ב"ח, אבן העזר סא:ד

1ומ"ש בשם הרמב"ם דחופת נדה לא הוי חופה ולא תינשא נדה עד שתטהר וכו' קשיא לי מהא דתניא ריש כתובות הרי שהיה פתו אפויה וכו' ובועל בעילת מצוה ופורש וכו' וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים וכן מי שפירסה אשתו נדה (בכניסתה לחופה) הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים וקאמרינן עלה לא שנו (דאין נאמנין להתייחד) אלא בשלא בעל אבל בעל אשתו ישינה עמו ופריך והא הכא דבבעל עסקינן וקתני הוא ישן וכו' כי קאמר אפירסה אשתו נדה דבלא בעל אסור לייחד כי היכי דאסור באבלות בבעל אבל היכא דבעל ופירסה אשתו נדה מותר לייחד ומסיק בגמ' דאבלות דהכא דוקא הוא דקילא ליה כיון דנוהג ז' ימי המשתה תחלה ואח"כ נוהג ימי אבלות ומוכחא הסוגיא דאם כנס לחופה והתחילו ימי המשתה שלו ואחר כך מת לו מת אף באבלות מותר לייחד כמו בשאר אבלות היכא דבעל דלא החמיר באבלות דהכא אלא משום דהקילו עליו לנהוג ימי המשתה תחלה והכא ליכא שום קולא דבדין הוא נוהג ז' ימי המשתה כיון שקדמו וכ"כ הרמב"ן בספר ת"ה ופסק כך בי"ד בסתם סוף סי' שפ"ג ולית מאן דפליג עלה דהכי מוכחת הסוגיא והשתא הא דקתני וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן וכו' מיירי להרמב"ם דפירסה נדה קודם שכנסה לחופה ועבר ונשא דאין לפרש דכנסה תחלה לחופה ואחר כך פירסה נדה דא"כ באבלות דכוותא כשכנסה לחופה ואח"כ מת לו מת מותר לייחד עמה בבעל כדפי' וא"כ קשה דאמאי דחקינן לאוקומי האי לא שנו וכו' כי קאמר אפירסה אשתו נדה באבלות נמי איכא לאוקומי אלא ודאי בע"כ צ"ל דמיירי בפירסה נדה קודם שכנסה לחופה ועבר ונשא וקאמר דל"ש אלא שלא בעל אבל בעל אשתו ישינה עמו ולפי זה קשיא טובא היאך משכחת לה דבעל קודם כניסה לחופה דאסורה לבעלה כנדה דלאו ברשיעי קא עסיק תלמודא ויש לתרץ דמיירי דקדשה בביאה תחלה ולפי זה אע"ג דלא בעל אותה בשעת נישואין אלא מקודם ואחר כך פירסה נדה וכנסה לחופה מותר לו להתייחד עמה ולא אמרינן דלא נתקררה דעתו במה שבעל כבר ועכשיו בשעת נישואין תקיף יצריה אלא כיון דבעל פעם אחת שוב לא תקיף יצריה ושרי לייחד עמה אבל באבלות אע"ג דקידשה בביאה ועכשיו בשעת נישואין מת לו מת תחלה ואח"כ כנסה לחופה אסור לייחד עמה מטעם דהאי אבלות קילא ליה ונראה דלהרא"ש נמי היכא דקידשה בביאה ופירסה עכשיו נדה וכנסה לחופה נמי שרי לייחד עמה דכבר נתקררה דעתו במה שבעל כבר ולא תקיף יצריה ולא בעינן דבעל בשעת נישואין דוקא: