שו"ת במראה הבזק חלק שישי יא

1ירושלים, ישראל, מרחשוון תשס"ה

2יא. שינויים בניגון בקריאת התורה להדגשת התוכן והגברת ההקשבה

3שאלה:

4אני קורא בתורה בקביעות בפני ציבור, ומשתדל להקפיד על רמת דיוק מרבית, ויחד עם זאת אני קורא בסגנון מיוחד.

5הסגנון המיוחד מתבטא בכמה עקרונות מרכזיים:

6א. שינויים בעוצמת הקול בהתאם לתוכן העניין. כגון בציטוטים של אדם או הקב"ה מדבר: עוצמת קול גבוהה. לדוגמה, קריאת הקב"ה לאדם הראשון: איכה??

7לעתים צמידות לשיטה מחייבת הכרעה פרשנית, לדוגמה: יש דעות שונות בין הפרשנים על המילים "למען ספות הרוה את הצמאה" בתחילת פרשת ניצבים - אם מילים אלו הן חלק מדברי האיש ההולך בשרירות לבו, או שמא הן תגובת הקב"ה.

8ב. בציטוטים של דיבור המבטא רגשות - ביטוי הרגשות. לדוגמה: הכהן המקריא לאישה החשודה כסוטה - קריאה בקול מאיים ומפחיד. האישה הסוטה עונה "אמן אמן" בקול מלא פחד.

9ביטוי הכעס של הקב"ה בעקבות חטא העגל וחטא המרגלים.

10ג. שינויים במהירות הקריאה לפי התוכן. לדוגמה: בפרשת בשלח, "וינהגהו בכבדות" - קריאה אטית.

11בפרשת קורח - אהרן רץ לכפר על בני ישראל כי יצא הקצף מלפני ד', החל הנגף -קריאה מהירה.

12סגנון קריאה זה משפר את ההקשבה אצל מבוגרים וילדים, וכן מצמצם את הפטפוטים. לעומת זאת, טוענים המתנגדים - לא מצאנו כן אצל אבותינו, ו"חדש אסור מן התורה".

13תשובה:

14אם צורה מיוחדת של קריאה בתורה תגביר ותשפר את רמת ההקשבה וההבנה של השומעים, היא בהחלט חיובית 1 ואפשר לדמותה לדברי הגמרא (תענית טז ע"א): "אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל… ויש לו נעימה וקולו ערב…" בגמרא מדובר בשליח ציבור בתעניות גשמים (כמו שאומר רש"י שם, ד"ה ויש לו יגיעה), אבל דרישות אלו מובאות גם לגבי שליח ציבור רגיל ברמב"ם (תפילה פרק ח הל' יא): "ומשתדלין להיות שליח צבור קולו ערב ורגיל לקרות", וכן פסק מרן המחבר בשו"ע (או"ח סי' נג סע' ד): "ש"ץ צריך שיהיה… ויש לו נעימה וקולו ערב ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים". רש"י על הגמרא (שם) מסביר: "נעימה – בסומי קלא שמושך הלב". ובשו"ת רא"ם (סי' פח) כתב: "וקולו ערב נמי משום דיהבי דעתייהו למשמע". מאוד 2 כפי שכתב בספר "שערי אפרים" (שער ג סוף סע' ב): "אבל יוכל להנעים קולו כדי שתערב לציבור, שעי"ז יכוונו לבם ויטו אוזן לקול קריאתו ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם". ייתכן שלקריאה מעין מה שתיארת מכוונים הדברים שבשו"ת "קול מבשר" (ב סי' כח אות יח ד"ה בדף לה, עמ' מט בטור הראשון בהוצ' מוסד הרב קוק) שכתב: "וכן ראיתי לחכם א' בספר מסעיו לארץ תימן וארצות המזרח (נראה שכונתו לספר "אבן ספיר" ח"א אות כב) סיפר ג"כ כזה כי קריאתם שם בטעמים היא ממש פירוש הדברים וכמו שהוא באמת". ועוד ראה ב"מחברת הערוך" (לר' שלמה ב"ר אברהם ן' פרחון) שכותב (בסוף חלק הדקדוק, דף ה ע"א בהוצ' פרעסבורג שנת תרד) "ואנו יש לנו עניינים אחרים בלשוננו שיבין הקורא את התמהא, ואת הגערה, ואת התחנה, ואת הבלבול ואת השאלה וכל דבר… כולם מן הטעם שלהם תבין כאילו הנביא כנגדך מדבר לך פנים בפנים". נראה שכוונתו היא שטעמי המקרא תורמים להבנת הפסוקים לא רק בדרך של פיסוק, אלא גם דרך מנגינותיהם המוסיקליות שבמידה מסוימת מצביעות על צורות וטונים של דיבור. סביר לחשוב שמקור דברי "מחברת הערוך" הוא בדברי "הכוזרי" (וע' במבוא ל"מחברת הערוך" באות A שהמחבר קרא לר' יהודה הלוי אחד "מרבותי"). ב"כוזרי" מופיע (במאמר שני פסקה עב, לפי תרגומו של אבן שמואל), "יש דקויות ועמוקות המשמשות להסברה המלאה של כוונת המדבר, והן באות במקום התנועות השכיחות בדיבור פנים בפנים שעליהן דברנו, הלא הן הטעמים בהם אנו קוראים במקרא; הם מציינים את המקום בו התכוון המדבר להפסיק בין עניין לעניין, ואת המקום בו רצה להמשיך בעניין, וכן מבדילים הם בין שאלה לתשובה ובין נושא לנשוא, בין הדברים שאמרם המדבר במהירות לדברים שאמרם במתון, ובין הציווי לבקשה, על כל אלה אפשר לכתוב חיבורים שלמים". גם דברי ה"כוזרי" אלה אינם לגמרי ברורים לנו, אבל נראה שניתן להבינם כמו שהצענו בהסבר דברי "מחברת הערוך" (ונראה שככה הבין בפירוש "אוצר נחמד" על "הכוזרי" שם, בד"ה והחיפזון מן המתון, שכתב: "יצוייר עם הנגינות כיצד היתה הפעולה הזאת בחיפזון או במתינות…"). בתיקון סופרים "סימנים" (החל לפחות ממהד' תשס), בפתח דבר עמ' 9, מציין את דברי "מחברת הערוך" האלה (אבל לא את דברי ה"כוזרי"), כ"מקור חשוב למנהג" של הדגשות שונות בזמן קריאת התורה כדי להמחיש לשומעים את תוכן המילים, היינו כנראה מעין מה שמתואר בשאלה שלנו. נציין שלדעתנו גם ב"מחברת הערוך" וגם ב"כוזרי" נראה יותר שמדברים על תכונות מיוחדות ששייכות כבר לטעמים עצמם, בלי שום התייחסות לתוספות משלנו. מ"מ הגיוני להסיק שאם אחת ממטרות הטעמים היא לתרום לחוויית השומעים, הרי שלהוסיף הדגשות כאלה מעצמנו יהיה דבר חיובי. :

15אמנם לגבי הכרעה פרשנית נראה שאין לשליח של הקהל להכריע על דעת עצמו כפי הבנה מסוימת, אלא ישתדל לקרוא בצורה המאפשרת את כל ההבנות 3 וכמו שכתב "שערי אפרים" (שער ג סע' טו) לגבי "מקראות שאין להם הכרע" (על פי יומא נב ע"א): "ובזה אע"פ שאין לו לשנות הטעמים הכתובים… מ"מ יש לו לקורא שלא לעשות הפסק במקום זה ולא יעשה עצמו מכריע, יקרא תיבה זו עם התיבה שלפניה ושלאחריה בתכיפה אחת – והקב"ה יודע הכרעות" (לגבי המקרה הספציפי הזה של "מקראות שאין להם הכרע", עיין לקמן בהערה 5). שעל פי הפשט 4 נראה פשוט מסברה שבקריאה בציבור אין צריכים להתייחס לדרשות הרבות של חז"ל, שמלכתחילה לא נאמרו בתור פרשנות לפשט, למרות חשיבותן הרבה. .

16יוצאת מכלל זה היא הכרעה על פי טעמי המקרא, שכאשר יש הכרעה פרשנית על פי הטעמים עדיף לקרוא כמותה 5 כן נראה על פי ה"עוד יש לומר" של מהר"י בן חביב המובא ב"בית יוסף" (או"ח סי' קמב), שיש להחזיר בעל קורא כשטעה "בטעמים שהם פירוש הפסוק ממש", ויש בטעות זו "שינוי ענין". וכן מביא "משנה ברורה" (שם ס"ק ד), הביאו "כף החיים" (שם ס"ק ח), בשם "שלחן עצי שטים": "דה"ה בנגינת הטעמים כשהענין משתנה עי"ז… מחזירין אותו…" ואמנם אינו מפורש בדבריהם שדיברו גם כשהטעמים מכריעים בין שני פירושים אפשריים, אבל מסברה נראה ליישמם גם למקרה כזה, הואיל ונראה שהפוסקים האלה מעניקים לטעמי המקרא כוח פרשנות מכריע. ואמנם, בהערה 3 הבאנו את דברי "שערי אפרים" שאין להכריע על פי הטעמים על ידי קריאה בצורה החלטית לגבי "מקראות שאין להם הכרע", אבל מכל מקום נראה למעשה לפסוק כדברי ריטב"א (יומא נב ע"א) שכתב: "חמש מקראות אין להם הכרעה. נראה פירושה שאין להן הכרע מלשון התיבות כל היכא דליכא פסוקא דקראי או הפסק טעמים, דאלו השתא דאיכא פסוקא דקראי והפסק טעמים נתברר ספקו". וגם בשו"ת "אבקת רוכל" (סי' ד) נראה שהיה מייחס הכרעה פרשנית לטעמים, גם באותם "מקראות שאין להם הכרע", אם היינו יודעים בוודאות אלו טעמים הם הנכונים. הוא כותב שהסיבה שחז"ל לא הכריעו על פי הטעמים היא רק מפני "דבפיסוק טעמי דעזרא איכא כמה מילי דאית בהו פלוגתא בין מערבאי למדנחאי ובין בן אשר לבן נפתלי". ועיין במהרש"א (חגיגה דף ו ע"ב על תוספות ד"ה לפסוקי טעמא). .

17למרות האמור, יש להדגיש ששינויים מדרכי קריאה רגילות, על אף שיתרמו להקשבת חלק מן המתפללים, עלולים להפריע למתפללים אחרים. תופעה זו היא קשה לצפייה מראש, הואיל ומדובר כאן ברגשות סובייקטיביים 6 שו"ת מהרי"ט צהלון (החדשות, סי' עו ד"ה אמנם טעם הרמב"ם) הסביר שסיבת הדרישה "'קולו ערב ורגיל לקרות' הנזכר שם – היינו מפני שהוא צורך לשליח צבור כדי שיהיה תפלתו רצויה בעיני כל העם". ב"שערי אפרים" (שער ג סע' ג) כתב: "ולא ישמיע קולות גדולות, שמבלבל בזה דעת השומעים", וגם כתב (שם בסוף סע' א): "ויש קצת קוראים נקדנין שמדקדקים בקריאתם הרבה יותר מהצורך… וכל המשנה ממה שהצבור רגילין בדבור או במעשה, ידו על התחתונה". .

18לכן נראה שבנדון שלנו, למרות שייתכן שיהיה בקריאה שלך הידור, מכל מקום אם הדבר פוגע בחלק מן המתפללים או מפריע להקשבתם – וכל שכן אם חלילה הוא גורם למחלוקת – הרי שעדיף לקרוא בקריאה רגילה, וההקפדה על שלום בבית הכנסת תיחשב כהידור יותר גדול. ונסיים בדברי "כף החיים": "כתבו הפוסקים שבכלל הדברים הצריכים למי שהוא ש"ץ שיהא מעביר על מידותיו…" 7 או"ח סי' נג אות כג. ויש לציין את דברי "משנה ברורה" (סי' תקפא ס"ק יא), ש"אם רואה שיש מחלוקת בשביל התפלה, לא יתפלל [כשליח צבור] אע"פ שיתפלל מי שאינו הגון". וב"ערוך השלחן" (או"ח סי' נג סע' כב) ש"אם יש בו יראת שמים, יברח מהעמוד אם רואה אפילו רק יחידים שאין רוצים בו, וכל מצוה שהוא במחלוקת אינה מצוה". .