ערוך השולחן העתיד, דיני זרעים עב

1מי הם האסורים לאכול בתרומה ובו ט"ז סעיפים הזר אסור לאכול תרומה שנאמר וכל זר לא יאכל קדש ותניא בת"כ פרשת אמור זר אין לי אלא ממזר מניין לרבות אפילו לוי אפילו ישראל ת"ל וכל זר לא יאכל אין אכילה פחותה מכזית קדש מה קדש האמור להלן בקדשי הגבול הכתוב מדבר אף קדש האמור כאן בקדשי הגבול הכתוב מדבר עכ"ל:

2וה"פ זר אין לי אלא ממזר דהוא זר לכל ישראל מניין לוי וישראל דכתיב וכל זר כלומר דכל מי שהוא זר לכהונה ולכן אפילו חלל שנולד לכהן מפסולי כהונה כמו מגרושה זונה וחללה או מחלוצה שהאיסור מדרבנן נעשה כזר כיון שהוא פסול לעבודת המקדש אסור בתרומה ומניין דקדש שבפסוק זה קאי אתרומה שהוא קדשי הגבול שמא אקדשי המקדש קאי ילפינן מקדש דלהלן דכתיב איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב וגו' בקדשים לא יאכל וגו' מה קדש דשם בקדשי הגבול דדרשינן [יבמות ע"ד.] איזהו דבר ששוה בזרעו של אהרן שזכרים ונקבות אוכלין אותן הוי אומר זה תרומה דאלו קדשי המקדש הרי יש קדשי קדשים דאין נאכלין רק לזכרי כהונה וגם חזה ושוק אינה בחוזרת אף קדש האמור כאן בתרומה הכתוב מדבר וחלה ג"כ הוה כתרומה ולכן הזר אסור לאכול תרומה גדולה ותרומת מעשר וחלה וכן ביכורים:

3ומהו זה שנאמר תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש זהו שכירו של כהן כגון ישראל שהשכיר עצמו לכהן למלאכתו בין שהשכיר עצמו לעולם ובין שהשכיר עצמו לזמן וכן עבד עברי שמכר עצמו או מכרוהו ב"ד וכן הנרצע אסורים לאכול בתרומה וזה שעבד כנעני אוכל בתרומה מפני שהוא קנין כספו כלומר קנין הגוף לעולם אבל שכיר אינו קנין הגוף ועבד עברי אף שגופו קנוי מ"מ אינו לעולם ויוצא בשש או ביובל או בגרעון כסף ואין שיעבודו לעולם ולא מקרי קנין כספו דסתם קנין הוא לעולם עד יום מותו וכן כהנת שנשאת או נתארסה לזר נפסלה מתרומה שנאמר וכל זר בין הוא בין אשתו [יבמות ס"ח.] ועוד דכתיב ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה הא כשהיא תחת בעלה הישראל אינה אוכלת ואמנם מפסוק זה לא הוה רק לאו הבא מכלל עשה קמ"ל וכל זר לא יאכל ללאו גמור [שם]:

4כתב הרמב"ם בפ"ו דין ו' הזר שאכל תרומה בזדון בין שהיה טמא בין שהיה טהור בין שאכל תרומה טהורה בין שאכל תרומה טמאה חייב מיתה בידי שמים שנאמר ומתו בו כי יחללוהו ולוקה על אכילתה ואינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם ואם אכל בשגגה מוסיף חומש שנאמר ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו וגו' עכ"ל:

5וזה שפסק דגם על תרומה טמאה חייב מיתה הרבה תימא שהרי ברפ"ז פסק דכהן שאכל תרומה טמאה אינו לוקה שהרי אינה קדש ע"ש וא"כ הך קרא דומתו בו לא קאי אטמאה ואיך פסק דזר שאכל טמאה חייב מיתה והרי מיתה לזר לא למדנו רק ממקרא זה כמ"ש בעצמו ומקרא זה הרי לא קאי אטמאה [לח"מ רפי"ט מהל' סנהדרין]. אמנם כדברי הרמב"ם מפורש בתוספתא תרומות [פ"ו הל' ה'] וז"ל התוספתא אמרו להם ב"ה וכי במה החמירה תורה באוכלי תרומה לזרים או באוכלי תרומה לכהנים באוכלי תרומה לזרים טהור שאכל את הטהור וטהור שאכל את הטמא וטמא שאכל את הטהור וטמא שאכל את הטמא כולם במיתה ובאוכלי תרומה לכהנים טהור שאכל את הטהור כמצותו טהור שאכל את הטמא בעשה וטמא שאכל את הטהור וטמא שאכל את הטמא בל"ת וכו' עכ"ל וכן הוא בירושלמי רפ"ב דביכורים:

6אמנם בזה שפסק דאינו משלם שאינו לוקה ומשלם זהו כשהתרו בו דחייב מלקות אבל לא התרו בו חייב לשלם ואינו דומה למיתת ב"ד דאפילו שוגג פוטרת מתשלומין כמ"ש הרמב"ם בפ"א מנערה ופ"ג מגניבה אך יש לתמוה למה לא ביאר דאינו נפטר מתשלומין אלא כשתחב לו חברו לתוך פיו דאז המלקות והתשלומין באין כאחד אבל אם נטל התרומה בידו ונתנה לתוך פיו חייב בתשלומין דמשעה שנטלה נתחייב בתשלומין ואמלקות לא מחייב עד דאכיל לה דכן מבואר להדיא בריש אלו נערות [מל"מ] ואע"ג דשם הוא למאן דס"ל דמיתה בידי שמים פוטר מתשלומין כמו מיתת ב"ד ואנן לא קיי"ל כן מ"מ גם אי משום מלקות הוה פטור תשלומין למה ישתנה הדין וצ"ע [ואפשר דמיירי בתרומה שהפריש ויש לו מכירי כהונה והיה חייב לשלם לו וקנין אין כאן והגמ' מיירי בתרומה של כהן]:

7ראיתי בשם רבינו אפרים דזה שאוכל תרומה במזיד חייב לשלם אינו אלא מדרבנן שקנסוהו לשלם אבל מדאורייתא אין חיוב ממון רק בשוגג [בש"מ כתובות ל':] ולא ידענא טעמיה שהרי ממון גמור הוא ולמה לא ישלם והתורה שכתבה תשלומין על שוגג זהו מפני החומש דבמזיד ליכא חומש אבל הקרן למה לא יתחייב וכן משמע מכל מפרשי המשניות ריש פ"ז ע"ש. ודע דבכתובות [ל':] אומר בזר שאכל תרומה משלו וכו' משמע להדיא דקודם שנתן התרומה לכהן כשאכלה ליכא תשלומין ואף שיש כאן גזל השבט מ"מ הוי ממון שאין לו תובעין ואינו חייב רק בבא לצאת י"ש:

8כתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל פשטא דקרא הוא רק כשכהנת נשאת ללוי וישראל נפסלה מן התרומה אמנם בשביל זה בלבד לא אצטריך דקרא אחרינא כתיב ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וגו' ושבה אל בית אביה מכלל דמעיקרא לא אכלה ולכן אמרו חז"ל [יבמות ס"ח.] דאתי גם לדרשא דכל אשה הנבעלת לפסול לה כמו לעבד וכותי נפסלה מן הכהונה ומן התרומה ודרשינן זה גם מקרא אחרינא דכי תהיה אלמנה וגרושה במי שיש לה אלמנות וגירושין כלומר שהקדושין תופסין דאז ושבה אל בית אביה לאפוקי הנבעלת לאלו נתחללה בביאתו ואסורה לינשא לכהן ועל זה נאמר חללה לא יקח ואע"ג דכתיב בת כהן מ"מ מדכתיב ובת כהן להורות אפילו לויה וישראלית [שם ס"ט.] והבנים הנולדים ממנה הם חללים ונפסלו מן הכהונה דכל חלל הוי כזר ממש:

9וכהנת הנשאת ללוי או לישראל ומת בעלה ואין לה זרע ממנו חוזרת אל בית אביה ואוכלת בתרומה כדכתיב ושבה אל בית אביה וכן אם גירשה ואמרו חז"ל [שם] כשהיא חוזרת חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק כלומר לקדשים מדכתיב מלחם אביה תאכל להורות דרק מלחם אביה תאכל והיינו תרומה וחלה ולא מבשר שאביה אוכל וגם מדלא כתיב לחם אביה וכתיב מלחם משמע ולא כל לחם וממילא דנתמעטו בשר הקדשים [יבמות פ"ז.]:

10זרעו של אדם דינם לענין תרומה כהאדם עצמו בין לחומרא כגון בת כהן שנשאת לישראל ומת או גירשה ויש לה זרע ממנו אינה חוזרת לבית אביה ופסולה מן התרומה כמו בהיותה אשתו ובין לקולא כגון ישראלית הנשאת לכהן ומת או גירשה ויש לה זרע מהכהן אוכלת בשביל הזרע כמו שאוכלת בשבילו שהרי כתיב ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה הא אם יש לה זרע אינה שבה וממילא דה"ה להיפך בבת ישראל הנשאת לכהן ומת או גירשה ויש לה ממנו זרע שאוכלת בשביל הזרע ושמא תאמר דדוקא לחומרא עשתה התורה זרעו כגופיה ולא לקולא א"א לומר כן חדא דמן התורה לא שייך לחלק בין חומרא לקולא ועוד דבת"כ דרשינן מדכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו וקרינן יאכילו בלחמו כלומר שמאכילים את אמם דהם יאכלו בלחמו מיותר לגמרי דהו"ל למיכתב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ויליד ביתו הוא יאכל בו אלא ש"מ לדרשא [וכן הוא בנדה מ"ד.]:

11וכיון שנתבאר שהנבעלת לפסול לה נפסלת מן התרומה ומן הכהונה לכן שבויה אינה אוכלת בתרומה ואפילו אומרת טהורה אני דכיון שהיתה מסורה בידם חיישינן שנבעלה ולכן במקום שע"פ הדין נאמנת לומר טהורה אני כפי הדינים שנתבארו באהע"ז סי' ז' שמותרת לבעלה הכהן או שיש לה עד שהיא טהורה ומותרת לבעלה מותרת גם לתרומה והנרבעת לבהמה לא נפסלה מן הכהונה ואוכלת בתרומה דאין זה ביאה והוי כמוכת עץ בעלמא [יבמות נ"ט:] ואע"פ שעבירה גדולה היא וחייבת מיתה הרי זה כמו שחללה את השבת דלתרומה אין פסול רק בביאת אדם פסול:

12והא דזרע פוסל ומאכיל אין חילוק בין זכר לנקבה ואפילו טומטום ואנדרוגינוס דהא עכ"פ הוא זרע שלו ואין חילוק בין זרעו לזרע זרעו כגון שבנו מת ונשאר מהבן בן או בת וכן זרע זרע זרעו עד סוף כל העולם דכתיב וזרע אין לה והכל מקרי זרע ואפילו זרע פסול כמו שיתבאר דלשון אין לה משמע לעיין בזה [ס"פ אלמנה לכה"ג] וכל איזה זרע שתמצא דמצי למיכתב כי תהיה אלמנה וגרושה בלא זרע ולכן כתיב לשון אין לה כלומר לגמרי אין לה:

13לפעמים זרע כהן מאכיל הישראלית אע"פ שהוא זרע פסול כיצד בת ישראל שנשאת לכהן וילדה ממנו בת ונשאת לממזר או שבא עליה מי שהוא ערוה עליה וילדה ממזר והבת מתה הרי אם אמו של הממזר אוכלת בשביל הממזר שהרי זרעו דכהן הוא וכ"ש כשהבת נשואה לישראל ואפילו נתחללה הבת בביאת פסול מ"מ אוכלת האם בשבילה כל זמן שהבת בחיים דאם בשביל בנה הממזר אוכלת כ"ש בשבילה:

14וכן יש לפעמים שהזרע שהוא כהן כשר ואפילו הוא כהן גדול ופוסל מן התרומה כיצד בת כהן שנשאת לישראל ומת או גירשה והיה לה ממנו בת והלכה הבת ונשאת לכהן וילדה ממנו בן ונעשה כה"ג והבת מתה והיה לה להאם לשוב אל בית אביה אך זה בן בתה מעכבה ופוסלה מהתרומה מפני שיש לה זרע מהישראל ועל זה אמרו פעמים שממזר מאכיל וכה"ג פוסל [שם]:

15אך כל זה הוא בזרע המתייחס אחריו אבל זרע שאינו מתייחס אחריו כגון עבד משפחה אינו זרע ולא פוסל ולא מאכיל כיצד כהן שנשא ישראלית וילדה ממנו בן והלך הבן ונכבש על השפחה וילדה ולד והוא עבד ומת הבן אינה אוכלת בתרומה בשביל העבד וכן להיפך בת כהן הנשאת לישראל וילדה ממנו בן ונכבש על שפחה וילדה עבד ומת הבן הרי היא חוזרת אל בית אביה לאכול בתרומה ואין העבד מעכבה מפני שאינה מתייחס אחריו:

16דבר פשוט הוא שאשה שנשאת לכהן ומת או גירשה ויש לה ממנו זרע ונשאת לישראל ומת או גירשה ויש לה ממנו ג"כ זרע אסורה לאכול בתרומה ואין זרע הכהן מועיל לה כיון שיש לה גם זרע מישראל אא"כ מת הזרע מהישראל דאז אוכלת בשביל זרע הכהן ולכן יכול להיות שהאשה אוכלת ואינה אוכלת ואח"כ עוד פעם תאכל וכן לעולם כיצד בת ישראל שנשאת לכהן ומת ולה ממנו בן תאכל בתרומה נשאת לישראל לא תאכל מת הישראל תאכל בשביל זרע הכהן אבל אם הישראל הניח זרע לא תאכל מת הזרע של ישראל תאכל בשביל זרע הכהן אבל בת כהן שנשאת לישראל תחלה וכן בת ישראל שנשאת לישראל תחלה ומת ולה בן מישראל ואינה אוכלת אם נשאת לכהן אוכלת דבנשואין אין הזרע של ישראל מעכבתה מלאכול בתרומה דכיון שעתה היא קנין כספו דכהן אין לה שייכות עם זרע ישראל הקודם וממילא כשמת הכהן והניח זרע אוכלת אף שיש לה זרע מישראל כיון שכבר נפסקה ממנו ע"י נשואי כהן עומד הזרע תחתיו אך אם מת הזרע של הכהן אסורה לאכול אף כשהיא בת כהן בשביל הזרע מהישראל אך אם מת בנה שמישראל והיא בת כהן חוזרת לבית אביה וכבר נתבאר דחוזרת אינה אוכלת חזה ושוק של קדשים אבל האוכלת בשביל זרע הכהן אוכלת גם בחזה ושוק של קדשים ואפילו החוזרת בשביל זרע הכהן אוכלת בחזה ושוק והכי תניא בגמ' [יבמות פ"ז.] ודרשינן לה מקרא ע"ש: