ב"ח, אבן העזר יא:ד
ב"ח · Bach, Even HaEzer 11:4
Open in the reader →1ומ"ש אבל לרב אלפס וכו' בכאן איכא תפיסה רבתי על דברי רבינו שהרי האלפסי כתב בפירוש דמן הבעל לא מפקינן אפילו בעדי כיעור וקלא דלא פסיק אלא אם כן בעידי טומאה בין יש לה בנים ובין אין לה בנים ונראה ודאי שרבינו היה מפרש דברי הרא"ש שכתב בסוף דבריו וז"ל וכך הוא שיטת הרי"ף והרמב"ם שהוא חוזר אפסק דין שכתב השאלתות לפי פירושו של הרא"ש וזהו כשגגה שיצא מלפני השליט דדוקא לענין פי' השמוע' דאמר רב ובעדים היינו עידי טומאה ע"ז בלחוד כתב הרא"ש שכך הוא שיטת הרי"ף והרמב"ם אבל לא לענין פסק דין כמבואר באלפסי וברמב"ם פכ"ד מהלכות אישות ובשרק ב' דהלכות סוטה גם הבית יוסף ומהרש"ל בתשובה הנזכרת כתבו דרבינו לא דק בכאן ואפשר דהיתה לו לרבינו נוסחא אחרת בפסקי האלפסי. שוב ראיתי ברבינו ירוחם שכתב ממש כדברי רבינו דבעידי כיעור וקלא דלא פסיק מוציאין מן הבעל באין לה בנים ושכך נראה משיטת הרי"ף והרמב"ם והרמ"ה ורוב הפוסקים ושי"מ דבעידי דבר מכוער וקלא דל"פ תצא אפילו יש לה בנים וראשון עיקר ולזה הסכים הרא"ש ז"ל עכ"ל ואף בעל הסמ"ג נראה מדבריו שהבין מדברי הרמב"ם דתצא מן הבעל בעידי כיעור שהרי תחלה כ' כיצד היא יוצאה משום ש"ר וכו' ממש כלשון הרמב"ם ואח"כ כ' ר"ת לקח לו שיטה אחרת בענין זה דרוכל יוצא ומפרש תצא מרוכל אם גירשה זה ונשא' אח"כ לרוכל שהרי זה קול שלפני נישואין אבל מן הבעל לא תצא דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן עכ"ל אלמא להדיא דהבין מדברי הרמב"ם שהוא מפרש כשיטת רש"י והשאלתות דתצא מן הבעל והכי משמע בהגהות מיימונית שכתב אדברי הרמב"ם פכ"ד דאישות וכן פירש"י אמנם ר"ת פירש תצא מזה אם גרשה זה וכו' גם מהר"ם הבין כך מדברי הרמב"ם דסובר דתצא מן הבעל וכ' עוד דהרמב"ם תופס כהשאלתות דאפי' בקלא דל"פ בלחוד ואין שם עידי כיעור א"נ קלא דפסיק ואיכא עידי כיעור נמי מוציאין מן הבעל אבל קלא דפסיק וליכא עידי כיעור אין מוציאין ולפי שראיתי מהגדולים שהיו בזמנינו שכתבו לסתור פירוש מהר"ם ז"ל ודחו אותו בשתי ידים כמו שתמצא כתוב בתשו' מהרש"ל ובתשו' מהר"ר יוסף כ"ץ ז"ל מקראקא והובא לשם גם תשובת מהר"ם איסרלש ז"ל שהסכים לזה באתי לבאר דעת מהר"ם שבמרדכי ושאין לשם ט"ס וכמו שהיא כתובה בתשובת מהר"ם בסי' כ"ה לסדר נשים וזה דנראה דמהר"ם היה מדקדק בדברי הרמב"ם שכ' תחלה העוברת על דת צריכה התראה וכו' ואח"כ כ' כיצד היא יוצאה משום ש"ר כגון שהיה שם עדים שעשתה דבר מכוער וכו' ואין זו צריכה התראה הנה דס"ל דדינן חלוקים ואח"כ כתב עוברת ע"ד משה ויהודית וכן זו שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל וכו' אלמא דסבירא ליה דדינן שוה היפך מדבריו הראשונים ולפיכך פי' מהר"ם דמתחלה מדבר כשיש שם עידי כיעור ולפיכך נקראת בשם יוצאה משום ש"ר פי' דב"ד מוציאין אותה ממנו משום האי ש"ר. ומה שכתב אם רצה הבעל להוציאה תצא בלא כתובה לאו למימרא דרשאי לקיימה אם רצה דהא ודאי ליתא אלא האי אם רוצה וכו' דקאמר הכי פירושה דאם האשה אינה רוצה לקבל גט עד שישלם לה הכתובה אין שומעין לה אלא לו שומעין ואם הוא רוצה להוציאה מוציאה בע"כ בלא כתובה ואם לא רצה להוציאה תשב בלא בעל עד שתלבין ראשה אבל פשיטא דאסור לדור עמה: ומ"ש הרמב"ם אח"כ וכן זו שעשתה דבר מכוער מיירי בדליכא עידי כיעור אלא בראיית הבעל שראה שעשתה דבר מכוער דינה כעוברת על דת ואין כופין אותו להוציא אלא אם רצה לא יוציא ואעפ"י שלא הוציא אין לה כתובה ונתקשו בה הגדולים הנזכרים דהיאך אפשר לומר דבראיית הבעל תפסיד כתובתה דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם והא ודאי לאו קושיא היא דמהר"ם רצה לפרש בראיית הבעל ואיכא נמי קלא דהשתא אע"ג דאיכא קלא דפסיק ואין כופין אותו להוציא מ"מ לא גרע מעוברת על דת דהפסידה כתובתה אחר התראה וה"נ בדאתרה בה בעדים שלא תעשה דברים מכוערים שראה בה בלבדו ועברה ועשתה לכך ואיכא קלא במתא הפסידה כתובתה ודוקא קלא דפסיק אבל קלא דלא פסיק סובר מהר"ם דהוי כמו עידי כיעור ותצא אף מן הבעל בלא התראה וכולה מילתא דהרמב"ם איירי בקלא דפסיק הילכך בדאיכא עידי כיעור תצא ובדליכא עידי כיעור הפסידה כתובתה בלבד זו היא דעת מהר"ם בפי' דברי הרמב"ם שהם כדברי השאלתות לדעתו אבל לסמ"ג והגהות מיימו' אין אנו צריכין לכל זה אלא מפרשים דברי הרמב"ם כפרש"י והשאלתות לפי פירושו של הרא"ש והיינו בדאיכא עידי כיעור וקלא דלא פסיק התם הוא דיוצאה משום ש"ר כלומר כופין לבעל להוציאה באין לו בנים ובעשתה דבר מכוער בראיית הבעל בלא עדים אין כופין אפילו איכא קלא דלא פסיק אלא אם רצה לא יוציא ולענין הלכה למעשה יראה דאע"ג דמלשון הרמב"ם משמע שדעתו אינו אלא כמו שהביא ה"ה ונ"י ושאר גדולים דס"ל דמן הבעל לא תצא אא"כ בדאיכא עידי טומאה ממש דראוה דנבעלה וכשיטת הרי"ף ור"ח וה"ג וה"א בתשובת אשיר"י להדיא כלל ל"ב סי' י"א מ"מ אין בידינו להקל כנגד הר"ם ז"ל דאפילו אם תמצא לומר דהרמב"ם לא נתכווין לפירושו מ"מ רבינו תם בחזרה סובר כך כמבואר באשיר"י שר"ת פסק כך וסובר שזו היא דעת השאלתות וא"כ בעל כרחיך דר"ת סובר כפירוש הר"ם ז"ל ומאחר שר"ת ומהר"ם פסקו כך הלכה למעשה מי יבא אחריהם להקל ומ"מ הדעת נותנת להכריע שאם הבעל רוצה לקיימה ולומר קים לי כאלפסי ושאר גאונים אין בידינו לכופו להוציאה ואם לבו נוקפו להחמיר כר"ת ומהר"ם אין בידינו לכופו להיות עמה אבל הכא דאיכא קלא דלא פסיק ועידי כיעור יש להורות לכתחילה דתצא אף מן הבעל שהרי הרא"ש הסכים לפרש כך השאלתות וכל האחרונים שוין להחמיר בזה דלא כהרי"ף והגאונים נ"ל והכי נקטינן: כתב מהרש"ל בענין הקול דאין פירושו שקול יוצא ע"י עדים שראו דבר מכוער כמו שפי' רבינו הטור דא"כ קלא מאי מהני ובסוגיא משמע דלא סגי בלא קול אלא נראה לי קול הוא לעז בעלמא שמרננים אחריה ועל זה הנחשד שזינתה עמו זולת אותו דבר מכוער שראו העדים או הבעל וכן יראה להדיא מדברי הרמב"ם פ"ב דה' סוטה. עכ"ל ולמאי שכתבנו בתחילת סימן זה אף רבינו סובר לפרש כך: