בעלי הנפש, שער הפרישה ב

1עתים שצריך לפרוש מאשתו כגון סמוך לוסתה דאמרי רבנן דמחייב איניש למפרש מינה כל אותה עונה דרגילה למיחזי בגוה כדמפרשינן בשער תיקון הוסתות בעז"ה. ואסמכוה אקרא דוהזרתם את בני ישראל מטומאתם מיהו ההיא פרישה לא דמיא לפרישת נדה דלא פריש מינה אלא מתשמיש בלחוד שלא אסרו שום קריבה אלא בנדת טומאתה בלבד ובשעה שהוא יוצא לדרך התירוה לו אפי' ביום וסתה מאי טעמא וסתות דרבנן ובמקום מצוה לא גזרו.

2ויש עתים אחרים שהם ממקרה הזמן שהוא צריך לפרוש ממנה כגון אבל בימי אבלו בין בחול בין בשבת וכגון תשעה באב ויום הכפורים שהן אסורין בתשמיש אלא שאין צריכין הרחקה אחרת שהרי אמרו באבל באמת אמרו מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ומרחצת פניו ידיו ורגליו וכ"ש שהיא מותרת לאכול עמו אפי' בקערה אחת. ומשמעתא דכתובות פ' ראשון משמע שהיא מותרת לישן עמו במטה, והדעת מכרעת שע"י דבר חוצץ קאמר מיהו משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב מיבעי לי' לארחוקי שלא ישן עמה במטה כלל.

3ויש אבלות אחרת שהוא אסור להתיחד עם אשתו בלילה אלא שהוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים כדתניא הרי שהיתה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג ז' ימי אבילות וכל אותן הימים הוא ישן בין אנשים ואשתו ישנה בין הנשים יש מפרשין כל אותן ימי המשתה בלבד. ויש מפרשין כל ימי המשתה והאבל וכן עיקר. ואע"ג דאבלות אחרת אין זקוק לכך. אבילות דהכא שאני דקילא ואתי לזלזולו בה.

4ואיכא מאן דאמר דאי מתרמי לי' לאינש ברגל שצריך כמו כן שישן הוא בין האנשים ואשתו בין הנשים משום דדמי האי לאבלות דחתן דמזלזלין ביה דלא נהיג אבלות ברגל וקיי"ל דאסור בתשמיש דאמרינן דברים שבצנעה נוהגים הלכך בעי הרחקה יתירה כי הכא, ולי נראה דשאני רגל משבעת ימי המשתה דאית בהו אפושי שמחה לשושבינין ולכל בני חופה אבל שמחת הרגל לית ביה כי היא גונא דאי לא תימא הכי שבת הא לא נהיגי ביה אבלות אלא דברים שבצנעה וגבי שבת לא אשכחן מאן דאמר שיהא הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. אלמא טעמא דשבעת ימי המשתה משום אפושי שמחה הוא דקא מפשי בהו ומשום הכי אתי לזלזולי באבלות דידיה וכן הלכתא.

5עוד יש עתים אחרים שהוא אסור בתשמיש כגון שני רעבון למי שאינו מחוסר בנים וסמני רעבון כדאמרינן מדינתא אמדינתא כפנא.

6וכן אכסנאי אסור בתשמיש המטה ומסתברא שאם יחדו לו ולאשתו בית שהוא מותר ובלבד שלא ישן בטליתו של בעל הבית ולא אמרו אלא משום צניעות.

7וכן אמרו אסור לשמש בפני כל חי מדקאמרינן בפני משמע נעור קאמר אבל ישן מותר. וכל חי דאמרינן כגון עבדיו ושפחותיו אבל בפני בהמה מותר. ומסתברא דתינוק שאינו יודע לדבר כבהמה דמי ורמיזא הא מילתא בפ' ערבי פסחים בענין המשמש במטה שהתינוק ישן עלי' וכו'.

8וכן אמרו ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום ואם הוא בית אפל מותר ואם הוא תלמיד חכם וצריך לאותו דבר מאפיל בטליתו ומותר.

9וכן אמרו אסור לשמש מטתו לאור הנר. ומסתברא אפי' מאפיל בטליתו נמי אסור משמעתא דמסכת יום טוב דבעינן התם מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר.

10וכן אמרו בית שיש בו ספר תורה אסור לשמש בתוכו עד שיעשה בו מחיצה עשרה. ואם יש לו בית אחד עד שיוציאנו משם וכן בית שיש בו תפילין או חומשין או נביאים או כתובים אסור לשמש בו עד שיתנם כלי בתוך כלי ויהי' העליון כלי שאינו כליין כגון גלימא עילוי קומטרא. ועכשיו שנתנה תושבע"פ לכתוב משום עת לעשות לה' אף ספרי הגמרא נמי כן צריכין כסוי.

11וכן מי שנדר הנאת תשמיש מאשתו בין שנדר הוא בין שנדרה היא ואמרה הנאת תשמישך עלי.

12וכן אשת ישראל שקנא לה ונסתרה אסורה לו ואפי' להתיחד עמה עד שישקנה והיא טהורה.

13וכן אשת כהן שנשבית אסורה לבעלה ואסורה להתיחד עמו ממעשה דר' זכריה בן הקצב (אבל מותר לדור עמה בחצר) אבל אשת כהן שנאנסה אסורה לקיימה (ר"ל בחצר) דבשבויה הקלו אבל לא באנוסה. והכי אי' בכתובות: