שו"ת במראה הבזק חלק שישי ס

1ירושלים, ישראל, שבט תשס"ה

2ס. החיוב להפריש את הלוקים בתסמונת דאון ממאכלות אסורות

3שאלה:

4האם יש חיוב על המטפלת באנשים הלוקים בתסמונת דאון להפרישם מאכילת מאכלות אסורים בדירתם? האם יש נפקא מינא להלכה אם המטופלים באים ממשפחות שאינן מקפידות על הימנעות מאכילת איסורים? אם אי אפשר להפרישם באופן מלא, האם מותר להמשיך ולעבוד בעבודה זו?

5תשובה:

6א. חיובי תורה ומצוות של אדם חריג נקבעים על פי רמת הדעת שיש לו. אם הוא מבין ויש לו דעת כמו פעוטות, ויודע שהקב"ה נתן לנו תורה ואנחנו מקיימים את מצוותיו – הוא נחשב כבן דעת לעניין קיום המצוות. לכן בקטנותו חייבים לחנכו למצוות, ובהגיעו לגיל י"ג שנה נחשב כגדול לעניין קיום מצוות.

7אמנם לחיוב עונשין, אם דעתו הנה רק כדעת הפעוטות, אזי אפילו אם הוא גדול בשנים "כקטן מחשב, דחס רחמנא עליה" 1 שו"ת "מנחת שלמה" (א סי' לד). .

8ב. אסור להאכיל קטן איסור 2 הגמרא (יבמות קיד ע"א) מביאה שלושה פסוקים שכתוב בהם "לא תאכלום" (לגבי דם, שרצים וטומאת כהנים), ודרשו חז"ל: "לא תאכילום" – להזהיר גדולים על הקטנים. בתחילה ניסתה הגמרא להוכיח שבית-דין מצווים להפריש קטן מאיסור, אך למסקנה סיכמה הגמרא ששלושת הפסוקים הנ"ל אינם מלמדים, לכן אין ללמוד מהם חובת הפרשת קטן מאיסורים, אך בכל אופן אין להאכיל הקטנים איסור בידיים. בשו"ת "אגרות משה" (יו"ד ב סי' ט) כתב שהאיסור הוא מטעם "לפני עוור לא תתן מכשול". רוב הפוסקים סוברים שאיסור זה חל על כל איסורים שבתורה, ולא רק בשלושת הנושאים שהוזכרו בפסוקים הנ"ל. אמנם מרן המחבר ("בית יוסף" או"ח סי' שמג) סובר ששלושת הפסוקים הם שלושה כתובים הבאים כאחד ואינם מלמדים, ולכן בשאר האיסורים אסור רק מדרבנן. או להביאו לידי איסור בידיים 3 היינו שלא רק להאכילו בתחיבה לתוך פיו אסור, אלא גם לומר לו קום אכול, או להניח לפניו בצורה שיבוא לאכלו – כן כתבו הריטב"א (יבמות קיד ע"ב), הרשב"א (שבת קנג ע"א), הרמב"ן (ויקרא כא, א) וכן פסק ה"משנה ברורה" (סי' שמג ס"ק ד). והוסיף ה"משנה ברורה" (שם) שאין לתת לקטן דבר מאכל של איסור אפילו לשחק בו, שמא יאכלנו, דהוי כמאכילו בידיים (ומקורו ב"מגן אברהם" שם). אך מרש"י (שבת קנה ע"ב ד"ה דספי בידיים), שכתב "תוחבו לתוך פיו", משמע דדווקא בכהאי גוונא נחשב ל"ספיה". ובשו"ת "חתם סופר" (או"ח סי' פג) מסיק שהכנסת שוטה למוסד של גויים אינה נחשבת כהאכלה בידיים, אם אינו אומר לגויים בפירוש להאכילו איסור. אף-על פי-כן כתב בסוף דבריו שזהו מעיקר הדין, "אך מאחר שהעידו קדמונינו ז"ל שעל ידי מאכלות אסורות בנערות מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע, עדיין אני אומר מוטב שיהיה שוטה כל ימיו ואל יהי רשע שעה אחת לפני המקום ב"ה". , אפילו תינוק בן יומו 4 שו"ת "חתם סופר" (או"ח סי' פג) הביא את דעת "תרומת הדשן" ("פסקים וכתבים" סי' סב), שכתב: "והא דאייתי קרא דאסרה תורה דלא ליספי ליה בידיים, נ"ל הטעם דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות וכשיגדיל יבקש לימודו". ודייק מכך ה"חתם סופר" שמשמע שבשוטה, שלא יבוא לכלל דעת, מותר ליספי ליה בידיים. אך הוא דחה דעה זו – "מ"מ זה אינו עיקר, דלא דרשינן טעמא דקרא", והסיק שאין חילוק בין חרש ושוטה לקטן, דלא ליספא ליה בידיים. וכן פסק ה"משנה ברורה" (סי' שמג ס"ק ד) שאפילו אם התינוק אינו בן הבנה כלל – אסור להאכילו איסור בידיים (ועיין גם ב"שער הציון" שם ס"ק ו). וכן פסקו ה"אבני מילואים" (סי' פב) ושו"ע הרב (או"ח סי' שמג). , ואף שאינו בנו 5 להאכילו איסור בידיים אסור לכל אדם, לא רק לאביו, כפי שכתב ה"משנה ברורה" (שם), משום שאיסור ספיה להאכילו בידיים אינו משום מצוות חינוך (שאז היה שייך רק באב), אלא הוא איסור תורה עצמאי. .

9ג. בעניין חובת הפרשת קטן מאיסורים נחלקו הפוסקים. יש אומרים שרק אביו מצווה להפרישו, משהגיע להיות בר הבנה קצת 6 מסקנת הגמרא (יבמות קיד ע"ב) שקטן האוכל נבלות אין בית-דין מצווין להפרישו. כך פסק הרמב"ם בכמה מקומות (שבת פרק יב הל' ז, מאכלות אסורות פרק יז הל' כז, אבל פרק ג הל' יב), ומרן בשו"ע (או"ח סי' שמג); אך האב מצווה להפרישו מדין חינוך, כפי שפסקו הרמב"ם והשו"ע (שם). וכן איתא בתוספות ישנים (יומא פב ע"א ד"ה בן שמונה בתירוץ השני), ובתוספות (נזיר כח ע"ב סד"ה בנו בשם ר"י). וכן פסקו המהר"ם מרוטנבורג (ד"ק סי' ר) והיש"ש (יבמות סי' ז). והסברה בדבר, שאם מצווה לחנכו במצוות כל שכן שמצווה למנוע ממנו לעבור עברות (ראה ב"משנה ברורה" שם ס"ק ב). ה"משנה ברורה" (סי' שמג ס"ק ג) כתב שהגיל שממנו מחויב האב בחינוך בנו לאיסורים הוא משעה שמבין שאומרים לו שאסור לעשות או לאכול משהו, אבל קטן שאינו בר הבנה כלל – אין אביו מצווה להפרישו מאיסור. וב"שמירת שבת כהלכתה" (מהדו"ק פרק לב סע' לב) כתב שהוא מגיל שנתיים-שלוש ואילך. , יש אומרים שבקטן שהגיע לגיל חינוך כל אחד מצווה להפרישו 7 מרן ה"בית יוסף" (או"ח סי' שמג) כותב בדעת הרי"ף והרא"ש, שסוברים שלא איפשיטא הבעיא אם בית-דין מצווין להפרישו או לא, ולכן פוסקים שחייבים להפרישו. הטור (יו"ד סי' שעג) סובר שבטומאת כהנים מצווים להפרישו, ומרן ה"בית יוסף" (או"ח סי' שמג) הבין בדעתו שהוא הדין בדם ובשרצים, כי בשלושת העניינים הללו ישנו ריבוי מיוחד בפסוק (ראה לעיל הערה 2). התוספות (שבת קכא ע"א ד"ה שמע מינה) פסקו שבקטן שהגיע לחינוך בית-דין מצווין להפרישו, והביא הרמ"א את דעתם (סי' שמג), והיינו מגיל שש-שבע, כמו שכתב "שמירת שבת כהלכתה" (שם). ומה שכתוב בגמרא "בית דין מצווין להפרישו" אין הכוונה דווקא לבית-דין, וכל אחד מישראל מצווה בכך, אלא שבית-דין הם שלוחים של ישראל – כן כתוב בשו"ת מהרי"ץ (ב סי' יח-כ) ובשו"ת "חתם סופר" (חו"מ סי' קעז). , ויש אומרים שאין חיוב כלל להפרישו מאיסורים, לא האב ולא אחר 8 תוספות ישנים (יומא פב ע"א ד"ה בן שמונה בתירוץ הראשון) בשם ר"א ממיץ כתבו שחינוך אינו שייך אלא שיעשה מצווה, לא לאפרושי מאיסורא. וכן כתבו שו"ת הרשב"א (א סי' קכח), רשב"א, נמו"י, המאירי והתוספות רי"ד (יבמות קיד ע"א). והסברה לזה כתב "תרומת הדשן" (סי' צד) שמצוות עשה צריכה אזהרה יותר מאיסור לאו שהוא בשב ואל תעשה. ובשו"ת "חקרי לב" (סי' ע) כתב שהטעם הוא לפי שמצוות חינוך תיקנו חכמים כעין של תורה שחייבה האב למולו ולפדותו וללמדו תורה, שהן מצוות עשה. . והכריעו שבאיסור דאורייתא כל אחד מצווה, ובאיסור דרבנן רק אביו 9 כן פסק ה"חיי אדם" המובא ב"משנה ברורה" (שם ס"ק ז), וכן פסק ה"שמירת שבת כהלכתה" (שם). .

10ד. על כן אנשים הלוקים בתסמונת דאון מעל גיל 13, שיש להם הבנה כפעוטות - למי שסובר שהם נחשבים כגדולים 10 דעת הגרש"ז אויערבך המובאת לעיל בהערה 1. ישנו חיוב להפרישם מאיסורים, ואפילו איסורים מדרבנן. גם אם נחשיבם כקטנים, חובה על כל אדם להפרישם מאיסורי תורה, ובאיסורי דרבנן אין חובה להפרישם.

11ואם מצבם חמור ועדיין אין בהם דעת של פעוטות - אין כל חובה להפרישם מאיסור.

12ה. רוב האנשים שאינם מקפידים על הימנעות מאכילת איסורים 11 בעניין הפרשת מומר מאיסורים – יש אומרים שאין חובה למחות בו, ומותר אפילו לסייעו: הש"ך (שו"ע יו"ד סי' קנא ס"ק ו) פסק שב"חד עברא דנהרא" מותר לסייע למומר (וכל שכן שאין חובה להפרישו מאיסור). והסבירו ה"יביע אומר" (ב או"ח סי' טו) וה"מנחת יצחק" (ח"ג סי' עט) את דברי הש"ך על פי "תנא דבי אליהו רבה" (פרק יח): "'הוכח תוכיח את עמיתך' – לעמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ומצוות אתה חייב להוכיח אותו, אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח אותו, וגם אי אתה רשאי, שנאמר 'יוסר לץ' וכו'" (משלי ט, ז). וכך פסק ה"ביאור הלכה" (סי' תרח ד"ה אבל): "אלו הפורקי עול לגמרי, כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבלות להכעיס, כבר יצא מכלל 'עמיתך' ואינו מחויב להוכיחו". וגם ה"אבני נזר" (יו"ד סי' קכו) צידד בדעת הש"ך שאין ערבות במומר. וכן כתב בשו"ת "מחזה אברהם" (או"ח סי' מח). ובספר "יד יצחק" (ב סי' צה) חילק בדעת הש"ך עצמו, שכוונתו רק למומר לעבודה זרה, שמשוקע לגמרי באיסורים ואין תקווה שיחזור בתשובה, אך במחלל שבת בפרהסיא – אף-על פי שנחשב למומר בכל דיניו, מכל מקום כיוון שאפשר שיחזור בתשובה דינו כישראל לעניין מסייע ותוכחה. וכן פסק "ערוגת הבושם" (או"ח סי' נד). וב"דגול מרבבה" (על הש"ך שם), ביאר שאין כוונת הש"ך לחלק בין מומר לאחר, דהרי "ישראל אף-על פי שחטא ישראל הוא", אלא כוונתו לחלק בין העובר עברה בשוגג לעוברה במזיד; היינו שמצוות תוכחה שייכת רק בעושה בשוגג, לא במזיד, ומומר סתמו עושה במזיד, לכן נקט הש"ך לשון זו. ועיין עוד בדעתו של ה"בית יצחק" בהערה 13 להלן. ויש אומרים שגם במומר קיימת מצוות תוכחה: בעל ה"עיטור" המובא ב"ביאור הלכה" (שם) ופסק הרמ"א כמותו, המהר"ם שיק (או"ח סי' שג), ה"משנה ברורה" (סי' שמז סק"ז) ושו"ת "מנחת יצחק" (שם). ובנדון דידן נחשב הדבר כ"חד עברא דנהרא" – בין אם החולים מסוגלים לעזור לעצמם בהכנת אוכל, דאז פשוט שהוא כן, ובין אם אינם יכולים, עדיין ניתן להזמין מטפל אחר שיסייע להם. והסכים הגרז"נ גולדברג עם סברה זו; אלא שהוסיף שיש לברר אם ניתן להזמין מטפל נוכרי לצורך זה, כי אחרת יש לחוש לדעת ה"משנה למלך" (הלוה פרק ד הל' ב), הסובר שאם ישנם רק יהודים היכולים להמציא לו את האיסור, עדיין נחשב הדבר כתרי עברי דנהרא, והוי "לפני עיוור" דאורייתא. יש לדונם כציבור ששגג או כתינוקות שנשבו, ומצווה להפרישם מאיסורים במידת האפשר, ובוודאי שאין לסייעם 12 שו"ת "להורות נתן" (ג סי' כג) פסק שאפילו לדעת הש"ך ודעימיה, שאין איסור מסייע במומר, בתינוקות שנשבו קיים האיסור, ואף יש חובה לנסות להפרישו מאיסורים. ואף שבדרך-כלל אין בידינו למחות בעוברי עברה שהם בבחינת תינוקות שנשבו, אך במציאות שבשאלה, שמדובר במטפלת באנשים הלוקים בתסמונת דאון – שיש ביכולתה להשיג עבורם אוכל כשר, נראה שמחויבת לעשות כן. כל זאת, כמובן, כמיטב יכולתה; אך אם ההורים מוחים בה, או שישנם מטפלים אחרים שאינם מקפידים, ואין ביכולתה לעכב על ידם, היא פטורה ממצוות תוכחה ומחובת אפרושי מאיסורא, מדין "דבר שאינו נשמע", שכשם שיש מצווה לומר דבר הנשמע, כך יש מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע (יבמות סה, ע"ב). . ויש מי שכתב שאין חיוב להפרישם מאיסור 13 ה"בית יצחק" (או"ח סי' כט), הסובר שאפילו לגבי מי שאינו שומר תורה ומצוות בימינו קיים הדין של הש"ך, שאין לנו ערבות כלפיו, ועליו נאמר "הלעיטהו". .

13ו. לאור כל האמור, על המטפלת לעשות כמיטב יכולתה למנוע מהאנשים הפגועים הללו לעבור על איסורים. ואפילו אם אינה מצליחה בכך לגמרי, יש להניח שמטפלת אחרת לא תיטיב את המצב אלא תחמיר אותו. היות שיש לה על מי לסמוך גם במקרה שלא תצליח למנעם מאיסור, יש לשקול בחיוב שתישאר במקום עבודתה הנוכחי, ותעשה חיל בעבודת חסד חשובה זו.