ערוך השולחן העתיד, דיני זרעים יט

1מה המה המלאכות האסורות בשביעית ובו כ"ה סעיפים כתב הרמב"ם ריש פ"א מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת לד' ונאמר בחריש ובקציר תשבות וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על ל"ת שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור עכ"ל וזה שהביא קרא דבחריש ובקציר תשבות אע"ג דכבר ביארנו בריש סי' י"ח דאנן קיי"ל כר' ישמעאל דאמר דמקרא זה הוא לשבת בראשית מ"מ הביאו הרמב"ם לפי פשטא דקרא ועיקר העשה הוא מן קרא דושבתה הארץ שבת לד':

2כתיב ובשנה השביעית וגו' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור והך זמירה ובצירה מיותר הוא דזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה כמו באבות מלאכות של שבת ולמה פרטם רחמנא אלא לומר לך דרק על ד' מלאכות אלו חייביה רחמנא מלקות ולא על שאר עבודות שבשדה ושבאילן (מ"ק ג' א) ולכן אע"ג דבתורת כהנים מרבה לכל המלאכות מקראי כמו ניכוש ועידור וכיוצא בהן זהו אסמכתא בעלמא מדרבנן ואין לוקין אותו אלא מכות מרדות (שם). ודע דאע"ג דבתורה כתיב רק כרם מ"מ ה"ה לשארי אילני מאכל (רמב"ם שם) ומפני שבא"י רוב נטיעתם כרמים ובנזקין כתיב כי יבער איש שדה או כרם וכן במערכי המלחמה כתיב אשר נטע כרם ולא חללו ועדת קרח אמרו נחלת שדה וכרם וכן לא נעבור בשדה ובכרם ודוד אמר ויזרעו שדות ויטעו כרמים ונחמיה אמר שדותינו וכרמינו וכל התנ"ך מלא מזה לכן נקטה כרם אבל ה"ה לכל אילני מאכל:

3ויראה לי דאע"ג דמלקות ליכא רק באלו הד' מלאכות מ"מ איסור עשה יש בכל המלאכות דהרי בקרא דושבתה הארץ נכללו כל המלאכות וזה שאמרו שם דקרא אסמכתא בעלמא זהו מה שריבה הת"כ ללאוין ואין הכוונה שרק מדרבנן אסורים אלא שמדרבנן יש גם איסור לאו וראיה לזה דהא שם במ"ק פליגי בחרישה בשביעית אם לוקה אם לאו וקיי"ל דאינו לוקה דכן פסק הרמב"ם משום דר' יוחנן בירושלמי ס"ל כן והא להדיא כתיב בחריש ובקציר תשבות ולר"ע אשביעית קאי אלא וודאי דלא פליגי אלא לענין מלקות אבל עשה לכ"ע יש ואף לר' ישמעאל מקרא דושבתה הארץ וה"נ בכל מלאכת קרקע דכן משמע להדיא שם דשארי מלאכות וחרישה שוים הם אבל מרמב"ם פ"א הל' י' לא משמע כן ע"ש ויתבאר בסעי' י"א שיש בזה מחלוקת בירושלמי:

4אסור לחפור או לחרוש בשביעית אבל לחפור בורות לשתייה מותר וכך שנינו בת"כ ושבתה הארץ יכול מלחפור בורות ושיחים ומערות ומלתקן את המקואות ת"ל שדך לא תזרע כלומר דרק מה ששייך לזריעה אסרה תורה לפיכך החופר או החורש לצורך הקרקע או המסקל אבנים מן השדה או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ וכן הנוטע אילן בשביעית או המבריך או המרכיב וכיוצא בהן מעבודת האילנות ה"ז עובר בעשה ומכין אותו מכות מרדות מדבריהם:

5אפילו אילן סרק שאינו עושה פירות אסור לנטוע בשביעית ונ"ל שזהו מדרבנן כדי שלא יבואו ליטע אילן העושה פירות ועוד דהא רשב"ג מתיר בירושלמי (פ"ד ה"ד) ונהי דהרמב"ם שם לא פסק כמותו מ"מ וודאי דאפילו רבנן דפליגי עליה לא הוי איסורו רק מדרבנן וע' בסעי' ח':

6לא יחתוך היבולת מן האילנות וזהו כמו יבלת באדם דמקלקל את האילן ובחתיכתו ניתקן וכל תקון לאילן אסור בשביעית ולא יפרק מהאילן את העלין והבדים היבשים דזהו ג"כ תקון שתגדל יותר ושלא תתייבש ולא יאבק את צמרתו בעפר וזהו הענף הגבוה כשמתחיל להתקלקל נותנין עליו עפר מעט ונתתקן ולא יעשן תחתיו כדי שימות התולעת ואע"פ שאינו עושה מעשה בגוף האילן אלא גרמא בעלמא מ"מ כיון שעושה זה תחת האילן ממש הוי כעבודת האילן ונ"ל דאם עושה עשן הרחק מגוף האילן והעשן מגיע להאילן ומתוך כך מתים התולעים מותר:

7וכן לא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך ולא יסוך את הפגין והיינו כשאין עדיין נגמר בישולו סכין אותן לקרב בישולן ולא ינקוב אותן ולא יכרוך אותן דכל זה הוה תקון להם ולא יקטום הענפים דזהו תקון לגוף האילן ולא יפסג את האילנות והיינו כשהאילן הוא רך הרבה ויראין שלא תשבר סומכין אותו (רש"י ריש מ"ק) וי"א שאילן שענפיו נוטים לכאן ולכאן קושרין אותן כדי שיעלו למעלה ולא יכבידו על גוף האילן (נמק"י) וי"א דאילן שהוא רענן יותר מדאי סומכין אותו (ערוך ערך פסג) וכן שאר כל עבודת האילן ואם עשה אחת מאלו בשביעית מכין אותו מרדות:

8תניא בתוספתא ובירושלמי (שם) אין מציתין את האור באישת של קנים מפני שהיא עבודה וה"פ כשיש הרבה קנים תכופים זה לזה ואינם יכולים להתגדל מציתין את האור למעטן כדי שהנשארים יתגדלו ויתעבו ואע"ג דאינם למאכל מ"מ הא גם באילן סרק אסור עבודה בשביעית כמ"ש בסעי' ה' והכי מוכח בירושלמי שם שמדמה זל"ז ע"ש (ובזה א"ש מה שפסק הרמב"ם באילן סרק דלא כרשב"ג והרי לא מצינו חולק עליו ולפמ"ש ניחא דת"ק דחולק באישת של קנים ממילא דפליג גם בסרק ודו"ק):

9אין מלמדין את הפרה לחרוש בשביעית אלא במקום חול שאין ראוי לזריעה ולא במקום עפר שיהא נראה כחורש אף שאין כוונתו לחרישה כלל ואין בודקין את הזרעים אם טובים הם בעציץ מלא עפר מפני שלפעמים זורעין בעציץ ומיחזי כזורע אבל בודקין אותן בעציץ מלא גללים שאינם ראוים לזריעה כלל ומותר לשרות את הזרעים במים בשביעית כדי לזורען למוצאי שביעית דשרייה במים אינה עבודה ומקיימין את האלויי בראש הגג אבל אין משקין אותו וזהו מין פירא ודרך להטמינו בעפר בראש הגג כדי לקיימו (ומתורץ קושית הכ"מ) ויש מי שגורס ומקיימין את העלין שבראש הגג (ראב"ד שם):

10אילן שמשיר פירותיו טוענו באבנים כי היכי דליכחוש (שבת ס"ז א) דאין זה עבודה וסוקרו בסיקרא והוא מין צבע כי היכי דליחזיוה אינשי ויבקשו רחמים (שם) וכתב הרמב"ם בפ"א דין ז' שעודרין תחת הגפנים והדבר תמוה דלהדיא תניא ריש מ"ק דאין עודרין אך גם שם באותה ברייתא תניא דעודרין ופירש"י דבחדתי אסור ובעתיקי שרי ע"ש ואיני מבין דבריו דזה מתרץ הש"ס שם (ד' ב) לענין עוגיות בחוה"מ דהאיסור משום טירחא דבחדתי יש טירחא יתירא ולא בעתיקי ואיזה ענין הוא לשביעית בעידור וזהו לחפור תחת הגפנים דעבודה היא ואיזה חילוק יש בין חדתי לעתיקי והכסף משנה כתב דרש"י באמת מחק זה דעידור מותר ע"ש ולפנינו לא נמצא זה ברש"י ועל הרמב"ם כתב דלא היתה בגירסתו איסורא דעידור ע"ש וס"ל דאין זה מעבודת האילן ולדינא צ"ע ובזיתים מקרי עידור קישקוש ויש בזה חילוק דאם עושה זה כדי להברות את האילן אסור דעבודת האילן היא ואם עושה רק לסתום פצימיה מותר והיינו לסתום הבקעים שבהאילן:

11כתב הרמב"ם (שם) משקין בית השלחין בשביעית והיא שדה הזרועה הצמאה ביותר וכן שדה האילנות המרוחקין זה מזה יתר מעשר לבית סאה מוליכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקו את כל השדה ואם היו מקורבין זל"ז עשר לבית סאה משקין כל השדה בשבילן וכן עפר הלבן מרביצין אותו במים בשביעית בשביל האילנות שלא יפסידו ועושין עוגיות לגפנים ועושין את אמת המים בתחלה וממלאין את הנקעים מים ומפני מה התירו כל אלה שאם לא ישקה תעשה הארץ מליחה וימות כל עץ שבה והואיל שאיסור דברים אלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא השני אבות והשני תולדות שלהם כמו שביארנו עכ"ל ומדבריו למדנו שכל עבודות קרקע ואילנות לבד הד' דברים הם כולם רק מדרבנן ודלא כמו שביארנו בסעי' ג' דעשה יש בכל המלאכות:

12ובאמת בירושלמי ריש פ"ח דכלאים יש פלוגתא בזה דפליגי שם ר' יוחנן ור"א בחרישה בשביעית דר"א אמר לוקה ור"י אמר אינו לוקה מה טעם דר"א ושבתה כלל שדך לא תזרע וגו' פרט וכו' להקיש וכו' מה זרע וזמיר מיוחד שהן עבודה בארץ ובאילן אף כל דבר וכו' ור"י וכו' שהכלל בעשה ופרט בל"ת אין עשה מלמד על ל"ת ואין ל"ת מלמד על עשה וכו' אמר ר' בא טעם דר"י שש שנים תזרע שדך לא בשביעית וכו' כל ל"ת שהוא בא מכח עשה עשה הוא ועובר בעשה ר' ירמיה אמר עובר בעשה ור' יוסי אמר אפילו עשה אין בו ושבתה הארץ לענין ל"ת שבו עכ"ל הירושלמי וא"כ דברי הרמב"ם אינם מובנים דכיון דר' יוחנן סובר שיש עשה והוא פסק כר"י בחרישה דאינו לוקה ולמה לא פסק כמותו שיש עשה (וגם בש"ס שלנו ריש מ"ק בפלוגתא דחורש בשביעית ואומר הש"ס דר"י אית ליה דר' אבון ואין דנין בכלל ופרט והכלל בפ"ע והפרט בפ"ע כמו בירושלמי וא"כ העשה דושבתה אכל העבודות קאי ואע"ג דדחי לא דכ"ע לית להו דר' אבון דיחוי הוא כדרך הש"ס כדמוכח בירושלמי ואולי הרמב"ם ס"ל דדיחוי גמור הוא ולא חש להירושלמי וצ"ע ודו"ק):

13ואין לשאול דאם גם שארי מלאכות אסורים בעשה למה הקילו באלו דכבר כתב הר"ן בריש מ"ק דכל עבודות קרקע שהם אחת בשנה דומיא דזריעה וזמירה זהו עבודה אבל השקאת המים דצריכה תדיר לא מקרי עבודה חשובה ולפיכך שרי עכ"ל ועוד דהשקאת המים העיקר הוא שהקרקע לא תתקלקל ולא מפני הפירות שהרי בשביעית ליכא פירות זרועים ורק ספיחין באיזה מקומות וכוונת השקפתו הוי רק שהקרקע לא תיחרב וכן העצים לא יתקלקלו כמ"ש הרמב"ם עצמו ואין כאן עבודה דאורייתא ולכן התירו מפני ההפסד:

14ודע די"א דהא דתנן משקין בית השלחין דווקא זהו לענין חוה"מ דטירחא אסור אבל בשביעית מותר להשקות גם שדה בעל (רע"ב שם ותוס' מ"ק ו': ד"ה מרביצין בשם רש"י) אבל דעת הרמב"ם דרק בית השלחין התירו ולא בית הבעל וכן עיקר לדינא (וזהו דעת התוס' שם וכתבו שגם רש"י חזר בו ע"ש):

15הטומן לפת וצנונות וכיוצא בהם בקרקע כדי שיהיו נשמרים שלא יתבלו אם היו מקצת העלין מגולין דניכר לכל שאינו זריעה מותר ואם לאו אסור כן פסק הרמב"ם בפ"א דין ט"ו וי"א דלענין שביעית גם אם אין העלין מגולין מותר (ר"ש ורע"ב ספ"ק דכלאים) והמשנה שם דמצרכת עלין מגולין זהו לענין שבת ע"ש (וכ"כ רש"י ותוס' בשבת נ' ב) וי"א להיפך דאפילו עליו מגולין לא מהני שהרי דרך זריעה כן הוא אלא בעינן שמגוף הלפת יהיה מקצת מגולה (ערוך ערך לפת בשם הגאון והובא בתוס' שם) ויראה לי דלכל הדיעות אין האיסור אלא כשטמנם בקרקע אחד אחד אבל אם חפר בור והניחם הרבה וכיסם בעפר וודאי דמותר דאין זה גדר זריעה וכן אם צבר חול או עפר תלוש על הארץ וטמן בתוכם אין זה כזריעה ומותר:

16הטומן את הלוף בקרקע בשביעית וזהו מין ממיני הבצלים וכיוצא בהם שנינו במשנה (פ"ה מ"ב) דלא יפחות מד' קבים עד גובה טפח וטפח עפר על גביו וטומנו במקום דריסת אדם כלומר דזה אינו דומה לטומן לפת וצנונות שהתירו להטמין כמו שירצה רק שיהא עליו מגולין אבל בלוף לא התירו להטמין קצת אלא ד' קבים ביחד ולחפור חפירה לא פחות מגובה טפח ויטמינם ביחד ויכסה טפח עפר על גביו וטומנו במקום דריסת אדם והחמירו בזה מפני שהן נוחין לגידול וכשלא יהיה באופן כזה יתגדלו בשביעית ובירושלמי שואל איך הדין בסתם בצלים חד אמר דגם בבצלים הדין כן וחד אמר דבצלים א"צ כל כך ואפילו בפחות מותר ע"ש והרמב"ם לא הזכיר זה ומשמע דס"ל דאין חילוק:

17תנן ספ"ב ממרסין באורז בשביעית אבל אין מכסחין וה"פ דמשקין עפר האורז ומערבין אותו במים אבל אין חותכין העלין של האורז דבזה דמשקין ומערבין במים אינו אלא מקיימו שלא יתקלקל אבל ע"י חתיכת העלין גורם שיתגדל יותר ואסור בשביעית:

18כיון שעבודת הקרקע אסור בשביעית ואסור לעשות כל דבר שמועיל להקרקע ולכן אסור ללקט עצים ואבנים דקים מתוך שדהו לנקותה כדי שתהא ראויה לזריעה ובראשונה היו אומרים דרק ללקט הדקות אסור אבל ללקט עצים גסים להסקה או לדבר אחר ולהניח הדקים מותר כל אדם בשלו ומשרבו עוברי עבירה שהיו מלקטים הדקים ג"כ ואמרו הגסים לקחנו אסרו חכמים ללקט מתוך שלו אפילו הגסים (משנה רפ"ד) אבל מתוך של חבירו מותר ללקט גסים ודקים שהרי אין אדם חוטא ולא לו ולא יתכוין לנקות שדה של אחר ובוודאי לצרכיו ליקטן אבל בתנאי שחבירו לא יחזיק לו טובה בעד זה דאם יחזיק לו טובה יש לחוש שיתכוין לנקות הקרקע שלו שתהיה ראויה לזריעה והרמב"ם פי' שהוא לא יחזיק טובה לבעל השדה לומר לו ראה הטובה שעשיתי לך שנקיתי שדך ע"ש:

19ויש לפעמים שאפילו בשלו מותר כגון שהיתה בהמתו עומדת בתוך שדהו ומלקט ומביא לפניה שתאכלם מותר שהרי בהמתו מוכחת עליו שאין כוונתו לתקון השדה וכן אם היתה שם כירתו שמבשל בה מלקט הכל ומדליק שכירתו מוכחת עליו אבל בלא זה אסור בשלו רק אצל אחר מותר כמ"ש ויראה לי דאצל קרוב אסור כמו בשלו דוודאי יש לחוש שמתכוין לטובתו לנקות הקרקע וכ"ש שכיר אצל בעה"ב או עבדו וכל כיוצא בזה ונראה דכל מה שאסור בשביעית אפילו ע"י עכו"ם אסור ומן התורה ולא דמי לשבת דאמירה לעכו"ם שבות דלא דמי דבשבת מלאכה נאסרה ולא שביתת שדה משא"כ בשביעית ששביתת שדה היא המצוה א"כ מה לי על ידו או ע"י עכו"ם סוף סוף עובר על שביתת הארץ:

20כתב הרמב"ם (שם הל' י"ח) הקוצץ אילן או שתים לעצים ה"ז מותר לשרשן קצץ שלש או יתר זה בצד זה לא ישרש שהרי מתקן את הארץ אלא קוצץ מעל הארץ ומניח שרשיו בארץ בד"א בקוצץ מתוך שלו אבל משדה חבירו מותר לשרש עכ"ל. והנה דין זה לא מצינו במשנה (ד' פ"ב) רק בזיתים דתנן המדל בזיתים ישרש ובמחליק עד שיגום איזהו מדל אחד או שנים המחליק ג' זה בצד זה וס"ל להרמב"ם דאורחא דמילתא להדיל בזיתים אבל ה"ה לכל האילנות ופשוט הוא דצריך להיות שלא תהיה כוונתו שהנשארים יתעבו ויתגדלו דא"כ הו"ל עבודה כמו זירוד ופיסול שלא התרנו אלא עד ר"ה ולא בשביעית עצמה כמ"ש בסי' י"ח סעי' כ"ב ולכן כתב הרמב"ם שקוצץ לעצים (תוי"ט שם) וי"א דגם כאן כוונתו שיתעבו הנותרים (ר"ש ורע"ב) וצ"ל שמחלקים בין שעושה תקון בזו האילן עצמה אז אסור משא"כ בקציצת אחרת ודוחק דא"כ איזה חילוק יש בין שלו לשל חבירו ולהרמב"ם מה שהתירו בשל חבירו בג' משום דוודאי לא יעשה באופן שתתקן הארץ ובשלו יעשה כדי שיתתקן:

21ודע דבירושלמי איתא על משנה זו מהו המדל וכו' תני דבית רבי נוטל אחד ומניח שנים ופריך והא תנינן המחליק שלשה זה בצד זה הא מדל נוטל שנים ומניח אחד אמר ר' יונה מתניתא במדל בה בתחלה ומה דתני דבית רבי במדל בה מכבר עכ"ל כלומר דאם זהו התחלת הדלתו יכול לקצוץ שתים ולהניח אחד אבל אם כבר הדיל פעם אחת לא התירו לו להדיל עתה רק אילן אחת ולהניח שתים ופשוט הוא דמיירי שהדיל במקום זה מכבר והרמב"ם לא הזכיר זה (עפ"מ שגירסא אחרת היתה לו וטרח ונדחק בפירושו והפי' פשוט כמ"ש):

22המבקיע בזית ליטול עצים לא יחפה הבקע בעפר שנתקן בכך שהעפר נעשה טיט ומשביח האילן אבל מכסה הוא באבנים ובקש והמזנב בגפנים שמקטע זנבות הגפנים והקוצץ קנים ה"ז קוצץ כדרכו בקרדום או במגל ובמגירה ובכל מה שירצה ובלבד שלא יתכוין לשם זימור (רמב"ם בפי' המשנה) ואין זה פסיק רישא שוודאי יהיה תועלת להאילן דא"כ נראה שאסור וי"א דכוונתו שיתעבה (רע"ב) ותימא הוא ובארנו בסעי' ב' ובדין זה יש פלוגתא במשנה שם דריה"ג מצריך להרחיק טפח ור"ע מתיר לקוץ כדרכו ופסק הרמב"ם כר"ע (ולפ"ז הא דתניא בתוספתא פ"ג ובירושלמי שם הקוצץ בקנים ר"י אומר מקום שנהגו לקוץ יתוק וכו' הקוצץ בקורות לא יהא מחליק ומדריג וכו' תני רשב"ג אומר מקום שנהגו להחליק ידרוג וכו' זהו הכל כריה"ג ואנן קיי"ל כר"ע ולכן לא הביא הרמב"ם זה):

23הקוצץ קורות שקמה והוא אילן שתאנים גדילים בו והוא גדול ועב וקוצצו לעצים תנן שם שלא יחפהו בעפר אבל מכסה הוא באבנים או בקש והרמב"ם השמיט זה ולא ידעתי למה ואי משום דסמך על דין זה שכתב בזית והרי המשנה לא סמכה על זה:

24אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית והוא תאנה ילדה כדרך שקוצצין בשאר השנים מפני שקציצתה הוי עבודת אילן שע"י זה מתגדלת ומתעבת ואם צריך להעצים קוצץ אותה שלא כדרך עבודתה כיצד קוצצה או מעם הארץ ממש או למעלה מעשרה טפחים מפני שדרך כריתתה היא למטה מעשרה טפחים ואילן שנסדק בשביעית מותר לקושרו בשביעית רק יזהר שלא יקשרנו בחוזק שיתחברו הסדקים אלא ברפוי שלא יוסיף עוד לסדוק:

25תניא בתוספתא (פ"ג הל' ט') המשרש עיקר חרוב וסדן שקמה לעצים מותר ולשדה אסור מחפריות שנוטל מהן אילן ה"ז לא יכסה בעפר אבל מכסם באבנים או בקש עכ"ל ואין למחפריות שום פירוש דאטו יש חפירות שנוטלין מהן אילנות ולכן יש גורסין והפירות (הגר"א) כלומר שנוטל הענפים לעצים ועיקר האילן עומד בארץ ולכן לא יכסה מקום הכריתה בעפר דבזה מתקן האילן אלא באבנים או בקש דאינו אלא לשמירה שלא תתייבש והרמב"ם לא הביא זה: