכור הארץ ויעלה מן הארץ זך בלי שמרי זוהמא מוכן לקבל קדושת הנפש טהורה בקשר קדושה שעוד לא יתפרדו. כאשר היתה נפש האדם באדם בהבראו טרם יחטא ואחר שחטא לא ימצא עד אחר התחיה כי אין יצה"ר עוד. וע"כ היה עונש האדם מיתה ולא יסורין. והיות גם לכל זרעיותיו:

2והגה אחרי נמכר האדם אל המות גזרה חכמתו יתברך כי גאולה תהיה לו מזוהמת נחש וחשב מחשבתו מן אברהם עד מתן תורה להתם הזוהמא קו לקו. כמפורש בפרשת תולדות ובאלה שמות ובפרשת יתרו כי זה היה עיקר כור הברזל של גלות מצרים וימי העמדת הר סיני לגמור מירוק וליבון הזוהמא עד תומה. ויהי כן. וכמאמרם ז"ל (מס' שבת פ' חבית) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. וע"כ היה להם חירות ממה"מ כי בבטול הזוהמא אין עוד מיתה. אך אחרי כן על ידי העגל חזרה הזוהמא למקומה ועי"כ חזרה המיתה הכרוכה באדם ע"י הזוהמא כי היא מבחינת המיתה והיא דבקה בחומר שנפש. ומה גם בחלק הנשאר עם הגוף והוא כח הטמא אשר יטמא את הנוגע במת ומתפשט באהלו לטמא כל הבא אל האוהל וכל אשר באהל. וזה מאמרם (שם במדרש) ז"ל כי העגל טינף פלטין של מלך כי האדם הוא פלטין משכן מלכו של עולם כי היכל ה' הוא. ומה גם במ"ת שעליהם השרה שכינתו יתברך וזה טינפו שהחזיר בו זוהמת נחש וטימא נפשו ויעכר גופו. ומי יקנח הזוהמא הנדבקת למטמא למת כי היא טמאה אותו. אמו היא הפרה וז"ש במשל תבא אמו ותקנח וכן הכפרה האמורה בנמשל עניינה קנוח ככל לשון כפרה שמטהר החטא. כד"א (בפרשת וישלח) אכפרה פניו במנחה כפרש"י ז"ל שם. ונבא אל הענין והוא כי למה שהכהנים הנגשים אל ה' הוא אלהים חיים. רצה הקב"ה להרחיק בל ידבק בידם מאומה מן טומאת זוהמת נחש אשר דבקה במת. והנה היה מקום לבעל דין לחלוק ולומר. הנה ב' דברים יש לכהנים (א) היותם מקריבים לחם אלהיהם. (ב) היותם מזרע אהרן. והנה מהבחינה האחת טוב הדבר יתרחקו מהטומאת מת יותר מכל ישראל. אך על הבחינה השנית אדרבה להיותם מזרע אהרן שעל ידו יצא העגל ההוא וטינף הביא זוהמא ומיתה. להם לבדם היה ראוי שיטמאו במת ולא יתר ישראל. לז"א נהפוך הוא כי הלא לא דבק בו מאומה ואדרבה להיותם בני אהרן קדוש ה' ראוי להם לבלתי יטמאו לנפש. וזה מאמר הכתוב אמור אל הכהנים כלומר המשרתים שהיא הבחינה הראשונה. אמור להם שהם בני אהרן וזה יתרון להם ואחר אמרך שהם בני אהרן אחר הקדמה זו ואמרת אליהם לנפש לא יטמא כי בחינת היותם בני אהרן הוא ראוי לכך וע"כ אמר לא יטמא ולא אמר לשון רבים לרמוז כי הוא אהרן הנזכר נאות שלנפש לא יטמא וממנו אל זרעו אתו כי לטובה כיון כמדובר במקומו בס"ד ולא דבק בנפשו מטומאת העון ההוא מאומה. והנה היה מקום לומר כי למה שנפשות כל אישי ישראל לאחד יחשבו כי משרש אחד יחד כלם. ולכן היה מקום לומר כי כל איש ואשה מישראל אשר ימות הכל קרוביו כעם ככהן מצד הנפש אשר חלק ממנה דבקה בגוף כמאמר הכתוב (איוב י״ד:כ״ב) נפשו עליו תאבל. עכ"ז לנפש שהוא בשביל בחינת הנפש שעליה היה ראוי ליטמא עכ"ז לא יטמא בעמיו כל עוד שיש לו קוברים שהמת בתוך עמיו. כ"א לשארו לומר כי מהראוי לא היה לו לטמא כי אם לאשתו שהיא כגופו מצד קרבת נפשם כנודע כי נפש אדם עם נפש בת זוגו אחת יחשבו כשני גופים בנפש אחת. וזה מאמר הכתוב ע"כ יעזוב איש את אביו וכו' ודבק באשתו וכו' והוא כי מתחלה דו פרצופים נבראו להורות שהיו נפש אחת וגם הגופים כאחדים. וע"כ בהלקח האשה לצד אחד. אמר לזאת יקרא אשה שהוא שם נגזר מאיש כי מאיש לוקחה זאת שהיינו דו פרצופין להורות כי נפשנו לאחת תחשב כי נפש אחת וחיות אחד היה לשנינו. ובכן אחר שיותר קורבה יש לאדם עם אשתו מאשר יש לו עם אביו ואמו וע"כ יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו וכאשר הם בנפש אחת והיו ג"כ לבשר א' שיולידו בין שניהם בנים. שבהם יהיו שניהם לבשר אחד כי ג' שותפין באדם וכו' (כדאיתא בקדושין פ"ק) נמצא כי גוף בשר הבן בין שניהם נעשה:

3ונבא אל ענין הכתוב אמר הנה ראוי לא יטמא כ"א לשארו הוא אשתו הקרובה אליו לרבות את הארוסה שלא נשאה כי העיקר הוא על קורבת הנפש שהוא יותר מאביו ואמו. ועכ"ז אני מתיר לו ואומר לאמו ולאביו וכו'. וזהו שלא אמר ולאמו כי אינו כהולך ומוסיף כ"א אדרבה כמתחיל סוג אחר אשר לא כשארו הקרוב אליו הוא. והתחיל מאמו שהיא אשר החלה לתת חלק בו להעשות כי אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. ופה לא ידבר רק על הזכרים כי בני אהרן מוזהרים על הטומאה ולא בנות אהרן. ולא בלבד אב ואם שעשו את בשרך וגם יש להם חלק בצד מה בנפשך. כנודע מחכמי האמת כי בהזדווג והתאחד האיש עם אשתו להוליד גם נפשות שניהם מתאחדות ומקנים צד מאיכות נפשותם בנפש הבן בצד מה באופן שאתה חלק מהם ודרך החלק נמשך אחר הכל כי אם גם ולבנו ולבתו שנהפוך הוא כי המה חלק ממולידים ולא היה לכם ליטמא בעד החלק. עכ"ז אני מתיר וזהו ולבנו ולבתו. ולא זה בלבד כי אם גם האח שאין לך שייכות חלק עם הכל עמו כ"א למה שבא ממקום שבאת. גם אליו תטמא וזהו ולאחיו. אך באחות יש הפרש כ"א היתה לאיש יותר יחוס יש לה עם אישה מעמך. כי בת זוגו היא ולא' יחשבו כמדובר על כי אם לשארו ואשר אמרתי שהבעל מטמא אל אשתו. הלא הוא כשהיא כשרה אליו כי אז יש נפשה קשורה בנפשו כמדובר למעלה. אך כשהיא פסולה אליו אז אין לו קשר עמה. וע"כ לא יטמא בעל בעמיו כשהוא מתחלל בה שהיא פסולה אליו שהוא להחלו. ושמא תאמרו א"כ איפה שכ"כ חשוב הכהן יקרחו עליו במותו כי קרחה גדולה עושה לנו פרידתו ממנו לז"א לא יקרחו קרחה וכו' ואמר לשון רבים שחוזר בין על אשר מת לו שמטמא עליו בין על אשר אינו מטמא עליו: