ב"ח, חושן משפט ריב:יא
ב"ח · Bach, Choshen Mishpat 212:11
Open in the reader →1ומ"ש והראב"ד השיג ג"כ וכו' פי' דברי הרא"ש נוטים לדברים הגאונים דבין כשהנודר קיים ובין כשהנודר אינו קיים לא אמר כלום דאין כאן נדר כדפי' לדעת רבינו והראב"ד השיג ג"כ עליו בחד צד היכא דהנודר אינו קיים וז"ש דדוקא כשחייב את עצמו אתן מהפירות שיצאו בכרם שלי הרי חייב עצמו ויתן בין כשהוא קיים בין כשאינו קיים חל השעבוד על הנכסים וחייבים היורשים לשלם אבל אם אמר ינתן כך וכך מפירות שבא לעולם או שאמר לבניו תנו דהיינו כשהיה ש"מ ציוה ואמר ינתן וכו' או תנו וכו' לא קנו עניים אבל כשהנודר קיים לא אמר בו הראב"ד כאן דעתו אם חייב לקיים דבריו מדין נדר אם לאו ולכאורה משמע דמודה בזו לדעת הרמב"ם דחל עליו דין נדר וכמו שהוא מבואר בהשגתו פ"ו דערכין והרב המגיד תמה עליו והיה נראה לו דדברי הראב"ד סותרים וליתא אלא כדפירש' הוא עיקר וכבר כתבתי בסמוך שהגאונים ג"כ לא נחלקו אלא בש"מ שנתן אבל כשהנודר קיים מודים דחייב לקיים דבריו מדין נדר וכמו שהוא לדעת הראב"ד כך היא דעת הגאונים ודוק ולענין הלכה ודאי היכא דהנודר קיים חייב לקיים דבריו כמו שהוא מצווה לקיים הנדר דכך הוא דעת הרמב"ם והגאונים והראב"ד דלא כדעת הרא"ש וכדפי' אבל כשאין הנודר קיים נראים דברי הגאונים והראב"ד והרא"ש דאין היורשים חייבים לשלם ודלא כהרמב"ם שהוא יחיד בדבר זה גם המרדכי פרק מי שמת כתב ע"ש מהר"ם בתשובה המתחלת נשאל לר"מ באלמנה שלא הו"ל בנים וכו' וז"ל בסוף התשובה ועוד נראה לר"מ דאפילו אמרה אתן כך וכך לצדקה לאחר מותו לא נעשה נדר ומצי למיהדר ולא דמי לאמר סלע זה לכשיבא לידי אתננו לצדקה דפי' ר"מ פ"ד וה' דנעשה נדר ויש לו לקיים דבריו דהתם לכשבאת לידו חי הוא ובר קיומיה לנדריה הוא הלכך בההוא שעתא א"ל קיים נדרך אבל ש"מ בעידנא דהוי לנדריה למיחל ולקיים אותו כבר מת ונעשה חפשי מן המצות וכו' עכ"ל הרי שהסכים דבש"מ לא זכו העניים ודלא כהרמב"ם והכי נקטינן והרב בהגהת ש"ע נמשך אחרי דברי רבינו שדעת הרא"ש כדעת הגאונים וכתב דדוקא כשאמר כשתלד בהמתי או יוציא אילן פירות אתננו להקדש חייב לקיים דבריו מטעם נדר אבל באומר מה שתלד בהמתי לעניים אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וממילא דבריו בטלים ואינו חייב לקיים מדין נדר וליתא אלא אע"ג דכך הוא דעת הרא"ש אין כך דעת הגאונים והרמב"ם והראב"ד והכי נקטינן דחייב לקיים דבריו מדין נדר כדעת רוב גדולים: שאלה להרא"ש ואמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו וכו' וכן כתב בי"ד סימן ר"י דאין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו וכמ"ש הרא"ש בריש שבועות דנדר דין שבועה יש לה לענין זה דצריך להוציא בשפתיו ותימה דבאורח חיים סי' תקס"ח פסק כר"ת דכל ענייני נדרים חייב לקיים בגמר בלבו גם על הרא"ש קשה דבפ"ק דתענית הסכים לראיית ר"ת בגמר בלבו להתענות בשעת תפלת המנחה דהוי שפיר קבלה ובא"ח הארכתי על זה בס"ד: