שו"ת במראה הבזק חלק ראשון ג

1טיחואנה, מקסיקו

2טבת תש"ן

3ג. עוגב וכלי זמר בבית הכנסת

4שאלה:

5כיצד נסביר את האיסור בשימוש בכלי זמר כגון: עוגב, וכלים אחרים, בשעת התפילה?

6כמו כן כיצד נסביר ונשכנע חילונים, אשר פרקו את עול המצוות, ובעיקר אלה אשר עובדים עבודה זרה ופעילים בתנועה משיחית, מאמיני יש"ו הנוצרי?

7תשובה:

8מאז צאתו לגלות, מנהג עם ישראל לדורותיו, שלא לנגן בבית הכנסת, בשעת התפילות.

9מצאנו כתוב בספר החסידים ח"י: "שורש התפילה שמחת לב בהקב"ה ולפיכך היה דוד מלך ישראל מנגן בכינור על כל תפילותיו וזמירותיו, כדי למלאת לבבו שמחה באהבתו של הקב"ה". ובכלל, ראו חז"ל כערך, שתהיה התפילה בנעימה ובקול ערב ותעורר לב. ספר החסידים שם ממשיך: "וכן אותם הקוראים פסוקי דזימרה בקול רם ונעים זמר, ואינם יודעים הפסוקים ואומרים בטעות, תפילתם וזמירותם מתקבל כריח ניחוח, וגם הקב"ה שמח עליו שמחה גדולה. ואומר: כמה הוא מזמר לפני, לפי דעתו. על זה נאמר: ודגלו עלי אהבה".

10ובמקורות קדומים יותר כתוב: "מכאן למדנו, כי מי שצריך לשבח להקב"ה בקולו צריך שיהיה לו קול נעים, שיומתק לאחרים השומעים לו. ואם לאו, לא יעמוד להרים קולו" 1 זוהר ויחי, רמ"ט, ע"ב. .

11ובאמת, הצורך להיעזר בניגון כדי להגיע למדרגה רוחנית גבוהה, נזכר בנביאים, אצל אלישע: "קחו לי מנגן" 2 מלכים ב', פרק ג' (ועיין שבת דף ל' ע"ב). .

12אם כן, מה ראו דורות ראשונים לבטל תפילה בכלי זמר ונגינה, ולהשאיר רק את הנעימה והשירה בפה?

13מסביר בעל השדי חמד 3 כרך ו', עמוד 290. , לנגן בביהכ"נ בכינור ועוגב, לע"ד, הוא מנוע, מפסוק "על נהרות בבל". שנראה, שהיו צריכים להראות לפני המלך יאוש מלחזור לירושלים. וכאילו מודים לד' שזכו לחסות בצילו (של מלך בבל). ומכל מקום לא רצו לומר בתפילתם, כדרך שעשו בבית המקדש, כאילו שכחו את ירושלים ונתייאשו ממנה. וזה שאמרו, "שם ישבנו", בהשקט. ואפילו הכי, "גם בכינו בזכרנו את ציון", כי אפילו אם הותר (לנגן) לשמחת חתן וכלה — לשמח לב עגומי הגלות. אבל במקדש מעט, אין נכון להראות שמחה לפניו, כעין שמחת ציון. כי אין שמחה לפניו יתברך, עד אשר "יושב בשמים ישחק".

14הסכנה בגלות היא הפיזור, ופירוק חיי הלאום. ומזה תבוא שכחת היעוד השלם שלנו, כעם ד' החי בארצו. "אם אשכחך ירושלים", כיוון שכל אחד טרוד בקיומו הפרטי. ואם גם בבית הכנסת ינהיגו עצמם בשמחה חיצונית יתירה, ייראה כאילו דבר לא השתנה, ואיבדו את הכמיהה הנפשית, לשוב ולהתרומם למה שראוי לנו להיות, כעם שזרח עליו אור אלוקי אמת, והאור בעולם כולו. בפוסקים מובא, שיסוד האיסור לנגן בעוגב וכד', משום "בחוקותיהם לא תלכו" 4 שו"ת שבט הלוי, א', כ"ו. שו"ת חת"ס חו"מ, ק"צ. שו"ע או"ח, סימן ק"א, משנה ברורה ס"ק י"ג, בשם שו"ת החת"ס, חלק או"ח, ת' פ"ד ופ"ו ששינוי לשון השפה בתפילה, גרר לעקור את זכר ירושלים מהסידור. . כיוון שראו את הנוצרים נוהגים כך, בבית יראתם.

15הנוצרים, אכן שמחים על אובדן היחוד הישראלי הלאומי. כיוון ששמש ישראל שוקעת, נראים הכוכבים, שהם אמנם מאירים באור קלוש, אך אינם יכולים להפיח חיים בעולם. ועל זה הם שמחים, שיוכלו לגנוב מפינו את שם ד', ולאמר "האלוקים אתנו". ומחשיבים אותו עמהם כל כך... עד שהפכוהו והכניסוהו לגוף אדם יחיד. אך, אנו הלא מתפללים לשוב למצבנו הראשון. ובוטחים, שכשיבוא אותו הזמן בשלימות, "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה". "אז יאמרו בגויים, הגדיל ד' לעשות עם אלה. הגדיל ד' לעשות עמנו, היינו שמחים" 5 תהילים קכ"ו. .

16לשאלתך, על הסבר ושכנוע חילונים והנמשכים אחר ע"ז שאלתך רחבה ודורשת לימוד ועיבוד רב. על כך נשתדל, בל"נ, לשלוח לכבודו בדואר, חוברות וצילומים, שיוכל להפיק מהם תועלת, וד' יהיה בעזרו. נשמח לסייע אם יתעוררו דברים, שיש ללבנם.