שו"ת במראה הבזק חלק שישי סז

1רומא, איטליה, כסלו תשס"ג

2סז. טבילה עם עדשות מגע במקום צורך גדול

3שאלה:

4אישה קצרת ראות באופן חריג, המתקשה לטבול ללא אחיזת הבלנית, האם יכולה לטבול בלי להסיר את עדשות המגע?

5תשובה 1 עיינו בשו"ת "במראה הבזק" ח"ג תשובה קטו. :

6ישנם בשוק שלושה סוגים של עדשות 2 הסקירה המדעית על פי מאמרו של הרב אהרון הראל ("תחומין" יח עמ' 116). :

7א. עדשות קשות – בעלות מבנה קשיח. עדשות אלו עלולות לצאת מהעין בזרם מים וכד', ולכן יש להסירן לפני רחצה או לעצום היטב את העיניים.

8ב. עדשות רכות – בעלות מבנה אלסטי. עדשות אלו צמודות אל העין ואין צורך להסירן בשעת רחצה.

9בשני סוגים אלו חייבים להוציאן מהעין פעם אחת ביממה לצורך ניקוי ומניעת זיהומים, וכן יש להוציאן לפני השינה.

10ג. עדשות קבועות (ועדשות חד-פעמיות) – בעלות מבנה אלסטי, שנועדו לשהיית פרקי זמן ארוכים בעין ללא כל צורך להסירן בשעת רחצה או שינה. פרקי זמן אלו נעים בין שבועות לחודשים.

11בתשובתנו נתייחס לשלושה סוגים אלו.

12א. עדשות קשות ורכות – לדעת רוב האחרונים יש להסירן קודם הטבילה, כיוון שרגילים להסירן 3 איתא בסוכה (ו ע"א): "אמר ר' יצחק, דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ, וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד ועל מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד". שואלת הגמרא: "וליגזר נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד?" ועונה: "היא גופא גזירה, ואנן ניקום וניגזר גזירה לגזירה". מכאן ניתן להסיק כי חציצה במיעוט הגוף אסורה (מדרבנן) אם האדם מקפיד עליה, ורק אם אינו מקפיד עליה אינה אסורה. הקפדה מוגדרת ככל דבר שהאדם אינו רואה אותו כחלק מגופו אלא רגיל להסירו כשאינו מעוניין בו. כיוון שעדשות אלו מוסרות מדי לילה, הן נחשבות למיעוטו המקפיד עליו. וכן פסקו רוב האחרונים: ה"מנחת יצחק" (ו סי' פט) הרב מרדכי אליהו ב"דרכי טהרה" (עמ' קנג) הרב עובדיה יוסף ב"תורת הטהרה" (סי' יד סע' יח) ועיין עוד ב"בדי השולחן" (קצח, קצו). . ועוד שקיים חשש שמא תעצום האישה את עיניה בחוזקה 4 איתא בנידה (סז ע"א): "אמר ר' יוחנן, פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה". ופירש רש"י: "פתחה עיניה ביותר הויא חציצה למעלה, עצמה עיניה ביותר הויא חציצה למטה". וכך פסק להלכה המחבר (שו"ע יו"ד סי' קצח סע' לט) ועיין באחרונים אם בדיעבד גם חוצץ, דהש"ך שם (ס"ק נא) בפשטות מקל בדיעבד ו"סדרי טהרה" (שם ס"ק עו) מחמיר אף בדיעבד. ולענייננו יש לחוש שמא תעצום עיניה ביותר כדי שלא ייפלו העדשות מעיניה ותחצוץ – ה"מנחת יצחק" (שם) ו"שבט הלוי" (ב סי' צז). . אמנם חלק מהאחרונים הקלו אף בעדשות אלו 5 בספר "שעורי שבט הלוי" מעלה הרב וואזנר שני נימוקים להתיר בעדשות קשות: שאינן צמודות לעין אלא קיים מרווח מסוים בינן לבין העין, ולכן אינן חוצצות בהכרח; ושהוצאת העדשות אינה נובעת מהקפדה על הופעה איתן אלא למניעת זיהומים וכדו'. למעשה מקל הרב וואזנר על סמך שיקולים אלו רק בדיעבד. נימוק נוסף שהעלה הרב נ"א רבינוביץ' (בחוברות "הדרום") הוא שבין העדשה לעין קיימת שכבה דקה של נוזל (דמעות או תמיסת מלח), ואם כן היא יכולה להשיק למי המקווה וראויה לביאת מים. אולם יש לעיין עוד, שהרי העין דינה כבית הסתרים, ואיתא בגמרא (נידה סו ע"ב): "נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לביאת מים בעינן". אולם במשנה (מקוואות פ"ח מ"ה) כתוב: "קרצה שפתותיה כאילו לא טבלה", ונחלקו הראשונים בהבנתה. לדעת התוספות (נידה סז ע"א ד"ה פתחה עיניה ביותר) סתימת הפה באופן שמים אינם יכולים להיכנס אליו מהווה חציצה כמו בבית הסתרים, כיוון שאינו ראוי עוד לביאת מים. באופן דומה כתב המאירי (שם) והר"ש משאנץ בפירושו הראשון, וכן פסק "ערוך השולחן". אולם הר"ש בפירושו השני מפרש כי טעם האיסור הוא כיוון שבשר השפתיים הוא מקום גלוי, דבעי ביאת מים, והקפיצה מונעת מן המים לבוא שם; אך סתימת הפה כשלעצמה אינה מהווה חציצה, כיוון שגם כאשר הפה סגור הוא נחשב ראוי לביאת מים. וכן כתב הרא"ש (שם ובהלכות), וכן פסק השו"ע (שם סי' קצח סע' לד), ויש להבין מדוע פה סגור בפני המים נחשב ראוי לביאת מים. ומחדש ה"אגרות משה" (יו"ד א סי' צח) כי בעניין חציצה בבית הסתרים יש לחלק בין חציצה דבוקה לחציצה מכסה; שחציצה דבוקה הנה קבועה, ולכן אותו אזור בגוף אינו נחשב ראוי לביאת מים, וחציצה מכסה אינה קבועה, ולכן האזור בגוף נשאר ראוי לביאת מים, אף-על פי שכרגע מים אינם יכולים להגיעו. ומסיק ה"אגרות משה" (שם סי' קד) כי כיוון שעדשות מגע אינן דבוקות אלא מכסות, העין נחשבת למקום הראוי לביאת מים, ואם כן אינן חוצצות כלל ומותר לטבול בהן. על פי תשובה זו אין לחלק בין סוגי העדשות השונים, וכולם מותרים. בדיעבד 6 גם האחרונים הנ"ל אינם מקלים לכתחילה, אלא מסיבות שונות וברמות שונות. לדעת "שבט הלוי" והרב נ"א רבינוביץ', כיוון שבאופן עקרוני שייכת חציצה בעדשות הם מקלים על פי נימוקיהם דלעיל רק בדיעבד (וב"שבט הלוי" רק בלנה עם בעלה), בעוד לדעת ה"אגרות משה" חציצה כלל אינה שייכת בעדשות, ולכן הדבר מותר לגמרי, אלא שראוי להחמיר. . בעדשות רכות יש מקום להחמיר יותר 7 עיין לעיל בדברי הרב וואזנר ב"שעורי שבט הלוי" שכתבנו (בהערה 4), שהנימוק הראשון הוא שהעדשות אינן צמודות לעין. נימוק זה אינו קיים בעדשות רכות, הצמודות לעין, ואף שקיים בהן הנימוק השני, הרב וואזנר איננו מוכן להסתמך עליו להתיר אפילו בדיעבד. כאמור, לדעת ה"אגרות משה" אין לחלק בין סוגי העדשות, וכולן מותרות במידה שווה. כמו כן נראה כי גם על פי נימוקו של הרב רבינוביץ אין לחלק בין העדשות השונות, היות שכולן צריכות לחות מסוימת בעין כדי למנוע גירויים ודלקות. .

13ב. עדשות קבועות – מן הדין ניתן להשאירן בעין בשעת הטבילה, כיוון שאין רגילים להסירן 8 כאמור לעיל, חציצה אסורה רק במיעוטו ומקפיד עליו, ועדשות אלו, כיוון שאין רגילים להסירן כלל אלא לעתים רחוקות (אחת לשבוע ואף יותר, לצורך ניקיון בלבד) נחשבות כאינו מקפיד עליו, לכן אין החציצה בהן אסורה מן הדין. כך מסיקים להלכה הרב מרדכי אליהו ("דרכי טהרה" עמ' קנג) והרב עובדיה יוסף ("תורת הטהרה" סי' יד סע' כ). ואינן עשויות ליפול 9 ובכך מוסר החשש של ה"מנחת יצחק" שקפצה עיניה. , ולכתחילה יש מן האחרונים שהחמירו בדבר 10 אף-על פי שאמרה הגמרא (סוכה ו ע"א) כי מיעוטו שאינו מקפיד אינו חוצץ אפילו מדרבנן, כיוון ש"היא גופא גזירה ואנן ניקום וניגזר גזירה לגזירה", איתא בהגהות "שערי דורא" (נידה סי' יב): "חוטין שבצוואר… אם אינן מהודקין אין חוצצין… אבל לכתחילה לא תטבול בהן… אטו חוטין מהודקים". וכן פסק הרמ"א (שו"ע יו"ד סי' קצח סע' א): "ולכתחילה לא תטבול אפי' בדברים שאינן חוצצין, אטו דברים החוצצין". ומסיקים הט"ז (שם ס"ק ד) וה"חכמת אדם" (קיט, ג) שכוונת הרמ"א לאסור כל מיעוטו שאינו מקפיד. על פי זה פסק הרב נויבירט ב"אהל שרה" (ב סי' ג ז) כי גם בעדשות קבועות, שבהן אין בעיה של חציצה, יש לאסור לכתחילה משום חומרת הרמ"א. . ובמקום צורך ניתן להקל אף לכתחילה 11 דהנה יש לדון בחומרה זו של הרמ"א, שהיא לכאורה כנגד גמרא מפורשת המתירה ומגדירה חומרא זו כגזרה לגזרה. ואין לומר שהגמרא דיברה על חציצה ולא על הדין לכתחילה, שהרי שנינו (שבת נז ע"א): "לא תטבול בהן עד שתרפם", ומשמע שאף לכתחילה מותר לטבול במיעוטו שאינו חוצץ. לכן מסיק ה"סדרי טהרה" (שם ס"ק ו) שפסיקת הרמ"א אינה מדינא אלא "מחומרות האחרונים וזהירות בעלמא". כיוון שכך, מוכן "ערוך השלחן" (סי' קצח ט) להקל במקום הצורך. יתר על כן, הב"ח (יו"ד סי' קצח אות כז) וה"סדרי טהרה" (שם) מבינים כי כוונת ה"שערי דורא" והרמ"א אינה לאסור את שאינו מקפיד כמקפיד ולשנות את דין הגמרא, אלא רק לגזור על דברים רפויים, שבמצב מהודק חוצצים. העולה מדברים אלו הוא כי העדשות אינן נכללות בגזרת הרמ"א הנ"ל, כיוון שאינן אלא מיעוט שאינו מקפיד. . לכן, אישה הסובלת מקוצר ראייה חריג ומתקשה לטבול ללא העדשות תוכל לטבול עם עדשות מגע קבועות.

14אם האישה אינה יכולה להשתמש בעדשות אלו בגלל רגישות, ומשתמשת רק בעדשות מגע רגילות (קשות או רכות), על הרב לשקול איזו אפשרות עדיפה מבין האפשרויות הבאות:

151. טבילה בעדשות אלו, בהסתמכות על הדעות המתירות 12 עיין לעיל בהערות 6-4. על פי טעמו של הרב נ"א רבינוביץ' דלעיל, שהלחות שעל העדשה היא הגורמת לביטול החציצה, עדיף במקום שהדבר אפשרי לשטוף את העדשות בתמיסה קודם הטבילה, ואז תניח אותן בעיניה. .

162. טבילה בעזרת הבלנית 13 איתא במשנה (מקוואות פ"ח מ"ה): "האוחז באדם ובכלים והטבילן טמאים, ואם הדיח את ידו במים טהורים ר' שמעון אומר ירפה כדי שיבואו בהם המים". כלומר, כאשר האדם שאינו טובל אוחז בחוזקה את הטובל זוהי חציצה. אולם בפתרון המועיל לתנא קמא נחלקו הראשונים: לדעת הרמב"ם והרמב"ן (וכן פסק הב"ח) אין לטבול בהרפיה, כיוון שחיישינן שמא יאחז בחוזקה, ורק הפתרון של הדחת היד במים מועיל, כיוון שנוצר חיבור בין המים שעל ידי האוחז למי המקווה שבהם טובל האדם. ולדעת הרשב"א, וכן פסק המחבר (יו"ד סי' קצח סע' כז) ניתן להסתפק בהדחת היד או באחיזה רפויה, ולא חיישינן שמא יאחז בחוזקה. , שתאחז בה שלא בחוזקה 14 לדעת המחבר (שם), הפוסק כרשב"א, הדחה מועילה אפילו לאחיזה בחוזקה, אך הט"ז (ס"ק כז) חולק וסובר כי גם לדעת הרשב"א יש להימנע מאחיזה בחוזקה, אך אין להסתייג מאחיזה מכל וכל (שם). ועיין ב"דרישה" (שם ס"ק ו), שיצא כנגד המונעים מלעזור לטובלת באחיזה שלא בחוזקה. בשעת הטבילה, לאחר שזו תטבול את ידה 15 כאמור לעיל, לדעת המחבר הפוסק כרשב"א אין צורך בטבילת היד אם אוחזת ברפיון, אך לדעת הב"ח הפוסק כרמב"ם אחיזה ברפיון אסורה מדרבנן, ויש לטבול את היד במים קודם לכן, וכך כתבנו לחומרא. במקווה 16 נחלקו הפוסקים אם המים המונעים את החציצה צריכים להיות דווקא ממי המקווה. לדעת הרמ"א (שו"ע יו"ד סי' קכ סע' ב) המים צריכים להיות דווקא ממי המקווה, וכן פסק הש"ך (שו"ע יו"ד סי' קצח ס"ק לז), אולם לדעת הט"ז (שם) יש להקל גם בטבילה בהדחה במים שאובים אשר יתחברו למי המקווה ויוכשרו בהם לטבילה, ובפנים כתבנו לחומרא, לדעת הש"ך והרמ"א. לפני טבילת האישה.

173. טבילה במשקפיים, שאותם תטבול במקווה לפני טבילתה 17 אף-על פי שהמשקפיים אינם מהודקים אלא רפויים, ומן הדין אינם חוצצים, כתבנו שתטבול אותם קודם לכן במים, מחשש שתניחם באופן מהודק; וטבילה זו תועיל לפתור את בעיית החציצה במקרה זה. מובן שבאפשרות זו אנו מסתמכים על דברי השו"ע לעיל (הערה 10), שאין להחמיר את חומרת הרמ"א במקום צורך. ומה שכתבנו שם בשם הב"ח אינו רלוונטי לעניין זה, שבו ודאי נאמרה חומרת הרמ"א, עיין שם. .