שו"ת במראה הבזק חלק שישי מג

1ניו יורק, ארה"ב, אדר תשס"ד

2מג. בישול וחימום אוכל בשבת באמצעות ריאקציה כימית

3שאלה:

4יהודי מקהילתי יוצא לטיול בקיץ הקרוב לאזורים שבהם אין קהילה יהודית או אוכל כשר. הוא מצא חברה המייצרת אוכל כשר תחת השם La Briute. האוכל נמצא בקופסה סגורה, שנמצאת בתוך קופסה נוספת. לפני השימוש פותחים את הקופסה החיצונית, מוציאים את הקופסה עם האוכל, שופכים מים על טס מגנזיום, ונוצרת ריאקציה כימית שיוצרת חום. מכניסים את הקופסה עם האוכל לתוך הקופסה החיצונית. החום שנוצר מחמם את האוכל ומכין אותו לאכילה. האם מותר להשתמש בזה גם בשבת או ביום טוב?

5תשובה:

6שימוש 1 לסוגיה עקרונית זו נדרש הרב ישראל רוזן, ראש מכון צמ"ת, עיין במאמרו הנרחב ("תחומין" יז). בבואנו לדון במקרה שלפנינו נראה שעלינו להתייחס לשאלות הבאות: א. ביציקת המים על המגנזיום (ויצירת חום הנגרמת ממנה) יש לדון אם – 1. עובר על איסור מבעיר. 2. עובר על איסור מבשל. 3. עובר על איסור מוליד חום. 4. עובר על איסור מוליד, שהרי כתוצאה מהריאקציה הכימית החומר המקורי הופך לחומר אחר. 5. לאחר הריאקציה תהיה הערכה אסורה בטלטול משום נולד. 6. עובר על איסור מתקן מנא (שיוצר כלי שניתן להשתמש בו לחימום) 7. יש איסור בעצם יצירת ריאקציה כימית. ב. אם עובר על איסור בישול המאכל, בכגון זה שאינו מבושל באמצעות האש. ג. בתבשיל שכבר מוכן, אם שייך בהכשרתו לאכילה, איסור בישול או מכה בפטיש, ואם התבשיל לפני חימומו הוא מוקצה. ד. בנתינת התבשיל על גבי מקור החום, אם נחשב הדבר כנתינה לכתחילה, ואסור מצד "מחזי כמבשל", אם הוא בכלל גזירת חתוי בגחלים, ואם נחשב הדבר כהטמנה במקצת בדבר המוסיף הבל (שאסור לדעת השו"ע). ה. בהכנסת התבשיל בחזרה לקופסה, אם יש לחוש להטמנה (בדבר המוסיף הבל או שאינו מוסיף הבל). ו. אם ישנו איסור הכרוך בפתיחת הקופסה. נדון עכשיו בכל סעיף מששת הסעיפים: א. חימום טס המגנזיום: 1. מבעיר – כתב הרמב"ם (שבת פרק יב הל' א): "המחמם את הברזל כדי לצרפו במים, הרי זה תולדת מבעיר וחייב". פוסקים רבים דנו בדבריו בפרט, ובדין גחלת של מתכת בכלל. עיין, בין השאר, במאמרו של מו"ר הגר"ש ישראלי ("עמוד הימיני" סימן כז), וכן במאמרו של הרב הראשי לישראל לשעבר, הרב שלמה גורן ("סיני" תש"ט) ובשו"ת "מנחת שלמה" (א סי' יב). ה"חלקת יעקב" (או"ח סי' קיז), ה"אגרות משה" (או"ח ד סי' עד, כט) וה"מנחת שלמה" (ג סי' מא) פסקו כדבר פשוט שאיסור זה הוא דווקא כשמחמם המתכת לחום גבוה מאוד, שמתאדמת וכיו"ב, שאלמלא כן אין עליה כלל שם של גחלת, ואין כאן איסור מבעיר. אך עיין ב"משנה ברורה" (סי' רעז ס"ק כב וכן בסי' שיח ס"ק צא), שמשמע קצת שאף על דרגת חום נמוכה יותר חייבים משום מבעיר, אך אין להאריך בדבר, שכן דרגת החום הנוצרת במקרה שלפנינו רחוקה מכך. 2. בישול המתכת – דומה שהדברים שנאמרו לעיל לגבי מבעיר שייכים גם לכאן, ויש כאן אף שיקול נוסף להקל בדבר, שכן הבישול לא נעשה באור ובתולדותיו, וייתכן שדומה לבישול בחמה עצמה, שמותר אף לכתחילה (ועיין בהרחבה בעניין זה לקמן). אמנם ה"חזון איש" (שבת סי' נ סע' ט) כתב בעניין בישול שאינו מגיע לשיעור חיוב בישול (שם דן בהקשר של חימום מתכת על ידי חשמל): "ונראה דכל שנעשה יד סולדת יש בו משום מבשל, אף על גב דלעניין חיוב צריך שיתבשל כמאכל בן דרוסאי… ואפשר דאסור מן התורה כעין חצי שיעור". וכן כתב (שם סי' לז ס"ק יא) שאין להעמיד קדרה ריקה של מתכת על האש משום "דיש לחוש לבישול, כדאיתא ברמב"ם (שבת פרק ט הל' ו) דהמחמם את המתכת עד שנעשה גחלת הרי זה מבשל, ואף אם עדיין לא נעשה גחלת נראה דאסור". אך הפוסקים חלקו וטענו שהוא דבר מחודש ואינו מוכרח, עיין ב"מנחת שלמה" (א סי' יא הערה 2), וכן בשו"ת "שבט הלוי" (א סי' צא). הם נקטו שאדרבה, מסתבר שנחשב כעושה חצי מלאכה בשבת וכמבשל דבר לח עד שמגיע לחום שהוא פחות מיד סולדת בו, שאינו נחשב כחצי שיעור. ועוד כתבו שלפי דבריו גם קדרה מלאה של מתכת אסור להניח על גבי האש, מדין חצי שיעור. עוד יש להעיר על דברי ה"חזון איש", שגם אם נקבל שבישול עד כדי פחות ממאכל בן דרוסאי נחשב חצי שיעור, מכל מקום לא דמי לבישול המתכת, שכן בניגוד לתבשיל, שבכל רגע מתבשל יותר ויותר, בישול המתכת (ההיתוך) אינו הדרגתי אלא שכשמגיע לחום מסוים משתנה סדר המולקולות והברזל מותך, ואם כן לכאורה אין כלל דין חצי שיעור בכהאי גוונא. ונראה שגם לשיטת ה"חזון איש" בנדון דידן, נחשב כבישול בחמה, ואף שהוא כתב את דבריו בקשר לחום שנוצר על ידי זרם (שהוא חום שנוצר כתוצאה מסוג מסוים של חיכוך, ולא על ידי האור), אפשר שהוא סובר שיש לדמות זאת לתולדות האור, שכן דרך בישולו בכך ולא דמי לבישול בחמה (ועיין לקמן הרחבה בעניין זה). עוד נוסיף שלא ברור שמדובר באיסור תורה, כיוון שיש הסוברים שחצי שיעור בשבת אינו אסור מן התורה. ועיין בחידושי הרמב"ן (שבת צד ע"ב, ד"ה הא דשרא), שבדרך אגב השווה פחות מכשיעור לאיסור דרבנן, וכן עיין ברשב"ם (בבא בתרא נה ע"ב ד"ה במסכת שבת תנן), ובשו"ת "חכם צבי" (סי' פו). 3. מוליד חום – מצינו בכמה מקומות שנאסרה עצם ההולדה בשבת וביום טוב, גם באופן שהדבר אינו כרוך במלאכה האסורה בשבת – כגון הולדת ריח בבגד וכד' (ביצה כג ע"א) וכן הולדת קול בדרך של שיר (עירובין קד ע"א ושו"ע או"ח סי' שלח), וכן נאסרה מטעם זה הולדת אש ביום טוב (ביצה לג ע"א במשנה ובסוגיא לג ע"ב ושו"ע או"ח סי' תקב). מאידך גיסא, לא מצינו שנאסר לחמם תבשיל יבש שמבושל כל צרכו מצד שמוליד חום, וכן לא נאסרה (להלכה) הולדת קול שאינה בדרך של שיר. לפיכך נראה שבנדון דידן, כיוון שאין מקור ברור לאיסור, בדרבנן אפשר אולי להקל, ובפרט שיש מקום לומר שהולדת החום בנדון דידן תיחשב כגרמא, ויש המתירים גרם הולדה – עיין בשו"ת "ציץ אליעזר" (א סי' כ פרק ו, י) וכן כתב הרצ"פ פראנק (בירחון "קול תורה" תרצ"ד חוברת א-ב) לפחות לעניין יום טוב. ועוד יש המתירין זאת מטעם שאפשר שגרמא באיסור דרבנן (לא רק במוליד) אינו אסור – עיין בשו"ת "מנחת שלמה" (ח"א סי' י). עוד יש לצרף את דברי ה"גינת ורדים" (כלל ג סי' יד וסי' טז), שהתיר מוליד כשאינו מתקיים, ובנדון דידן החום אינו נשאר זמן רב. ורבים השיגו על דברי ה"גינת ורדים", עיין בשו"ת "רב פעלים" (או"ח ב סי' נא) ועוד. 4. מוליד – עיין בסעיף הקודם, ושייך גם לכאן (אך כאן חמור מעט יותר, כיון שהשינוי מתקיים). 5. בעניין איסור טלטולו משום נולד, יש מקום לדמות זאת לעצים שנשרפו ביום טוב, שאפרם אסור בטלטול מטעם נולד (הטור והשו"ע או"ח סי' תצח סע' טו), ועיין ב"משנה ברורה" (שם ס"ק עז) וכן במה שכתב (סי' שי ס"ק לב, ומקור הדברים ברא"ש על מסכת ביצה פ"א סי' י) שדין זה הוא אף לר' שמעון, דלית ליה מוקצה כיוון שהוא נולד גמור. אם כן, להלכה נחשב מוקצה לכולי עלמא. ואמנם יש מקום מעט לחלק ולומר שבנדון דידן אינו נחשב נולד גמור, כמו אפר לגבי עצים, ומכל מקום נראה שמכלל נולד של ר' יהודה לא יצא, ואם כן ביום טוב לפחות יהיה אסור לא רק לשיטת המחבר (שו"ע סי' תצה סע' ד), שפוסק ביום טוב כר' יהודה, אלא אף לשיטת הרמ"א (שם), שהביא מקילים בדבר וכתב שמכל מקום בנולד יש להחמיר. אך יש להעיר שלמרות איסור המוקצה, אין איסור להוציאו מהקופסה עם התבשיל על גביו, שכן המגש הינו בסיס לדבר המותר והאסור. גם לאחר מכן לקחת את התבשיל מעל גבי המגש אין איסור מצד מבטל כלי (המגש) מהיכנו, כיוון שאינו מניח בידיים את המוקצה על גבי המגש, אלא לוקח את ההיתר וממילא מתבטל הכלי מהיכנו, כדמוכח במאירי (שבת קמב ע"א). ועוד שאפשר שביטול כלי מהיכנו אינו אסור בכלי שייעודו הוא שיהיה המוקצה עליו, עיין ב"שמירת שבת כהלכתה" (פרק כב הערה מו), ואכמ"ל. 6. "מתקן מנא" – מצינו פעמים רבות בתלמוד ובפוסקים שנאסרו פעולות מסוימות משום מתקן מנא (כלי), אך נראה שקשה לקבוע כלל ברור מתי נחשב הדבר כתיקון מנא ומתי אינו אלא תיקון בעלמא. וכן קשה לקבוע מתי התיקון אסור מדאורייתא ומתי נחשב כתיקון רק מדרבנן. לפי זה, לכאורה, היה צריך להחמיר בדבר, שמא יגיע לאיסור דאורייתא. אך מסתבר שאין בזה איסור דאורייתא, כיוון ש"כלי" זה אינו מתקיים אלא לשעה קלה שכן מיד לאחר הריאקציה הכימית לא ניתן להשתמש בו (ובמקרה זה הכלי אינו מתקיים מצד עצמו, ולא רק מחמת דעת האדם, וקל יותר, ואכמ"ל), וכיוון שמדובר באיסור דרבנן אפשר שרשאים לדמות מילתא למילתא. ונראה שניתן להביא סמך להקל מהגמרא (ביצה לג ע"ב, לד ע"א), שהובאה להלכה בשו"ע (או"ח סי' תקח סע' א). שם מבואר שאסור ללבן רעפים באש כדי לצלות עליהם לאחר מכן דגים וכיו"ב, והטעם משום שגורם לחיזוקם של הרעפים, ואסור מצד מתקן מנא (עיין ב"משנה ברורה" שם ס"ק ב) משמע שאלמלא אותו חיזוק היה מותר, ולא נאסר משום מתקן מנא אף שלמעשה יוצר כלי המשמש לצלייה. ונראה שהוא הדין גם בנדון דידן, שכן ניתן לראות דמיון גדול בין השניים. ואפשר שהטעם בזה שאינו נחשב תיקון כלי כיוון שהצלייה נעשית על ידי החום, והרעפים אינם אלא כלי קיבול השומר על החום, ואם אכן זהו הטעם, כל שכן בנדון דידן שאינו נחשב תיקון כלי, שכן הוא עצמו אינו מקור החום אלא שעל ידי הריאקציה הכימית משתחררת אנרגיה בצורת חום, והיא הגורמת לחימום. 7. עצם יצירת הריאקציה – נראה שאין מקור ברור לאסור דבר מעין זה, ואל לנו לחדש איסורים מדעתנו. ולא מצאנו מי שיאסור לבזוק מלח לתוך מרק (באופן שאין חשש איסור בישול), על אף שהמלח מתפרק כשהוא בא במגע עם מים. ישנן פעולות רבות נוספות במהלך השבת המלוות בריאקציות כימיות, ושום פוסק לא אסר אותן משום כך. ועיין בהרחבה בעניין זה במאמרו של הרב י' רוזן, וכן במאמרו של הרב נ"א רבינוביץ ("תחומין" יג). ב. בישול המזון בחום המשתחרר כתוצאה מהריאקציה הכימית: בגמרא (שבת לט ע"א) מבואר שיש איסור מן התורה לבשל על ידי האור ועל ידי תולדות האור, ואילו בחמה לא נאסר לבשל, וכן בתולדות חמה, נאסר לבשל רק מדרבנן, שמא "אתי לאחלופי בתולדות האור". אך ישנם מקורות חום נוספים המאפשרים בישול, כמו במקרה שלפנינו, ועלינו לדון אם הם נדונים כבישול בחמה או כבישול באור, ולשם כך עלינו להגדיר תחילה את מאפייני הבישול בחמה, הגורמים לכך שאינו בכלל הבישול האסור. בפוסקים מצינו כמה טעמים אפשריים להיתר הבישול בחמה: 1. רש"י (שם ד"ה "דשרי") כתב "דאין דרך בישולו בכך", וכן מובא ב"אור זרוע" (ח"ב הל' שבת סי' סב). אמנם אם נדייק בלשונו נמצא שאין הכרח שהוא סובר כרש"י, שרש"י כתב שאין דרך "בישולו" בכך, וה"אור זרוע" כתב שאין דרך "בישול" בכך. ואפשר שכוונתו שאין על בישול כזה שם בישול. ועיין עוד לקמן בעניין זה. וכן כתב ה"נודע ביהודה" (יו"ד מה"ת סי' מג) בהבנת דברי הרמב"ן, שכתב ראיה לכך שבליעה ופליטה בכלים אינה תלויה בגדרי בישול מכך שמצאנו שמלוח מבליע ומפליט ואינו נחשב כבישול, שהרי המולח בשבת אינו חייב משום מבשל. ודחו רבים דברי הרמב"ן, דלעולם אימא לך שמליח נחשב בישול אלא שלעניין שבת אינו חייב על בישול מעין זה, שאינו גרוע ממבשל בחמי טבריה. וכתב ה"נודע ביהודה" שלפי הרמב"ן אינו דומה למבשל בחמי טבריה, ששם אין דרך לבשל באופן זה, בניגוד למליחה, שדבר מצוי הוא למלוח המאכל ודרכו בכך. ומשמע בפירוש שטעם ההיתר לבישול בחמה הוא מצד שאין דרך בישול בכך; וכן נקט טעם זה כעיקר בשו"ת "אגרות משה" (או"ח ג סי' נב). ובשו"ת "ציץ אליעזר" (ב סי' כט). ויש להעיר על טעם זה מהנאמר בגמרא (פסחים לז ע"א), המזכירה דברי מאפה שהיו עושין אותם בחמה (ומשום כך פטורין מחלה), ומשמע שאינו שימוש חריג כל-כך; ואם כן מצינו מקרים שדרך לבשל בחמה. וכן היה מי שרצה ללמוד מדברי ה"מגן אברהם" (סי' שא ס"ק נז) שכתב לגבי בגדים שמייבשם בחמה שאין בהם איסור מלבן, שכיוון שאין בישול גם אין ליבון, ולכאורה משמע שאף שדרך לבשל מים אלו בחמה אינו נחשב בישול. אך אין הכרח להבין כן בדבריו, ואפשר שכוונתו שבייבוש הבגדים בחמה אין איסור בישול מצד שאין היד סולדת במים שבבגד, וכפי שהבין ה"מחצית השקל" במקום בדברי ה"מגן אברהם". במקרה ששיטות בישול מעין אלו יתפתחו ויהפכו להיות מקובלות יצטרכו הפוסקים לדון אם ייחשבו כבישול באור, ואכמ"ל. 2. עוד מצאנו בפוסקים טעם אחר שאף שבישול בחמה הוא בישול גמור, מכל מקום לא מצאנו כן במשכן – עיין בצל"ח (פסחים עד ע"א), וכן בשו"ת "הר צבי" (או"ח ח"א קעט), וכן משמע בדברי ה"קרית ספר" (למבי"ט, שבת פרק ט). וכעין זה כתב גם ה"אגרות משה" (או"ח ג סי' נב בפירושו הראשון, וגם הסביר מדוע בכל זאת לא נחשיב זאת כתולדה. עיין שם). יש לציין ששני הטעמים הנ"ל מבוססים על חילוק בין שבת לשאר עניינים, ומצאנו פוסקים רבים הנוקטים כדבר פשוט להשוות בין שבת לשאר עניינים, ומשמע דלא סברו כטעמים הנ"ל. עיין ב"מגיד משנה" (שבת פרק ט הל' ג) וכן בגר"א (שו"ע יו"ד סי' פז ס"ק יד), וכן משמע בגמרא (פסחים מא ע"א), עיין לקמן בסעיף 3. 3. הסבר נוסף העולה מדברי הפוסקים הוא שהבישול המוזכר בתורה הוא בישול באור (או בתולדות האור), וכל בישול אחר, אף שיביא לתוצאה דומה, אינו בכלל בישול של תורה. וכן משמע מהגמרא (פסחים מא ע"א): "אמר רב חסדא, המבשל בחמי טבריא בשבת פטור. פסח שבשלו בחמי טבריא חייב (בשלב זה מבינה הגמרא שהכוונה שחייב האוכלו מדין פסח מבושל). מאי שנא שבת דלא, דתולדות האש בעינן וליכא, פסח נמי לאו תולדות האש הוא?! מאי חייב דקתני דקעבר משום צלי אש" (היינו שאכן אינו נחשב פסח מבושל, אך מכל מקום אינו צלי). מוכח מהגמרא (מעצם נקודת ההנחה של הקושיה שפסח ושבת שווים, וכן ממסקנת הגמרא שאין זה נחשב פסח מבושל) שיש מושג של בישול שגדריו אחידים בכל דיני התורה, והגדרתו היא דווקא כשהדבר נעשה על ידי האש ותולדותיה (ממקור זה משמע לכאורה דלא כטעם הקודם שהוזכר, שכן מה לי שבישל הפסח שלא בדרך בישול, סוף סוף הריהו מבושל). וכן משמע ברמב"ם (בפירוש המשניות לשבת פ"ד מ"א, בפירושו השני) שכתב: "ואפילו בשבת (היה מקום לומר שאין איסור לטמון בדבר המוסיף הבל אף שמוסיף בבישול), לפי שאין אסור בשבת לחמם או להוסיף חום אלא בתולדות האש, וכל אלו אינן תולדות האש". וכן משמע קצת בפירוש רש"י בפסחים (שם ד"ה דלאו), וכן אפשר שהוא דעת ה"תפארת ישראל" (שבת פ"ג מ"ג) שפירש שאבק דרכים המוזכר במשנה (שיש לו דין תולדת חמה) פירושו שנתחמם מחיכוך העגלות, והובא פירוש זה לדין גם בספר "שביתת השבת" (מלאכת מבשל אות יז ס"ק מד), וכן משמע בשו"ת "מנחת שלמה" (סי' יב), שהזכיר בתוך תשובתו שאין לאסור הדלקת חוט להט בשבת מצד מבשל, שכן החום המבשל אינו תולדת האש, אלא נובע מסוג מסוים של חיכוך, וכן כתב בפשיטות הרב שלמה גורן (שם). 4. עוד יש לומר, שבישול בחמה שונה בתוצאתו מבישול באש. כך משמע מדברי הריטב"א (פסחים מא ע"א) שכתב שאין להגעיל כלים שבלעו בחמי האור במים של חמי טבריה. וכן דעת ה"אגלי טל", שזוהי סיבת ההיתר בבישול בחמה, שכיוון שיש שינוי בנפעל הוא מותר לכתחילה, וקל יותר משאר שינוי, ומכל מקום אסור מדרבנן. ועיין עוד בדבריו בשו"ת "אבני נזר" (יו"ד סי' פח). מעין סברה זו ניתן ללמוד גם מדברי הירושלמי (שבת פ"ג ה"ג), שהשווה חימוץ במי פירות לבישול בסודרין (שנתחממו בחמה), שכשם שחימוץ מי פירות "אין חימוצו ברור" כך בישול בסודרין "אין בישולו ברור", ומשום כך ר' יוסי מתיר אף לכתחילה להפקיע את הביצה בסודרין. ועיין במה שכתבו ה"אגרות משה" (או"ח ד סי' צח) ומו"ר הגר"ש ישראלי ("עמוד הימיני" עמ' רפג) בעניין דברי הירושלמי הנ"ל. ועיין ב"פרי מגדים" ("משבצות זהב" סי' שיח ס"ק ו), וכן ב"מנחת חינוך" (מצווה ז), שמשמע מדבריהם שהשינוי המציאותי בין שני אופני הבישול אינו משמעותי. 5. אפשרות נוספת להסביר את העניין היא לחלק בין מקור חום "טבעי" לבין מקור חום הנובע מכוחו ומיצירתו של האדם, שכן מה שאסרה תורה בשבת היא את עצם היצירה ולא את התוצאה, ואם כן הבישול שנאסר הוא דווקא בישול שנעשה מתחילתו ועד סופו בידי האדם, ובכלל זה יצירת מקור החום המבשל. עוד ניתן לומר בכיוון מעט שונה, שהתורה לא אסרה לבשל על גבי מקור חום שאינו בשליטתו של האדם וזמינותו תלויה, ואפשר שזוהי כוונתו של ה"אור שמח" (שבת פרק ט הל' ב), שכתב "שחום הטבעי שאינו מסיבת האש כמו חמי טבריא" אין בו משום בישול. וכן אפשר להסביר בכך את שיטת רבנן, שסוברים שאין איסור מן התורה לבשל בחמי טבריה אף "דחלפי אפיתחא דגהנם", ומשום כך סובר ר' יוסי שהוא תולדת האור (עיין בשבת לט ע"א). סברה מעין זו כתב גם מו"ר הגר"ש ישראלי (שם, בעניין בישול על ידי חשמל) בהסבר כוונתו של רש"י הנ"ל, שאין דרך בישול בכך, היינו שאור החמה אינו מיועד מעיקר בריאתו לבישול, "משא"כ בכוח החשמל, שצורת ריכוזו והפקתו על ידי האדם מיועדת לשימוש לצרכיו, ובכלל זה הבישול לצורותיו השונות, אין מקום להשוותו לחמה ותולדותיה". גם הגרש"ז אויערבך (בכתב יד, הובאו דבריו ב"שולחן שלמה" סי' שיח יג, ג) העלה סברה זו, ודחה אותה על פי דברי הגמרא (שבת לט ע"א), שמשמע ממנה שחמי טבריה כיוון שעוברים אפיתחא דגהנם נחשבים תולדות האש, אף-על פי שאש זו לא נוצרה בידי אדם. אך לכאורה דחייתו אינה מוכרחת, שכן דברים אלו נאמרו בגמרא בדעת ר' יוסי, ואפשר שבדיוק בנקודה זו חלוקים עליו רבנן, הסוברים שחמי טבריה הן תולדות חמה. ומסתבר כך, שכן לא סביר שנחלקו במציאות בלבד, ועיין בתוספות (חולין ח ע"א ד"ה בחמי טבריא), שמדבריו ניתן לדייק שהבין שאכן נחלקו במציאות, וצריך עיון. מהטעמים הנ"ל עולה נפקא מינא לנדון דידן, שכן לפי הטעם הראשון (שאינו דרך בישול) נראה בפשטות שוודאי אין דרך לבשל באופן זה, ורק מכוח אילוץ (שאין לפניו אש וכד') מחמם באופן זה. וכן לפי הטעם השני נראה להתיר, שכן לא חיממו כן במשכן. גם לפי הטעם השלישי ניתן להתיר, שכן אינו תולדת האש. לעומת זאת, לפי הטעם הרביעי והחמישי נראה שיש להחמיר בדבר ולהחשיב את המקרה שלפנינו כבישול באור. יש לציין כאן גם את משמעות דברי הרמב"ם בפירוש המשניות (פרק במה טומנין) בפירושו הראשון, שמשמע שסובר שבכל הדוגמאות שבמשנה לדברים המוסיפים הבל ישנו איסור בישול; ולא הזכיר מדוע נחשב הדבר כבישול באור ולא כבישול בחמה, אך מכל מקום דומה הדבר מאד לנדון שלנו, וכן יש לציין דברי ה"יסודי ישורון", שכתב "שכל דבר שהוא קר בטבעו וממקורו ורק ירתיח בהנתן עליו דבר אחר, חשוב תולדות האור וממילא חייב משום מבשל". וגם כאן לא ברור מהי שיטתו בהגדרת בישול בחמה, ואולי כוונתו לפירוש החמישי – מכל מקום יש כאן דמיון רב למקרה שלפנינו. נמצא שגם בעניין זה ישנו מקום לסמוך להקל, שאינו נחשב כבישול באור אלא בחמה. אלא שכל זה הוא דווקא אם נחשיב את הדבר כחמה עצמה ולא כתולדות חמה (שמכל מקום אסורות מדרבנן), ואכן כך מסתבר, שכן התבשיל מתחמם כתוצאה מהחום המשתחרר ולא מטס המגנזיום. ואף שגם הטס חם, מכל מקום דומה הדבר לתבשיל המתחמם ונשארה בו כף, שאף שהכף מתחממת מסתבר שלא שייך לומר שנחשב כמבשל על ידי הכף, שכן אינה מקור החום. וגם אם נגדיר את החימום בדרך זאת כתולדת חמה, עדיין ישנו סמך להקל, מכיוון שניכר שאינו תולדת האור, שהרי אין דרך להשתמש באופן דומה לזה על ידי האור, ולא יבואו להחליף, ואז אף תולדת חמה מותרת. כך פסק המהרש"ל (תשובה סא) בעניין בישול על גבי גג רותח מהחמה, שאז ניכר שהוחם בחמה. אך פוסקים רבים סברו שלא כמהרש"ל, וכן פסק ה"משנה ברורה" (סי' שיח ס"ק כ). ג. שייכות איסור בישול בתבשיל כעין זה: במקרים כמו במקרה שלפנינו (שאין צורך בחליטה ברותחין וכיו"ב בכדי להכשירו לאכילה), בדרך-כלל מדובר בתבשיל שכבר בושל כל צרכו (שכן הבישול המועט בחום הנמוך יחסית שנעשה בשעת השימוש ודאי שאין בכוחו לבשל בישול מהותי), וכן התבשיל ראוי כבר לאכילה כמו שהוא, מחמת הבישול שעבר. אם כן נראה שלא שייך בו יותר איסור בישול. ואף לשיטת ה"יראים" (סי' רעד), שיש צלייה ואפייה אחר בישול, וגם כאן לכאורה על ידי חימומו עושה פעולת צלייה, נראה שאינו נחשב צלייה משני טעמים: א. דעת ה"אגלי טל" (מלאכת אופה, סע' ט הערה יח), דאזלינן בתר כוונתו שאם כוונתו לחימום ולא לצלייה אין איסור לחמם לאחר שנתבשל. עוד יש לצרף את דברי ה"חזון איש" (שבת סי' לז ס"ק יד), שכתב "דכל שלא יבוא לטעם צלי ממש" אין בו איסור צלייה אחר בישול. אך חילוקים אלו אינם מוסכמים לכולי עלמא, עיין ב"ביאור הלכה" (סי' שיח ד"ה והוא יבש). שמשמע שאינו סובר כחילוק זה. ב. חימום זה הנו חימום קל, שאין בכוחו לצלות עד כדי מאכל בן דרוסאי (אילו היה התבשיל חי), ואם כן אין איסור בדבר. גם לגזור שמא ישכח וישהה את התבשיל זמן רב ויגיע לכדי מאכל בן דרוסאי לא שייך, שכן משך הריאקציה הוא קצר והיא נעשית בחום נמוך יחסית. ואף שדעת ה"חזון איש" (שבת סי' נ ס"ק ט) שאף בפחות ממאכל בן דרוסאי יש איסור חצי שיעור, הוא עצמו סובר שחימום כעין זה אינו כצלייה, כאמור. אמנם יש מקרים בהם התבשיל אינו ראוי למאכל כמו שהוא, אך דבר זה תלוי בשיטת השימור שלו (כגון הקרנה, פסטור, המלחה, ייבוש ועוד). אם כן אפשר ששייך בו עדיין איסור בישול, שכן סוף סוף החימום מכשיר את המאכל לאכילה – כעין מה שכתב הרמ"א (שו"ע או"ח סי' שיח סע' ד): "כל דבר קשה שאינו ראוי לאכול כלל בלא שרייה (בחמין) אסור לשרותו בשבת, דהוי גמר מלאכה". ועיין ב"משנה ברורה" (שם ס"ק לח), ומשמע קצת שמדובר דווקא אם הדבר הקשה הוא חי שייך בו בישול, עיין שם. וכן במקרה שהתבשיל יבש וקשה ומרככו על ידי בישול אפשר ששייך בו בישול מצד הרפיית גוף קשה, עיין ברמב"ם (שבת פרק ט הל' ו) לעניין מתיך את הברזל. גם בשו"ת "שואל ומשיב" (מהדורא תליתאה ב סי' כ) בעניין שריית צנימים במרק נסתפק בכך, אך אחרונים רבים חלקו עליו בזה וטענו שאינו שייך באוכלין, עיין במהרש"ם ("דעת תורה" סי' שיח סע' ה) ובשו"ת "רב פעלים" (ב סי' נב), וכן עמא דבר להקל. עוד יש לדון לאסור מצד "מכה בפטיש", שכן מכשיר את התבשיל לאכילה והרי זה כמתקן. ואפשר שזו גם כוונת הרמ"א הנ"ל. ודבר זה הוא מחלוקת גדולה בין האחרונים, אם שייך איסור מכה בפטיש באוכלין, ואכמ"ל. עיין בעניין זה ב"ביאור הלכה" (סי' שיח ד"ה והדחתן) שהביא את דעת ה"פרי מגדים" וה"לבוש" ששייך מכה בפטיש באוכלין, ושכן מצא ב"נשמת אדם", וחלק עליהם לחלוטין. ועיין עוד בשו"ת "רב פעלים" (שם) שגם הוא כתב ששייך איסור מכה בפטיש באוכלין, וכן דעת "ערוך השולחן" (סי' שיח סע' כט). אך עיין בספר "תהלה לדוד" (סי' שיח ס"ק כ), שכתב גם שאין מכה בפטיש באוכלין, וב"קצות השולחן" (סי' קל ב"בדי השולחן"), שהאריך מאוד בעניין זה, וכן ב"אגרות משה" (או"ח ג סי' נב). כאן המקום להעיר שאם התבשיל אינו ראוי לאכילה כלל, וכדי להכשירו למאכל צריך לעבור על איסור, התבשיל הוא מוקצה. מאידך גיסא, אם ניתן בהיתר להכשירו לאכילה, אף שבכניסת השבת לא היה ראוי לאכילה אינו מוקצה, מדין גמרו בידי אדם (ביצה כז ע"א). כמו כן, לעתים חלק מהמרכיבים אינם מבושלים כלל, ואם כן שייך כאן בישול. הדבר שייך יותר בדבר לח, שבישולו הוא כשמגיע לחום שהיד סולדת בו, אך בדבר יבש נראה שאין איסור, כיוון שאינו מגיע לכדי מאכל בן דרוסאי, וכמבואר לעיל. אמנם אם אינו צריך לבישולם של מרכיבים אלו וכלל אינו מתכוון לבשלם ישנו מקום להקל לחמם התבשיל, כשאין ודאות שיש שם מרכיבים שאינם מבושלים, שאז הוא ספק פסיק רישא – שרבים המתירים בדבר ומדמים זאת לדין דבר שאינו מתכוון, עיין ב"ביאור הלכה" (סי' שטז ד"ה ולכן), ואף אינו מחויב לברר את הדבר, כמשמע בדברי הט"ז (שם סי' שטז ס"ק ג) וב"בן איש חי" (פרשת וארא שנה שנייה אות ו). ד. איסורים אפשריים הכרוכים בהנחת התבשיל על טס המגנזיום החם: נראה שאין כאן בעיה של גזרת חתוי, שכן האופן היחיד לחתות במקרה זה הוא על ידי תוספת של מי מלח, והרי הדבר מותר, כפי שהוכחנו לעיל; ומלבד זאת מן הסתם גם לא תועיל תוספת מים, שכן המינון שם הוא מדויק כדי ליצור ריאקציה אופטימלית. כמו כן נראה שאין כאן בעיה של מיחזי כמבשל, שכן ודאי שאין דרך לבשל באופן זה אלא רק לחמם. עיין ב"אגרות משה" (או"ח ד סי' עד אות לד-לה). לגבי הטמנה במקצת בדבר המוסיף הבל, דעת המחבר (שו"ע או"ח סי' רנג סע' א, סי' רנז סע' ח) שהיא נחשבת להטמנה, שלא כרמ"א ודעימיה. אבל נראה שאף המחבר יודה להתיר בנדון דידן, שכן אינו דומה להטמנה ברמץ משני טעמים: א. שכן לאחר זמן קצר חוזר ומתקרר, ודומה למה שכתב התוספות (שבת מח ע"א ד"ה דזיתים). והובא להלכה ב"משנה ברורה" (סי' רנז ס"ק מג) שמותר להניח קדרה המכוסה בבגדים על גבי הכירה כשאין בה גחלים, ולא דמי לרמץ, כיוון שהכירה מתקררת והולכת ואינה מחזיקה חומה. ואף שאפשר לחלק, שכן בנדון דידן מוסיף הבל מצד עצמו, ודומה לרמץ יותר מכירה שאינה יוצרת חום כלל ורק הולכת ומתקררת. מכל מקום סוף סוף אינו דומה לרמץ, שכן מתקרר במהירות ומשום כך אי אפשר להטמין בו כמו ברמץ. ואף שדעת הט"ז (שם סי' רנח ס"ק א) שאם כוונתו להטמין לזמן מועט (שאז לא יספיק להתקרר) נחשב גם בכהאי גוונא הטמנה בדבר המוסיף הבל, ואם כן הוא הדין בנדון דידן, ועיין ב"שער הציון" (שם ס"ק ב) שהביא את החולקים בדבר והסכים עמם. ב. אין דרך להטמין בטסי מתכת וכיו"ב, ולא דמי לרמץ או לגפת של זיתים, שניתן בנקל להטמין ולעטוף בהם את הקדרה. חילוק זה הובא גם בתוספות וב"משנה ברורה" הנ"ל, עיין שם. ועוד יש לומר שיש לחלק בין חום גחלים, שאז גם אם הקדרה נוגעת רק בצד אחד בגחלים הדבר מספיק כדי לשמור על חומה, לבין החום של טס המגנזיום, שהוא חום מועט. סמך לחילוק זה ניתן למצוא ב"חזון איש" (סי' לז סע' יט), ונראה שהרשב"א (שבת מז ע"ב) חולק. ה. הכנסת התבשיל בחזרה לקופסה: לכאורה גם הרמ"א ודעימיה היו צריכים להודות שיש לאסור בכהאי גוונא מדין הטמנה בדבר המוסיף הבל, שכן זוהי הטמנה גמורה בתוספת מקור חום (עיין בשו"ע או"ח סי' רנז סע' ח), אך כאמור לעיל אין להחשיב את הדבר כמוסיף הבל. אך עדיין עלינו לדון אם הדבר אסור מצד הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל, ואף שהתבשיל עדיין צונן, ולא נאסרה הטמנה של צונן (שבת נא ע"א), מכל מקום כשמוליד בו חום אסור, עיין בשו"ע (או"ח סי' רנח) וב"משנה ברורה" (שם ס"ק ב). וגם בזה נראה שיש מקום להקל, כיוון שהתבשיל אינו נוגע בכל צדדיו בקופסה, כיוון שהוא עומד על מגש קלקר הרחב מעט יותר מרוחב הכלי שהתבשיל מונח בו, וכמבואר בשו"ע (או"ח סי' רנז סע' ח) שהטמנה שאינה נוגעת בדפנות אינה הטמנה. ויש להעיר מדברי הט"ז (שם סי' רנז ס"ק ו) שכתב (לגבי הטמנה בתנור) שראוי להחמיר אף באופן שרק חלק מהקדרה נוגעת בדבר המטמין, אך עיין ב"ביאור הלכה" (שם ד"ה שרי) שאין חוששים לט"ז. עוד יש להעיר שאפשר שהפסק קטן כל-כך של אוויר בין הקופסה לתבשיל אינו משמעותי ונחשב כנגיעה ממש, וכפי שכתב הגרש"ז אויערבך (בתשובה בכתב יד, הובא ב"שולחן שלמה" סי' רנז הערה יג) בקשר לסיר בישול איטי (קרא"ק פאט), עיין שם. ואפשר שאף אם לא נקבל את דבריו, מטעם שסוף סוף אינו דומה לרמץ, שדרך להדביקו ממש לקדרה, והרי זהו מקור ההיתר להטמנה שאינה נוגעת בדפנות (עיין בטור או"ח סי' רנז), מכל מקום לגבי הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל אין האיסור כלל מחשש שמא יטמין ברמץ, ואף שגם בהטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל מוסכם שאם אינו נוגע בדפנות אינו הטמנה, נראה שהוא מטעם שאין דרך הטמנה בכך, ואם כן כאשר דרך להטמין כן (כגון שהוא קרוב מאוד לתבשיל) אפשר שנחשב להטמנה. וצ"ע בכל זה. עוד יש לצרף את העובדה שכבר היה בתוך הקופסה מבעוד יום, ואם כן יש מקום לומר שאינה כתחילת הטמנה בשבת, ושרי בהטמנה שאינה מוסיפה הבל, כמבואר בסוגיה (שבת נא ע"א). מאידך גיסא, ייתכן מאוד שאין להתחשב בכיסוי התבשיל שהיה מבעוד יום, כיוון שלא נעשה בכוונת הטמנה, וכן הייתה זו הטמנת צונן, שאינה נחשבת להטמנה. ו. לגבי פתיחת הקופסה (הסגורה בדבק), לכאורה היה מקום ללמוד להתיר את הדבר מדין חותלות של תמרים (שבת קמו ע"א) שהובא להלכה בשו"ע (או"ח סי' שיד סע' ח). משמעות דין זה היא שכל דבר שאינו כלי מצד עצמו, אלא כל מהותו הוא עטיפה ושמירה על מה שמונח בתוכו, אין שייכת בו חשיבות של בנין וסתירה או קריעה, "שכל זה כמו ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם" (שם). אך נראה שאינו דומה למקרה שלפנינו, שכן האריזה החיצונית אינה משמשת רק כעטיפה אלא מיועדת גם לאחר מכן להיות תא שמחזירים אליו את האוכל לצורך חימומו, ואם כן חשיבות כלי עליו ואינו כחותלות בעלמא. אמנם היתר זה מועיל מכל מקום לפתיחת האריזות הפנימיות שעוטפות את התבשיל, הכלים וכיו"ב; אך עדיין נראה שניתן להקל בדבר גם באריזה החיצונית, שכן שני איסורים אפשריים עומדים לפנינו: א. יצירת כלי לאחסון, "מתקן מנא", וכמבואר במשנה (שבת קמו ע"א): "שובר אדם את החבית… ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי". ב. קורע (הפרדת ההדבקה). לגבי האיסור הראשון, נראה שאינו שייך לנדון דידן, שכן הכלי כבר היה קיים קודם לכן, ורק הודבק פתחו. ודומה הדבר לכיסוי של חבית המדובק בטיט לחבית, שמותר לפתחו ואינו נחשב כיצירת כלי מחדש, כמבואר בגמרא (מכות ג ע"ב) וברש"י (שם ד"ה זה). ונראה שגם איסור קורע אין כאן, כיוון שהדבקה זו לא נעשתה לקיימא, ודמי למה שנפסק בשו"ע (או"ח סי' שיד סע' י), ש"מותר להתיר דף שמשימין אותו לפני התנור ושורקין אותו בטיט, שאינו עשוי לקיום". ועל פי זה פסק ה"מגן אברהם" (שם סי' שמ ס"ק יח) שמותר להפריד דפים שנדבקו זה לזה, והובאו דבריו גם ב"משנה ברורה" (שם סי' שמ ס"ק מה). ושם הוסיף טעם שנדבק ממילא ללא כוונת האדם, אך משמע שגם ללא הטעם השני יש בכוח הטעם הראשון כדי להתיר. ישנם פוסקים שרצו לדון הדבקה שאינה של קיימא כדין תפירה שאינה של קיימא, שכן הדבקה היא תולדת תופר, שמשמע ברמ"א (שם סי' שיז סע' ג) שיש להחמיר בה לכתחילה, לפחות בפני עם הארץ – כשיטת הראשונים הסוברים שבתפירה אין חילוק אם נעשה לקיימא או שלא לקיימא, וכן משמע בשו"ע (שם סע' ז). ואולי אפשר לחלק שדווקא בתפירה עצמה לא חילקו בין קיימא לשאינה של קיימא, כיוון שתפירה הופכת את החלקים להיות כאחד ממש, וכשמתיר התפירה הרי זה כקורע בגד שמעולם לא היה קרוע, בניגוד להדבקה שאינו נחשב חיבור כל-כך; וכעין מה שהוזכר לעיל לגבי כיסוי של חבית המדובק לחבית בטיט. מכל מקום חילוק זה אינו מוכרח, ואפשר שראוי להחמיר לכתחילה לפתוח את הקופסה מבעוד יום. כאן יש להעיר שגם אם מדובר באופן שבהפרדת הדבקים נקרעת הקופסה מעט במקום ההדבקה, עדיין ניתן לומר שנחשב כמפריד הדבק בלבד לעניין הדבקה שאינה לקיימא, עיין ב"ציץ אליעזר" (טז סי' ו). ויש להעיר מדברי ה"ביאור הלכה" (סי' שמ ד"ה הנייר), עיין שם, ואכמ"ל. בערכה זו עלול להיות כרוך בכמה איסורי שבת, לכן, אף שיש גם צדדים להקל בדבר (עיין באריכות בהערה 1) יש להימנע מהשימוש בה, כיוון שאין מדובר בדבר הנצרך כל-כך. אם התבשיל שבערכה עדיין לא עבר בישול, החשש הוא גדול יותר. לעומת זאת, ביום טוב ניתן להקל 2 כל צדדי ההיתר שהוזכרו לעיל תקפים גם ביום טוב. לעומת זאת, חלק גדול מצדדי האיסור שהוזכרו אינם קיימים ביום טוב, כיוון שהפעולות שנעשות הנן לצורך אוכל נפש או לצורך מכשירי אוכל נפש, ואי אפשר לעשותן מאתמול כמובן – עיין בשו"ע (או"ח סי' תצה וסי' תקט). ולהתיר את השימוש אף אם התבשיל עדיין אינו מבושל.