ערוך השולחן העתיד, דיני זרעים מח

1דיני ייעוד של אמה העבריה ובו ט"ו סעיפים התורה נתנה רשות להאדון לייעדה לאשה כדכתיב אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה וגו' ואם לבנו ייעדנה וגו' ותנן בספ"ק דבכורות מצות יעוד קודמת למצות פדיה ובמכילתא שנינו אם רעה בעיני אדוניה שלא נגמלה חסד לפניו וכו' ע"ש וביאור הדברים דרצון התורה הוא שהאדון יקחנה לאשה לו או לבנו דבלא זה חרפה גדולה היא לבת ישראל להמכר לעבדות אבל אם האדון מייעדה לו או לבנו נסתלק חרפתה ולכן מצות יעוד קודם אך בוודאי אין בנו כח לכופו על זה ותלוי ברצונו אם טובה היא בעיניו ייעדה ואם לאו לא ייעדה וזהו שאמרה תורה אם רעה וגו' שלא נגמלה חסד לפניו כלומר שאינה נושאת חן בעיניו דאז והפדה כלומר אם ירצה האב יוציאנה ע"י גרעון כסף ואורחא דמילתא אמרה תורה דכשהאב רואה שאין תקוה שיקחנה לאשה אז מתאמץ לפדותה:

2לשון יעוד הוא הכנה שמייעד אותה לקחתה לאשה וא"צ לישאל את פי האב וגם א"צ ליתן כסף קדושין דמעות הראשונות של המכירה לקדושין ניתנו אבל דעתה צריך ובלשון יעדה נכלל לשון דיעה ששואלין אותה אם היא רוצה דאינו בדין שנכוף אותה להתקדש אם אין רצונה בכך וזהו שאמרו חז"ל אין יעוד אלא מדעת (י"ט א) כלומר מדעת דידה ע"ש (ע' בסעי' י' דיש חולקים):

3וכ"כ הרמב"ם שם דין ח' אין האדון מייעד אמה העבריה לא לו ולא לבנו אלא מדעתה אע"פ שכבר קבל אביה מעותיה שהרי אומר יעדה מדעתה ואם מת האדון אין בנו יכול לייעדה לו שהרי יוצאה לחירות במיתת האדון עכ"ל ויש להסתפק אם יעדה שלא מדעתה אי הוי קדושין ונ"ל דקדושין אלו תלויין ועומדים עד שנתגדלה וכשנתגדלה ולא מיחתה אז תיכף כשנתגדלה הוי קדושין ואם מיחתה בטלו הקדושין וראיה ממה שאמרו בכתובות (י"א א) הגדילו יכולין למחות ע"ש אבל אם נתרצית בשעת יעוד אינה יכולה לצאת במיאון דאין מיאון אלא ביתומה קטנה אבל הכא הרי נתקדשה ע"י האב בשעה שקבל כסף מכירתה ואף שמוחה אח"כ אינו כלום שכן גזרה תורה:

4כיצד הוא היעוד אומר לה בפני שני עדים כשרים הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאשה ואפילו אמר זה בסוף שש סמוך לשקיעת החמה ואף שלא נשאר כדי עבודה ששוה פרוטה מפני שהמעות הראשונות לקדושין ניתנו דמטעם זה א"צ ליתן לה עתה כלום אבל אחר שש בטל היעוד וכשרוצה לקדשה צריך דעת האב ושיתן לה כסף קדושין כשאר נשים והאב מקבל הכסף קדושין:

5וכשמייעדה נוהג בה מנהג אישות ולא מנהג שפחות ואינו מייעד שתים כאחד דכתיב יעדה אחת ולא שתים וכיצד מייעדה לבנו כתב הרמב"ם שם דאם היה בנו גדול ונתן רשות לאביו לייעדה לו הרי האב אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לבני פלוני עכ"ל ומשמע דדוקא כשאמר האב אבל אמירת הבן לא מהני אפילו ברשות האב ומדעתה דכן משמע לשון התורה ואם לבנו ייעדנה שהוא צריך לעשות היעוד:

6אבל רש"י ז"ל בפירושו לתורה לא כתב כן וז"ל שם ואם לבנו ייעדנה האדון מלמד שאף בנו קם תחתיו לייעדה אם ירצה אביו וא"צ לקדש קדושין אחרים אלא אומר לה הרי את מיועדת לי בכסף שקיבל אביך בדמיך עכ"ל הרי שכתב שהבן אומר ולא האב ואפשר שגם רש"י וגם הרמב"ם לאו בדווקא קאמרי ואין כאן מחלוקת דבאמת יש לפרש גם כפירש"י ואם לבנו ייעדנה שהאב מכינה לבנו אבל הבן מקדשה (וכ"כ הלח"מ ע"ש):

7ואם ייעד האדון אותה לעצמו או לבנו הרי היא כשאר ארוסות ואינה יוצאה בשום דבר רק בגט או במיתה וזה שאמרנו כשאר ארוסות משום דיעוד עושה אירוסין ולא נשואין ולפיכך אינו מטמא לה כשמתה אם היה כהן ולא יירשנה ולא מפר נדריה לבדו עד שתכנס לחופה:

8והא דכתיב ואם שלש אלה לא יעשה לה הכוונה שלא יעדה ולא יעדה לבנו ולא נפדית בגרעון כסף ויצאה חנם בהבאת סימנים כן כתב רש"י בחומש והרמב"ם שם וכך שנינו במכילתא ואם שלש אלה יעוד לך או לבנך או פדייה אתה אומר וכו' או אינו אלא שארה כסותה ועונתה אי אפשר שאין הדבר אמור אלא בבת ישראל עכ"ל כלומר דמקודם מבואר במכילתא דהא דכתיב אם אחרת יקח לו שארה וגו' הך שארה כסותה ועונתה על האחרת קאי כלומר שלא תאמר כיון שלזו נתחייבתי בשארה כסותה ועונתה שוב לא אתחייב לאחרת קמ"ל תורה שגם לאחרת חייב בג' אלה:

9ואי קשיא הא כתיב כמשפט הבנות יעשה לה דמשמע דעליה קאי אך באמת במכילתא שם אומר בזה"ל כמשפט הבנות יעשה לה וכי מה למדנו על משפט הבנות אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה זו שארה כסותה ועונתה לא יגרע אף בת ישראל שארה וכו' דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר כמשפט הבנות בעבריה הכתוב מדבר (כלומר בהאמה העבריה) אתה אומר כן או אינו אלא בבת ישראל כשהוא אומר אם אחרת יקח לו הרי בת ישראל אמור ומה תלמוד לומר כמשפט הבנות בעבריה הכתוב מדבר עכ"ל המכילתא. והנה המכילתא דלקמן אזלא אליבא דר' יאשיה וכן רש"י והרמב"ם אבל לר' יונתן באמת מצינן לפרש הך דשלש אלה אשארה כסותה ועונתה אך גם אליביה אינו נוח לפרש כן דמה שייך ויצאה חנם הרי צריכה גט ואם הכוונה שלא ייעדה א"כ א"צ לתלות בשארה כסותה ועונתה אלא דאפשר לומר דהכוונה כן הוא דלא עשה לה שלש אלה משום דלא ייעדה ודוחק הוא:

10ודע דזה שכתבנו בסעי' ג' דאינו יכול לייעדה אלא מדעתה ומרצונה התוס' והרשב"א והריטב"א חולקים בזה. וז"ל התוס' בקדושין (ה'. ד"ה שכן) כסף איתא באמה בע"כ כגון שהאדון מייעד את העבריה בכסף מקנתה בע"כ של אב ובע"כ של בת דהא דאמר לקמן שצריך לייעדה לא שצריך לעשות מרצונה אלא שצריך להודיעה וכו' עכ"ל והסכימו לזה הרשב"א והריטב"א בחידושיהם:

11ודע שדעת הרמב"ם דאמה העבריה המיועדת אינה כאשה גמורה אלא כפלגש שכן כתב ברפ"ד ממלכים וז"ל אבל ההדיוט אסור בפלגש אלא באמה העבריה בלבד אחר יעוד עכ"ל ואינו ידוע מאין לו זה ונראה שיצא לו מדלא איתמר בגמ' שצריך לכתוב לה כתובה ושיטתו דפלגש הוא בקדושין בלא כתובה וכמו שהארכנו בזה באהע"ז סי' כ"ו:

12אין אמה העבריה נמכרת אלא למי שיש לה עליו או לבנו קדושין כדי שתהא ראויה ליעוד כיצד מוכר אדם את בתו לאביו שאע"פ שהוא אינו יכול לייעדה ראויה היא לבנו שהרי היא בת אחיו אבל אינו יכול למכור את בתו לבנו שאינה ראויה ליעוד גם לבנו שהיא אחות אביו אבל לפסולין יכול למכור כגון אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שאע"פ שהן בלאו הרי קדושין תופסין בחייבי לאוין וחלוצה לאו דוקא שהקטנה אינה חולצת ובגמ' (י"ח ב) שאמרו חלוצה משום דביבמות (ק"ה ב) יש מי שסובר דקטנה חולצת ע"ש (והטעם דמפרשינן שצריך שיקויים בה אשר לא יעדה קצת כמו לבנו או תפיסת קדושין ועמ"ש סוף סעי' י"ד):

13המוכר את בתו ואח"כ הלך וקידשה לאחר אם רצה האדון לייעד לו או לבנו מייעד ובטלו הקדושין האחרים דשלו קדמו משעת המכירה וכל זמן שלא ייעד הקדושין מיתלי תלי וקיימא דאולי ייעדה ואם לא ייעדה עד אחר יציאתה אז נגמרו הקדושין ותיעשה אשת איש וכן המוכר את בתו ופסק על האדון שלא ייעד אין בזה ממש ואם רצה לייעד מייעד דכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל:

14כבר כתבנו בסי' הקודם דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות אך לשפחות אחר שפחות מוכר וכן פסק הרמב"ם כמ"ש שם ולפ"ז תמוהים דבריו שכתב שם דין י"ג המקדש את בתו כשהיא קטנה ונתארמלה או נתגרשה אינו יכול למוכרה וכו' אבל מוכרה לשפחות אחר שפחות כיצד מכרה לשפחות תחלה ויעד אותה האדון ומת האדון או גירשה וחזרה לרשות האב כשהיא קטנה הרי האב מוכרה פעם שנייה אפילו לכה"ג וכן אם נפלה לפני יבם מן הייעוד וחלץ לה אע"פ שהיא חליצה פסולה מפני שהיא קטנה הרי נפסלה מן הכהונה ויש לו למוכרה לכהן הואיל וקדושין תופסין בה כמו שנתבאר עכ"ל (ולפ"ז א"צ למ"ש בסעי' י"ב):

15ודבריו תמוהים דאיך פסק שמוכרה אחר יעוד הא זהו אחר אישות ויש מי שאומר דס"ל דדוקא אחר אישות שלא ע"י יעוד אין רשאי למוכרה ולא אחר קדושי יעוד שבא ע"י שפחות והוה כשפחות אחר שפחות ומותר למוכרה (כ"מ) ותימא הא בגמ' (י"ח ב) מבואר להדיא דזהו למאן דס"ל מעות הראשונות לאו לקדושין ניתנו ואין הקדושין ע"י האב אלא מייעדה בשפחות שיש לו עליה (רש"י שם) אבל למאן דס"ל דמעות הראשונות לקדושין ניתנו אינו רשאי למוכרה שהרי זהו כמו שהאב קיבל הקדושין והרמב"ם הא פסק כן בדין ז' ע"ש וכמו שביארנו בסעי' ב' (לח"מ) ובהכרח צ"ל שלא היתה כן גירסתו בגמ' (שם) אלא דקדושי יעוד שאני משארי קדושין לכ"ע ובאמת אינו מובן החילוק בזה דאפילו אם המעות הראשונות לאו לקדושין ניתנו סוף סוף הם קדושין שע"י האב שהרי ברצונו מכרה וע"י זה גזרה התורה שיוכל לייעדה ולכן גירסתו בגמ' יותר מסתבר (ולא היה גורס הכא בקדושי יעוד ואליבא דר"י בר' יהודה וכו' אלא הכא בקדושי יעוד ותו לא וכן לקמן י"ט. ע"ש וגם לפי שיטתו דאינה אלא כפלגש כמ"ש בסעי' י"א ממילא דאין זה כאישות גמורה):