תורת משה - אלשיך, במדבר כה:יז

1צרור את המדינים כו'. ראוי לשים לב. (א) מה הוא הכפל הזה צרור והכיתם. (ב) כי הלא עיקר הרעה היתה ע"י בנות מואב כמקרא שכתוב וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן ולא נזכרו מדינית רק בכזבי בת צור ולמה יניח העיקר. (ג) אומרו כי צוררים הם לכם כו' מהו אומרו לכם זה פעמים. (ד) אומרו בנכליהם כי לא מצינו התנכלות במדינים ואדרבא ארז"ל במדרש רבה כי היו בנות מואב עושות בערמה וז"ל עשו להן קלעים והושיבו בהם זונות ובידיהם כל כלי חמדה והיתה זקנה יושבת מבחוץ ומשמרת לילדה שהיתה לפנים מן החנות כשישראל עוברין ליטול חפץ בשוק זקנה אומרת לו בחור אי אתה רוצה כלי פשתן שבא מבית שאן והיתה מראה לו ואומרת לו הכנס לפני' ותראה חפצים נאים הזקנה אומרות לו ביותר וילדה בפחות מכאן ואילך אומרת לו ילדה אתה כבן בית שב ברור לעצמך וצרצור יין מונח אצלה ועדיין לא נאסר יין של גוים ונערה יוצאת מקושטת ומבושמת ומפתה אותו ואומרת לו למה אנו אוהבין אתכם ואתם שונאין אותנו טול לך כלי זה חנם הלא כלנו בני איש אחד בני תרח אבי אברהם אין אתם רוצים לאכול מזבחותינו ומבשולינו הרי לך עגלים ותרנגולים שחטם כמצותיכם ואכלו מיד משקהו היין ובוער בו השטן והיה נשטה אחריה שנאמר זנות ויין ותירוש יקח לב. הנה כי אדרבא בנות מואב היו המתנכלות. (ה) למה הוצרך להודיע למה יכו אותם שהוא על דבר פעור הרי בפירוש נאמר ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל. (ו) אומרו ועל דבר כזבי כו' שהרי בכלל מדינים היא. ועוד כי נהפך הוא כי מי יתן והיה לכל א' מהן כאשר היה לה וכן יאבדו כל אויבי ה' ואיך כמוסיף על כל אשמתם אומר שהוא על דבר מה שהוכתה כזבי כו'. (ז) אומרו ביום המגפה למה נאמר ומה גם שאינו מעלה או מוריד היות הדבר ביום ההוא מבזולתו. (ח) למה חזר ואומר על דבר פעור הרי נאמר. (ט) אומרו ויהי אחרי המגפה שאם הכונה לומר שאחרי המגפה היה מה שהוא יתברך אמר למשה שאו את ראש וכו' למה הפסיק בפרשה באמצע הדבר וטרם סוף הפסוק. ואם חוזר למעלה לומר כי בפסוקים הקודמים האמור היה אחרי המגפה היה ראוי יגמר שם הפסוק. (י) מה ענין המנין הזה עתה. שיראה לבלי צורך: והנה לבא אל הענין נבאר שני כתובים הבאים כא' להודיע זאת רעתם כי מה שנתחייבו ישראל שבאיתו הדור כליה מה היה והוא אומרם וישב ישראל בשטים כו' ותקראן לעם כו' ויצמד כו'. והוא בהעיר בהם. (א) בהחילו בישראל באומר וישב ישראל ושנה את טעמו ואומר ויחל העם כו' ותקראן לעם וכו' ויאכל העם כו' ואח"כ חוזר אל שם ישראל ואומר ויצמד ישראל כו' ויחר אף ה' בישראל. (ב) שאם אלהי נכר אשר עבדו היה פעור למה הסתירו תחלה ואמר סתם וישתחוו לאלהיהן ולא אמר פעור ואח"כ כלאחר יד מזכירו ויאמר ויצמד ישראל לבעל פעור ולא עוד אלא שבאומר אלהיהן יורה על מינים רבים ופעור הוא מין אחד. (ג) כי תחלה מכבד הדבר ואומר ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן שהיא עבירה בעצם ואח"כ אומר ויצמד שארז"ל שהיו רפויים בדבר כצמיד על יד האשה שהם רפויים קצת וע"פ דרכנו נשית לב אל מקרא שכתוב פ' מטות באומר הן הנה היו לבני ישראל על דבר פעור כו' כי הלא כמו זר נחשב לייחס עון השטים אל בנות מדין ולא אל בנות מואב כמפורש בכתוב ויחל העם לזנות אל בנות מואב:

2אמנם אומר כי הנה בעם בני ישראל יש שני סוגים. (א) הבלתי כשרי' המון עם אשר בשם עם יכונה. (ב) הכשרים כל אשר בשם ישראל יכונה. והנה בבאים להטעות את ישראל בזמה וע"ז גם המה היו שנים. א' בנות מואב. ב' בנות מדין. והנה גם שהצד השוה שבשתי אומות אלו היה להחטיא את ישראל ועכ"ז לא ראי זה כראי זה. כי הנה מואב לא הבחינו רק להחטיא דרך כלל את כל הפושט ידו. ליטול כשר או בלתי כשר כל דכפין ייתי וייכול מזבחי אלהיהן וישתחו לאלהיהן משום בנותיהן. אך לא כן דרך מדין רק לטמא את הקדשים כי כל ישעם וכל חפצם לטמא את הקדשים ולהחטיא את הכשרים. נוסף עליהם צור אבי האשה הנרצחה שמעט בעיניו כי ישחית את כללות הכשרים כ"א גם עד משה ואלעזר בקש לשלוח יד בצוותו את בתו לא תזדווג רק אך במשה או באלעזר כמז"ל. ועל כן בנות מדין עשו בערמה אמרו אם אמרנו לטובים שבישראל אשר עליהם נפרוש מצודה יעבדו אלהים אחרים מכל האלהים אשר לעמים משום חיבת ביאה לא ישימו אלינו לב באומרם כי האם ימירו את כבודם חלילה בהבלי נכר על כן נועצו יחדו לבלתי קחת אתם כ"א בעל פעור כי עתה באמור להם הסך את רגליך על פני אלהי מדין וקנח בחוטמו כי היא מלאכה נמבזה ואכרתה ברית עמך לשכב אצלך להיות עמך יאמר נא ישראל מה העבודה הזאת וקיא קלון על כבודה וצדקה תחשב לי כי שמתיה למוחראית למען כחש אלהותם ויעשו כן להצליחו וכמקרה הנזכר בגמ' מההוא גברא דראה ע"ג וטינף על פניה וקינח בחוטמו ויצא יצוא ומתפאר לאמר כזאת וכזאת עשיתי לבזותה ויען א' מעובדיה אשר נמצא שם ויאמר מהעולם לא עבדה איש ככל משפט עבודתה כאיש הזה. גם המה קרה למו בימים ההם כי אמרו בלבם הלא חרפה היא לה ולא עון לנו בגלל הדבר הזה ועל כן בערו ויכסלו. הנה תחבולה זאת עשו אנשי מדין. אך בנות מואב לא שתו מגמת פניהם רק עבוד אלהים אחרים מאלהי העמים אלילים באומרם כי אש אהבת כלולותם תבער בם ולא ישגיח מע"ג לע"ג וכן היה. ובזה יבואו כל הכתובים על נכון. והוא וישב ישראל בשטים הם הכשרים הנקראים בשם ישראל. אך לא שלחו בעולתה ידיהם עם בנות מואב כ"א הנקראים בשם עם וזהו ויחל העם לזנות את בנות מואב כלומר אך בכל אלה לא היה בהם מהנקראים ישראל הנזכר. והטעם כי הלא לא היו נשמעות אם לא בהאכיל אותם תחלה מזבחי אלהיהן והשתחוות להן וזה לא יעשו הכשרים הנקראים בשם ישראל וזהו ותקראן כו' לומר תדע למה ויחל העם לזנות את בנות מואב העם ולא הנקראים ישראל הלא הוא כי הלא טרם ישמעו להן ותקראן לעם כו' ויאכל העם וישתחו משא"כ ישראל הכשרים כי רע עליהם המעשה והטעם הוא למה שהיו אלהיהן וזהו אומר לאלהיהן הן אלהות הנהוגים להם אשר לא פעור המה. אך מה שיצמד ישראל אשר בשם ישראל יכונה הוא לבעל פעור כי נכריה עבודתו בעיניהם ויהיו כמתעבים בעיניהם ולא כעובדים אך לא לבם הלך לעובדם וזה מאמר ז"ל ויצמד ישראל שהיו רפוים בעבודתו כצמיד הרפוי ביד האשה ועל ידי כן נמשכו אחר אהבת נשים. ומי עשה התנכלות הלז להפיל את הנקראים ישראל בנות מדין והוא מפורש בתורה במקרא שכתוב הן הנה היו לבני ישראל על דבר פעור כו' לומר כי מואב לא היו לישראל רק לעם. ואיך יוכלו לנקראים ישראל הלא הוא על דבר המיוחד לפעור שנתבזה עבודתו בעיניהם. וזה מאמרו יתברך פרשת ואתחנן לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי כו' ולא תגרעו ממנו כו' וסמיך ליה כי עיניכם הרואות את כל אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש כו' כי הנה יראה בלתי מתקשר. אך יאמר לא תלכו במצות ה' למראה עיניכם ושפיטת שכלכם להוסיף ולגרוע כי תאמרו דרך משל למה לא נוסיף בברכת כהנים יוסיף ה' עליכם ככם כו' או פרשה יתירה בתפילין וכן לא תגרעו במה שיראה לכם שאינכם פוגמין כענין שלמה באומר אני ארבה ולא אסור וההיקש בזה לפי שכליכם. כי הלא עיניכם הרואות אשר עשה ה' לבעל פעור אשר לפי דעתיכם שראוי לתת ית' לכם ברכה כי טומאתם את שקוץ אלהיהם בפעור על פני עצמכם ועל כל זה ראיתם כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך. הוי אומר כי אין לאיש להתנהג בתורת ה' ומצותיו אחר שכלו כ"א לבטל את דעתו אצל דעת אלהים כי אל דעות ה' ואין לנו לנטות כחוט השערה מכל אשר יצוה כי היא האמת והצדק. הנה ישראל טעו בחשבם כי לא עובדים יקראו כי חרפה היא לה. אך למה שהיא עבודתה בייחוד וכך הוא זה לה ככל יתר עבודות כבוד לזולתה על כן ויחר אף ה' בישראל להורות כי יותר קשה לפניו יתברך עון קל מהכשרים מעון חמור ממנו של שאר ההמון. כי אף שהעם אכלו מזיבחי מתים וישתחוו לאלהיהם לא חרה אפו ית' עד אשר ראה כי ויצמד ישראל לבעל פעור כי חטאו הכשרים כמדובר בו ויחר אף וכו'. ובחינת עבודה זרה זו בייחוד להחטיא את הכשרים מישראל לא היה רק במדין בהתנכלות פעור כאמור. והנה הדבר הזה אשר כתבנו כי יותר קשה עד מאד לפניו ית' עון הכשרים להאשים את מחטיאם ומפילם מהמחטיא את המון העם הוא הדבר הזה אשר דבר הוא ית' פה באומר צרור את המדינים והכיתם אותם לומר הלא צויתי אתכם אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה והנני מהפך הדבר במדין ואומר לעומת אשר אמרתי אל תצר את מואב הנני אומר כי לא כן מדין כ"א צרור את המדינים ולעומת אומרי במואב ואל תתגר בם מלחמה שהוא להכות נפש אני אומר במדין והכיתם אותם. והלא תאמרו למה נעשה כדבר הזה והלא בנות מואב החלו ברעה והפליגו להרשיע כמאמר הכתוב ויחל העם לזנות את בנות מואב ותקראן וכו' ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן ולמה תעשה עיקר ממדין. אל תתמהו כי הלא הטעם הוא כי צוררים הם לכם לומר אינו דומה המחטיא את הבלתי כשרים למחטיא את הכשרים הנקראי' ישראל בתחבולותם וזה אומר כי צוררים הם לכם הנקראים ישראל אשר אני מייחד דבורי בכם כי לכם הצירו ולא לעם כבנות מואב שלא החטיאו רק אל הנקראים בשם עם בלבד. ואך המדינים החטיאו את הכשרים הלא הוא בנכליהם אשר נכלו לכם כי לכם עשו תחבולה להחטיא אתכם. ובמה יהיה זה ההתנכלות הלא הוא על דבר פעור כי להיות דבר המיוחד לפעור עבודה של חרפה ללכוד אתכם בה כתוא מכמר מה שאין כן מואב כי לא לכדו ברשתם כ"א לנקראים עם שהם הבלתי כשרים כמדובר. ועוד טעם שני והוא דבר כזבי וכו' ולבארו נדקדק למה חזר ואמר על דבר פעור. ולומר שהיה ביום המגפה. אך הוא לומר איך מסרו אותה למיתה להכשיל את ישראל על דבר פעור. כי אין ספק כי בהיות ביום המגפה הנוגפת בעם. ויראו אותה מכשלה להבעיר אש המגפה יותר. כלא יחסרו אשר נגע אלהים בלבם ויכנה מכת מות כאשר היה. ולא שתו לבם לזאת כ"כ גדלה תאותם להחטיא את ישראל. וזה ועל דבר כזבי בת נשיא מדין המוכה שמסרוה למות בהיותה בת נשיא מדין בהיותה ביום המגפה שהיה הדעת נוטה שיכנה כאשר כתבנו שהיה זה על דבר פעור ולא קודם עון פעור כאשר עדן לא היה רק עון אלהות מואב שעדיין לא חטאו הנקראים ישראל עד יום פעור שאז היה יום המגפה למות ביום ההוא שבא להוסיף קצף ע"י פעור גם הוא כ"כ היו להוסיף לחטיא את ישראל והשליכו נפש אחותם מנגד. וע"כ נקום ינקם עם כזה שכל כך שמו מגמתם להחטיא את ישראל: והנכון יאמר ועל דבר וכו'. על דרך מאמרם ז"ל על פסוק על דבר שרי אשת אברם שהוא על דבור שרי שהיה המלאך שואל לה האכה את פרעה היא אומרה הכה וזהו על דבר שרי שהוא על דבר פיה. על דרך זה זה יאמר פה ועל דבר כזבי כו' והוא במה שידענו מאמרם ז"ל כי מצות אביה עליה שלא תזדקק רק למשה או לאלעזר שעל כן מיאנה ליזקק לזמרי עד שאמר לה אני גדול מהם שהם מלוי ואני נשיא משבט שמעון. ובזה יאמר הנה עוד טעם גדול לאבד את המדינים כי הלא דברה מצות אביה שתטמא את היותר קדושים משה ואלעזר וזהו ועל דבר כזבי שהיא אשה דברה כי מצות אביה עליה שלא תודיע רק למשה או לאלעזר הכהן כי נתנו עיניהם לטמא את קדשי הקדשים. ושיעור הכתוב כי לא את המון העם בקשו לטמא רק לכם לאשר בשם ישראל יכונה ולא עוד כי אם ועל דבר כזבי אשר דברה שהוא לטמא את הקדושים מהכל כי אף על זה פקחו עיניהם. ועל כן על עם אשר כזה תתנקם נפשו. ונמצא ברז"ל שאמרו שבזכות רות העתידה לצאת ממואב נצול עמה ואפשר נרמז זה במה שהזכיר האשה המוכה וייחוסה ואח"כ צרור את המדינים וכו' על דבר האשה המוכה. לומר. ראו עתה מה גרמה אשה א' רעה וההפך בטובה. כי זאת המדינית ע"י רשעתה אף שהוכתה צוה ה' צרור את המדינים על דבר האשה הנרצחת משא"כ במואב כי בעד אשה שאפילו שעדיין לא נולדת נצולו: עוד כיון באומרו כי צוררים הם לכם וכו'. והוא כי רצה הקב"ה ללמדנו דעת הלא הוא כי כאשר נצר צרת איש אשר חטא על הנפש ובחטאו מת לא נעשה עיקר אבל כבד על מיתתו כי אם על עונו אשר טמא את נפשו ויכריתנה. וההיקש בזה על אשר החטיאנו וסיבב על מיתת קצת העם לא נטור איבתו על הנוגע אל מיתתם כ"א על הנוגע אל העוותו על דרך מאמרם ז"ל כי גדול כים שברך המחטיא את האדם מההורגו בחרב והוא כי זה הרג את נפשו וזה את גופו. כי הלא את אדום האומר פן בחרב אצא לקראתך ואת מצרים האומר אריק חרבי תורישמו ידי אמר אלהים לא תתעב אדומי לא תתעב מצרי. ואת המחטיא צוה להרוג כענין צרור את המדינים. וזה יהיה ענין הכתוב הנה לפניכם שתים רעות אשר עשה לכם מדין. א'. אשר החטיאו אתכם. ב'. אשר הוסב מיתת כ"ד אלף מישראל והלא צויתי צרור את המדינים וכו' לנקום נקם. אל תשיתו לבבכם לעשות נקמה על מיתת אשר מתו מאתכם בסבתם רק על צרות העון. וזהו כי צוררים וכו' לומר אשר אמרתי צרור וכו' לא על צרת המות רק על צרת העון כי צוררים הם לכם בנכליהם כו' על דבר פעור הוא מה שאמרתי צרור שהוא על העון וגם על מה שרצו עוד להחטיא גם אל היותר קדושים אשר בארץ המה שהוא ועל דבר כזבי בת צור המוכה שהיה דבר פיה כי באה להזדווג למשה או לאלעזר כאמור בסמוך. כי גם שהוכתה אשר ערב אל לב אביה לדבר על פיה לא נמחק ונקום ינקם ועתה פירש יותר כל כוונתו באומר ביום המגפה על דבר פעור לומר כי גם שהיה זה ביום המגפה אל תשיתו לב אל המתים במגפה לצרור את המדינים על מיתתם רק על דבר פעור אשר החטיאו אתכם. ובזה יתיישב אומר מיד ויהי אחרי המגפה שהוא סוף ההפסקה שמורה שהוא נמשך אל הקודם ג"כ והוא כי הנה עיקר כוונת הכתוב לומר שאחר המגפה רצה הקב"ה למנותן אלא שהפסיק בחצי הפסוק ללמדנו כי גם הוא ענין אל הקודם שהאמירה גם הוא היה אחרי המגפה. ויהיה כי לבל יאמר נא ישראל נקלה מיתתנו לפניו ית' שלא החשיב את המגפה להנקם עליה מהגורמים מיתתנו רק על שהחטיאום. על כן צוה הקב"ה זה מיד עודם בחמימות צרת המגפ' עד עבר זמן ונתקררה דעתם וזהו ויהי אחרי המגפה כי אחרי מופלג ואמר שהיה זה שאמר אחר קצת זמן ולא סמוך אליה ועדיין לא יבצר מהיות ג"כ סמוך אל מה שאחריו כי אינו סוף פסוק ויהיה ויהי אחרי המגפה חוזר אל מה שלמעלה ולמטה שהכל היא אחרי המגפה. או יהיה שיעור הענין. בשים לב אל אומרו לאמר בתחלת הפרשה אחר היותו עתיד לו' לכן אמור וכו' מלבד הדרכים שכתבנו למעלה וגם אל לאמר האמור פה. והוא כי אבינו אב הרחמן כרוב רחמיו מלמדנו להועיל תורה ומוסר הלא הוא כ"א נגע זר בכבוד ראובן ושמעון ובא ראובן להשיב גמול עושה הרעה יחוש על כבוד שמעון ולא על כבוד עצמו ובבא ליד שמעון להשיב גם הוא גמולו יעשה את שלו כי יחוש על כבוד ראובן ולא על של עצמו. כי בזה הוא ית' חפץ כענין כל המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה. והלימוד הנאה הזה לימדנו הוא ית' ברוב ענותנותו. והוא כי הלא מדינים נגעו בכבודו ית' להעביר את ישראל על תורתו ית' וגם סיבבו מיתת ישראל וכן באשר עשה פנחס יש שתי הבחינות כבוד ה' ותועלת ישראל שהשיב החימה מעליהם אמר הוא ית' מה שראוי לי היא לחוש על צרת ישראל ומה שראוי לישראל הוא לחוש על דבר כבוד שמו ית' וזה מאמרו: