תורת משה - אלשיך, במדבר יא:טז

1ויאמר ה' וכו'. אמר הנה על תלונתך הראשונים שאמרת למה הרעות לעבדך שהוא על היות רועה יחידי ואשמם בראש מנהיגם לכן אספה לי וכו' והוא להוי כי אין ראוי להנהיג רק אשר ידמה לך בהשראת רוח נבואיי והיה אפשר אשרה עלימו רוח נבואה מאתי בלתי נאצל ממך אך לבל תהיה קנאה ברבויי המנהוגים עשה זאת איפה ויהיה יתרונם על שאר ישראל נאצל מאתך מעין מ"ש ז"ל כי אין אדם מקנא בבנו ותלמידו כי גם לענין זה יהיו כתלמידך. ולחול הנבואה צריך חכמים גבורים ועשירי' ובעלי ענוה ושפלות וע"כ על החכמה אמר מזקני ישראל שהוא חכמיהם כנודע מכל זקנים האמורים בתורה. ועל גבורה ועושר וענוה אמר אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו הם השוטרים שמינה פרעה לרדת בם את ישראל בעבודת הלבנים שאין ממנים רק עשירים לקיים גזירתם שיהיו חשובים בעיני העם וגם גבורי' לרדות והכות לבלתי עושה מלאכה וגם ענו ושפל כי אין ענוה ושפלות גדולה כשוטרים ההם שהוכו על בלתי אמור להם לישראל שיעשו מלאכתם כמדובר במקומו וזה רמז באומרו אשר ידעת וכו' כי הוא ידעם בעצם. ולמען הכינם לכך ולקחת אותם אל אהל מועד שיועיל למו הכנת המקום וגם הכנת התבודדת עמך וזהו והתיצבו שם עמך ואז וירדתי היא השראת שכינה. ולא יהיה ענין שתחול הנבואה על המוכן תחול על הבלתי מוכנים כי הלא המדרגות לא ישתוו ולכן לא ישרה עלימו רוח נבואיי בחול עליך. והוא ענין מז"ל שהיה הוא ית' מדבר עם משה והוא לבדו היה שומע ולא אהרן שהיה אצלו וכן אמרו כנגד י"ח פעמים שנאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן נאמרו י"ח מיעוטין דלא שוה לו התחברותו אל משה לחול בו נבואה אגבו אך הוא למה שגדר נבואת משה לא יעצר כח זולתו להשיג עמו כי הוא באספקלריא המאירה. ע"כ למען ישכילו ולא יעלה על רוח השבעים איש כי יחד התנבאו עם משה כי אולי מדרגתם שוה עמו אם יתנבאו יחד. ע"כ אמר הוא ית"י וירדתי ודברתי עמך שם כי יראו מה שוירדתי בהשראת ענן ויכירו כי תחלה ודברתי עמך לבדך כי גם שיכירו במציאות דברי בך לא ישמעו כי לא אדבר בכללותך עמהם. אלא שאחרי כן ואצלתי מן הרוח אשר עליך לא שהבא אליך יתחלק קצת יחול עליך וקצת אליהם. כ"א אחר שנחה עליך. וגם לא ככל כח שבך כ"א קצת וזהו מן הרוח ולא שמאליו יאצל ממך אליהם כי אין מדרגתם באה לזולתך כ"א שאחר שמאציל מן הרוח אשר עליך אשים עליהם והוא כנודע כי אין איכות מה שנאצל שוה לאיכות הרוחניות שממנו נאצל כי הנאצל משתלשל ומתלבש בצד מה ממה שנאצל ממנו שנית שאינו חסר מהקודם כ"א הוא מדליק נר מנר ולא ממש כנר מנר שהארת הנדלקת שוה אל אור שממנה הודלק כ"א שאחר האצל ממך תעשה שימה שפלה מאשר בך וזהו ואצלתי מן הרוח אשר עליך כלומר מקצתו שאשלשל מגדר אשר עליך כדי לשים עליהם. באופן שלא יהיה השווי אליך רק בבחינה שונשאו אתך במשא העם. ועל כן לא נתייחד הדבור לו ולהם יחד כי אינם מגדר אחד כ"א הם לבדם כאומרו אחרי כן ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו. עוד אמר לו הוא ית' הנה לא נצלת בעצם מלשאת משא העם כ"א שהם ונשאו אתך לא שישוה מה שישאו כלם במשא העם למה שתשא אתה רק שלא תשא אתה לבדך. אך העיקר תשא אתה יותר מיחד כלם כי אתה העיקר מכל הבחינות וזהו ואתך. והנה כל זה הוא על הדבר ראשון שעליו אמרת למה הרעות לעבדך. ולמה שאמרת על השניה ולמה לא מצאתי חן וכו' שהוא על ענין העם אמר ואל העם תאמר וכו'.

2ובמדרש אספה לי שבעים איש כנגד שבעת ימים טובים שנתן ה' לישראל שבעת ימי הפסח ושמנת ימי החג ור"ה ויה"כ ועצרת הרי י"ח ונ"ב שבתות הרי ע'. ד"א כגגד שבעים נפש שירדו למצרים. ד"א משל למלך שהיה לו בן ועשה לו פדגוג והיה מוליכו לאיסכולי והוא היה מביא ואוכל על ידיו ושותה על ידיו ומשגדל הנער התחיל הפדגוג צווח לאביו אמר לו אינו יכול לעמוד בטרחו' בנך בעצמו עשה אחר. אחר לו המלך הייתי מבקש לומר כן אלא שהיתה כמוזרה בעיני מפני שאתה גדלתו ועכשיו שנתת לי רשות לך עשה. כן הבן אלו ישראל שנא' בנים אתם לה' הפדגוג זה משה שנאמר כאשר ישא האומן את היונק והיה משה זקוק להאכילו שנאמר הנני ממטיר לכם וזקוק להשקותו שנאמר עלי באר ומזהירן על המצות ועל התורה ובאחרונה אמר לא אוכל אנכי לבדי ע"כ:

3והנה על דבר המנין איך המה נ"ב שבתות הוא שס"ה ימות החמה שאם היותנו מונים ללבנה הנה חדש העיבור משלים ההפרש כנודע. אמנם מה שראו להעיר מה ענין הימים טובים אצל השבטים זקנים אלו ועוד כי לא נסתלק מרע"ה מהיות רועה ישראל גם הוא והיכן הוא יום אחר כנגד וגם הדרך השני שהוא כנגד שבעים נפש מה ענינו פה. ועוד בדרך הג' משל וכו' אין בו ייחס אל היותם שבעים כלל ואם הוא על אחד מהטעמים הקודמים אינו דבר אחר. ועוד אומרו ומזהירן במצות וכו' כי זה אינו מן הענין:

4אמנם הנה כתבנו כי על שני דברים היה ענין מאמר משה א' על הנוגע אל עצמו שלא ישא לבדו אשמות העם. שני לספק צורכי ישראל כי לא היה מחוקו לתת להם בשר וכיוצא בו כאשר כת'. עוד כתבנו כי להיותם כדאיתא להתחבר למשה במשא העם היו צריכים יתדמו אליו בצד מה בהשרות עליהם רוח נביאיי ושכינה. ונבא אל הענין הנה דעת הא' הוא שמנין שבעים היה על ענין הנבואה והוא כי כאשר להכינם אל קבלת השפע הביאם אל אהל מועד ושהתיצבו שם עם משה ושתשרה שכינה ועל ידו יוכנו ויאצל ממנו אליהם כן ראה הוא ית' אליהם להכינם במנין שבעים שהוא כנגד שבעי' יום לשנה שנפתחים צנורות שפע וקדושה לעולם בהם שהם בע' צנורות המריקים שפע כי מהם תורק שפע להיות למו לעזר ולהועיל כי אותם המציאיות תמיד רושם הרקתם הווה בעולם בצד מה כי הקדוש' אין מציאותה נעדרת גם בזולת יום הרקתם בייחוד כנודע והנה כל זה לא הוצרך רק להם אך משה לא היה צריך שום הכנה שיהיה לו יום מנוחה להיות לו עזר כנגדו והדרך השני הוא כי היותם שבעים הוא על מה שמקבלים אשמות העם לכפר בעדם כאומרו ונשאו אתך וכו' ע"כ הוצרך היותם שבעים כנגד שבעים נפש שירדו מצרים והוא כי השבעים נפש היו כשבעים שרשים ועיקרים שמיחס נפשותם התפשטו פארות ובדים כל נפשות ששים רבוא כנודע על כן היו שבעים לישא כל א' המסתעף משורש א' מאותם שבעים וגם יעזר מאיכות כל שורש המתייחס אליו ועם כל זה לבדם לא יספיקו לולא משה שכולל את כולם כנודע אלא שלא רצה שישא לבדו במשא העם והדרך השלישי הוא על דבר פרנסתם בענין המשל והיא כי משה עיקר עניינו היה ללמדם תורה כאומרו והיה מוליכו לאיסכולי אלא שעל פי דרכו היו נזונים על ידו בזכותו ולמד מאומרו הנני ממטיר וכו' כי הל"ל הנני ממטיר לכם וכו' ויצא העם ולקטו וכו' אך אומרו לכם שמורה שכולל את אהרן בל' לנוכח וחוזר ואומר ויצא העם בלשון שלא לנכח אין ספק שאומר הוא ית' למשה הנני ממטיר לכם בלבד בזכותכם לחם וכו' שמפני כבוד אהרן כולנו עמו ועל פי דרכם ויצא העם ולקטו ויתפרנסו בזכותך. וכן עלי באר כי אחר סילוק מרים עלתה בזכותו ולמד מאומרו עלי באר ולא נאמר שיעלהו הוא ית' אך הוא כמאליו כאלו בסלוק מרים לא נסתלקה כי זכות משה מעכבתה מליפסק אלא שלא נזכר בשיר ההוא משה מפני שלקה ע"י כמז"ל אלא שבאחרונה שלא שאלו דברים דקי האיכות כמן ובאר המתייחסים למשה כ"א בשר כי עליה אמר מאין לי בשר כמפורש למעלה אז היה עליו לטורח. ואז הסכים הוא ית' למנות אנשים שעל ידם יושפעו בספוק צרכיהם. ועל הבחינה הזאת לא הוצרך לפרש למה היו ע' והוא כי יובן מאליו במה שנדע למה הוצרכו צדיקים לספק לישראל מזונם על ידם והוא כי הנה בח"ל ומה גם במדבר הוא מקום שליטת שבעים שרים וכל השפע יורק ויתחלק על ידם משא"כ בארץ ישראל שהוא על ידו ית'. והנה בהיותם במדבר אמר הוא ית'. לשום את ישראל תחת חצונים להתפרנס על ידם אינו כבודו ית'. ואם על ידי עצמו אינם כדאים. על כן עד כה היה מפרנסם על יד משה ולהיותו האיש משה גדול מאד השבעים שרים כאין נגדו. אך ע"י זולתו ינגדו השרים באומרם לפניו ית' הלא הנחלתנו שתהא ביאת השפע בח"ל על ידינו ולמה נגרע עתה ולא בלבד יקטרג השרש במדבר ההוא כ"א יחד כלם כי כל א' יחוש פן כמקרה זה גם הוא יקרנו באיזה זמן שיהיה. על כן צירף הוא ית' זכות זקנים רבים שעל ידי זכותם יורק לישראל מן השמים שלא ע"י שרים. וע"כ היו שבעים כנגד ע' שרים השולטים בח"ל שיכריע זכות כל א' מהם את אחד מהשבעים שרים שלא ינגדו לישראל באומרם כי שם ירצו כי גם ישראל יזונו על ידם כי המה בתחומם. אלא שהע' זקנים מצד הקדושה נכנסים במקומם לון את ישראל שם באמצעותם מאתו ית'. ומפני שעל הדרך הג' הזה הוקשה לו המבלי אין כח במשה שיתפרנסו על ידו הוצרכו שבעים איש על כן נשא המשל שהורה בו שני דברים. א' כי לא היה זה מיוחד למשה רק הלימוד ומה שהיה לרומם על ידו היה על פי דרכו שנתרעם ולכן אינו נוגע בכבודו מה שיעשה על ידי אחרים כי מתחלה היה ראוי ליעשות כן. ועדיין היה מקום לומר כי הלא אחר שהיה נעשה זכות זה על ידו והיו נזונים על ידו זה כמה שנים ומי שמקיים נפש א' מישראל כאלו מקיים עולם מלא ומה גם עתה כל ישראל ולמה הוסר ממנו. לז"א במשל ובנמשל כי באחרונה אמר שלא היה יכול והיא מה שכתבני כי מן ובאר שהיו בראשונה היו דברים דקים ורוחניים מתייחסים אליו מה שאין כן בשר שבאחרונה שאינו מחיקו כאומרו מאין לי בשר כמדובר אז אמר לא אוכל וכו' וזהו שעור לשון המאמר והיה זקוק להאכילו כאמר הנני ממטיר וכו' ולהשקותו שנאמר עלי באר וכו' ומזהירן על המצות כלומר שבתחלה שלא שאלו בשר שכלו גשמיות היה מאכילם מן רוחני ומי רוחניים כנודע מעין הבאר שהיה הולך אתם לכל מקום שהיו נוסעים ולא אמר לא אוכל כי הלא היה מזהיר על המצות מעשיות ששרשן רוחניים ומעשיהן גשמיים כמן ששורשו רוחני עליון ומתגשם ליאכל. וכן מזהירן על התורה שבע"פ שהוא ענין הבאר כמפורש אצלינו יפה בפרשת חוקת כי ע"כ אמרו רז"ל שאומרו ית' ודברתם אל הסלע היא שיאמרו לפני הבאר פרק א' או הלכה א' ויתן מימיו. על כן להיות שני דברים אלו רוחנים נאותים לינתן על ידי משה המזהירם מצות ותורה שהן דוגמתן שתק וזה היה זקוק וכו' ומזהירם וכו' אך באחרונה שויאלו בשר שהוא דבר שפל מבחינת משה אז אמר לא אוכל וכו':