ב"ח, חושן משפט רז:ז
ב"ח · Bach, Choshen Mishpat 207:7
Open in the reader →1וכן הדין נמי במוכר חפץ וכו' בר"פ אלמנה ניזונית אסיקנא והלכתא זבין ולא אצטריכו ליה זוזי הדרי זביני וס"ל לרבינו דאף על גב דבזבין לנכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל פרש"י דוקא במוכר קרקעותיו אבל לא במטלטלין התם הוי טעמא לפי שפעמים אדם מוכר מטלטלין אפילו שדעתו לישאר כאן משום דאצטריכו ליה זוזי אף על גב דאנן לא ידעינן לאיזה צורך מכרן אבל כאן דידעינן לאיזה צורך מכר נכסיו אלו לצורך כך וכך השתא ודאי אין חילוק בין מכר מקרקעי למכר מטלטלין כיון דגלי דעתי' בשעת מעשה המכירה שמכר נכסיו לקנות בדמיו דבר ידוע ולא אצטריכו ליה זוזי הדרי זביני וזהו שכתב רבינו כאן וכן הדין נמי במוכר חפץ וכו' והא דפירש רש"י זבין ולא אצטריכו ליה זוזי מכר שדהו ואנו יודעים שהיה חפץ לקנות שדה פלוני או פרגמטיא פלוני וכו' ס"ל לרבינו דלאו דוקא נקט רש"י מכר שדהו דה"ה נמי מכר מטלטלין אלא לפי דעובדא דההוא גברא דזבין ארעא לרב פפא ועובדא דנהרדעא דזבינהו כ"ע לאפדנייהו דמייתי עלה איירי בשדה ובית כתב רש"י בפירושו נמי מכר שדהו ולא דמי להא דבפ"ב דקידושין בההוא גברא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל. דכתב רש"י לנכסיה מקרקעי עכ"ל. משום דהתם לא היה צריך לשום פירוש דהא פשיטא דבין מקרקעי בין מטלטלי קרינן להו בשם נכסי בע"כ דאתא לאורויי דוקא מקרקעי וכו' כדפי' לעיל אבל כאן דקאמר תלמודא בסתם זבין ולא אצטריכו ליה זוזי דצריך לפרש מאי האי דקאמר זבין וכו' פרש"י מכר שדהו ואנו יודעים וכו' ולאו דוקא שדהו דה"ה מטלטלין כך היא דעת רבינו ולפי זה הו"ל לרבינו לומר ור"ח כתב דוקא במוכר קרקע וכו' דמשמע דחולק אמ"ש תחלה לא וכתב ר"ח אלא שאין דרכו של רבינו לדקדק בכך כמבואר בהרבה מקומות בספרו ותימא דרבינו כתב ע"ש ר"ח דבמטלטלין המקח קיים ובמרדכי פרק אלמנה ניזונת כתב וז"ל דוקא במקרקעי אבל במטלטלי ספק הוא ואין מוציאין מיד הלוקח כך מצאתי בספר החכמה משם פירוש ר"ח בפרק האומנין עכ"ל וכ"כ בהגהות אשיר"י לשם וי"ל דדברי ר"ח שכתב רבינו נמי הכי דייקי דרצונו לומר דכיון דספק הוא אין מוציאין מיד הלוקח וז"ש אלא כיון שמשך קנה ושוב אין המוכר יכול לבטלו דמדהזכיר משיכה ולא קנייה אחרת גם כתב ושוב אין המוכר יכול לבטלו משמע דדוקא בדמשך דהשתא מוחזק הוא הלוקח ושוב אין המוכר יכול לבטל מטעם ספק משום דאין מוציאין מיד המוחזק בדוכתא דאיכא ספק וכן לעיל סוף סימן ר"ב בדין משוך בהמה זו וקני כלים שעליה פסק רבינו והרמב"ם בסתם דלא קנה הלוקח דאין מוציאין מיד המוכר דהוא מוחזק ואע"ג דבעיין לא איפשיטא ואינו אלא ספק אפ"ה פסק בסתם והכי נמי בדברי ר"ת הכא כך כוונתו כיון דספק הוא קנה במשיכה ואין מוציאין מידו כנ"ל. הקשה ב"י דהרא"ש בתשובה כלל פ"א דין א' כתב דיש מקומות דאפילו גילוי דעת לא בעינן אלא אזלינן בתר אומדנא ודברים שבלב כיון דאיכא אומדנא דמוכח כגון שטר מברחת ובידוע שאם בנו קיים ומתנת ש"מ בכולהו וזבין ולא איצטריכו ליה זוזי וכיוצא בהם. וזה סותר למ"ש התוספות והרא"ש בר"פ אלמנה דבזבין ולא איצטריכו ליה זוזי לא הדרי זביני אלא דוקא היכא שגילה דעתו בשעת המכר דלצורך כך וכך הוא מוכר וצ"ע עכ"ל. ואין ספק דדברי הרא"ש בתשובה אינם אלא על פי פרש"י שכתב וז"ל זבין ולא אצטריכו ליה זוזי מכר שדהו ואנו יודעין שהיה חפץ לקנות שדה פלונית או פרגמטיא פלונית באותם מעות ולא אצטריכו ליה זוזי שחזרו בהן המוכרין עכ"ל משמע להדיא דסבירא ליה דכיון שאנו יודעים שלצורך כך וכך הוא מוכר כגון שגילה דעתו מעיקרא קודם המכר אף על גב דבשעת המכר לא גילה דעתו דלצורך כך וכך הוא מוכר אלא מכר בסתם אפ"ה מאחר שאנו יודעין וכו' הדרי זביני דלא דמי להולך מן העיר לילך לא"י דאי לא גלי דעתיה בשעת המכר לא הדרי זביני אף על גב דגלי דעתיה מעיקרא ואנו יודעים וכו' כדאיתא פרק ב' דקידושין דהתם שאני כיון דלא נשאר בעיר אמרינן מסתמא דהיה דעתו בשעת מכירה למכרה לגמרי והלכך אפילו לא עלה המקח קיים. אבל היכא דנשאר בעיר ולא מכר אלא מפני שהיה צריך לדבר ידוע לקנות בדמיו אפילו לא גלי דעתיה בשעת מכר אלא שאנו יודעים וכו' אי לא איצטריכו ליה זוזי הדרי זביני דאומדנא דמוכח הוא דאין אדם מוכר נכסיו אם נשאר בעיר אם לא לצורך גדול וכיון שא"צ למכור אין המכר קיים ודמו לשטר מברחת וכו' זאת היא דעת רש"י גם המרדכי פ' אלמנה ניזונית כתב כך ע"ש הר"ם בספר יריאים מטעם אחר שיש דברים סתומים שאנו דנין אותם כמפורשים ואזלינן בתר מחשבה דהתם לא מטעם מחשבתו דדברים שבלב אינן דברים אלא מטעם דדבר סתום נדון כמפורש שבאותו דבר לשון העולם מדבר בסתם כדאמר זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדרי זביני וכו'. וה"פ שסתם המוכרים משום צריכות זוזי מוכרים סתם ואין דרכם לפרש אם לא יצטרך למעות יבטל המקח והוי סתמו כפירושו וכו' עכ"ל וכתב כך לפי שהיה תופס פרש"י עיקר וכך היתה דעת הרא"ש בתשובה שפרש"י עיקר ועל פי פירושו כתב כך בתשובה אבל בפסקיו חזר בו וכתב על פי דברי התוספות שהסכימו דאף על פי דבהך דזבין ולא איצטריכו ליה זוזי אמרינן בגמרא בסתם דהדרי זביני אפ"ה צריך לפרש דאין זה אלא כשגילה דעתו בשעת מעשה המכירה שלצורך כך וכך הוא מוכר אבל לא גילה דעתו אלא מכר בסתם לא הדרי זביני וכדאיתא להדיא בפ"ב דקידושין גבי ההוא דזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל ולא מפלגינן בין הך דהתם לדהכא כלל. וכפסקיו שהם האחרונים נקיטינן נ"ל: ודוקא דלא איצטריכו ליה זוזי משום דבר שנתחדש וכו' אבל אם הוא בעצמו חזר בו וכו' כ"כ הרא"ש בפרק אלמנה ניזונית והכי משמע מפרש"י שכתב ולא איצטריכו ליה זוזי שחזרו בהם המוכרים עכ"ל. דלא היה צריך לפרש כך אם לא לאורויי דדוקא בכה"ג אבל אם הוא בעצמו חזר כו' וכו' לא הדרי זביני וכן פי' ה' המגיד לדברי הרמב"ם בפי"א ממכירה כשכתב לפיכך אם ירד המטר וכו' וז"ל ודוקא כשהמונעים אינם מחמת רצונו אבל לא היה שם מונע אלא שהוא אינו רוצה לעשות קנה הלה שאין זה כדין תנאי גמור וכו' עכ"ל וע"ש: ועיין עוד שם במ"ש הרא"ש דג' חילוקים בדבר יש דברים דאין מועיל בהן גילוי דעת אלא צריך שיתנה בפירוש וכיון דבעינן תנאי בעינן תנאי כפול ויש דברים שאפילו גילוי דעת אין צריך דאנן סהדי דלהכי אתכוין כגון שטר מברחת ויש דברים דלא בעינן תנאי אלא גילוי דעת בשעת מכר כי הא דזבין ולא אצטריכו ליה זוזי וההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל וכו'. וכן כתב בתשובה כלל פ"א דין א' ובזה אין אנו צריכין למ"ש בית יוסף וז"ל ואיכא למידק בהני עובדי במאי עסקינן וכו' והאריך בזה ע"ש הר"ן ודברי הרא"ש הם דברי התוספות בפרק אלמנה ניזונית ופ"ב דקידושין: