ב"ח, אבן העזר עז:כד

1ומ"ש אבל היה מצוה להחרים וכו' נראה דמהר"ם מצריך תרתי חדא דתתן אמתלא לדבריה וכו' וגם היה מצוה אח"כ להחרים וכו' דהרי כבר אפשר דאע"פ שנתברר שהאמתלא אמת או אפילו ידוע דאינו הולך בדרך ישרה אינה מאוסה עליו דהרבה רקים ופוחזים נמצאו בישראל ואיכא שלום בין איש לאשתו אלא שזו קרוביה הרגילוה לקטטה ויאלפוה שקר לומר מאיס עלי לכך היה מצוה להחרים וכו' וכשהיה רואה ערמה בדבר אחר הטלת החרם היה מעמיד הדין ע"פ דין התלמוד דאבדה כתובתה וטעמו דבהא ודאי לא תקנו דייני דמתיבתא לעקור דין התלמוד וכמ"ש בתשובת מהר"ם שבמרדכי ס"פ אע"פ וז"ש לא היה מצוה להחזיר אפילו נדונייתה דהיינו מה שתפס הבעל או אפילו לא תפס הבעל אלא שהאשה לא תפסה לא היה מצוה להחזיר לה דאין הבעל צריך תפיסה כמ"ש הריב"ש סימן שס"ב אבל מה שהאשה תפסה מדנדונייתה ובלאותיה לא מפקינן מינה והיינו כדין התלמוד לפי שמהר"ם ז"ל מפרש מסקנא דשמעתין תפסה לא מפקינן מינה באומרת מאיס עלי וכפירש"י ור"ת ולכן כתב הילכך לא היה דן דין מאיס עלי אם לא שתתן אמתלא וכו' דס"ל דבהא נמי לא תקנו לעקור דין התלמוד דכיון דאינה נותנת אמתלא לדבריה ודאי עיניה נתנה באחר וחפיצה בו יותר מלבעל נעוריה אע"פ שאינו מאיס עליה אלא שהלכה אחר שרירות לבה ובהא ודאי לא תקנו דייני דמתיבתא להחזיר לה נדונייתה דאם כן היינו פותחין לפרוצות ולא היה סומך על החרם אלא היכא שהיתה נותנת אמתלא אז היה מצוה להחרים אחר כך אבל באינה נותנת אמתלא לא היה מצוה להחרים דהיה ברור אצלו דעיניה נתנה באחר ולא תודה האמת מכח החרם כיון דפרוצה היא והיה דן כדין התלמוד באומרת מאיס עלי דמשמע ודאי דדין התלמוד הוי אפילו באינה נותנת אמתלא לדבריה כלל ואף על פי שכתבו התוספות דלא מציא למימר מאיס עלי אלא היכא דיש רגלים לדבר שהבעל אינו מתקבל לה וכו' לא כתבו כך אלא לדעת י"מ שכופין אותו להוציא ולכן אין כופין אלא בדאיכא רגלים לדבר אבל למאי דמפרשינן דאין כופין אותו להוציא אין חלוק ועל פי זה נמשכו דברי התוספות עד סוף הדבור ע"ש והשתא ס"ל למהר"ם דתקנת דייני דמתיבתא להחזיר נדונייתה נמי אינו אלא כשיש רגלים לדבר הא לאו הכי אוקמוה אדאורייתא כדין התלמוד. ויש להקשות למאי דפרישית ממה שכתב מהרי"ו בתשובה סי' כ' וז"ל תחלת דבר השבעתי אותה בחומר איסור שמה שקובלת על בעלה וטוענת מאיס עלי ובאה בטענה ואינה רוצה להיות עמו בכפיפה ולא נתבררו וגם לא נתלבנו טענותיה על כן קבלה עליה בפני וכו' עד כאן לשונו אלמא דאילו היה נתברר טענותה לא היה משביעה וזה נראה דלא כמהר"ם שהרי כתב מהר"ם או שלא היה הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו ומשמע הלשון אף ע"פ שנתברר שכך הוא אמת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו ואפ"ה היה מצוה להחרים ויש ליישב דבלא נתברר טענתה החמיר עליה מהרי"ו להצריכה שבועה שטוענת באמת אבל מהר"ם דמדבר בטענה מבוררת לא היה צריך להשביעה אלא להחרים אם השיאה שום אדם עצה וכו' דכמה רקים ופוחזים דשרויין עם נשותיהן בשלום ואינן טוענין מאיס עלי כדפי' מיהו מדברי מהר"ש לורי"א בתשוב' בסי' ל"ט נראה דבטענה מבוררת שידוע שטענתה אמת כגון שטענה עליו שהוא שוחק ושכור ומכלה ממונו וכיוצא בזה אז א"צ להחרים כלל דמסתמא ודאי דמפני מעשים כאלו וכיוצא באלו היא מואסת בו וצריך לומר דלפ"ז דמהר"ם מיירי בשהאשה נותנת אמתלא וטוענת כך שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו ואין טענתה מבוררת שכך הוא אמת ובעלה טוען שכל טענותיה שקר התם הוא דפסק מהר"ם דיש להחרים כיון שאין טענתה מבוררת ולפי זה אין חלוק בין חרם לשבועה דכשאין טענתה מבוררת ביד הב"ד הוא להחמיר עליה להצריכה שבועה או להקל להחרים בלחוד כפי הנראה להם לפי הטענות. ועדיין יש מקום עיון בתשובת מהר"ם במרדכי ס"פ אע"פ ובהגהת אשיר"י לשם וז"ל על ענין המורדת דיינינן דינא דמתיבתא כמ"ש הרי"ף ז"ל ורוב הגאונים ע"ה סוף דבר נדוניא דהנעלת ליה אי תפסה לא מפקינן מינה לדברי הכל אבל מה שהוא הכניס מפקינן ויהבינן ליה וכו' אבל כל היכא דאמרה מאיס עלי והדברים מוכיחין שאין כן אלא מחמת כעס שהיה לה עם בעלה וכו' עכ"ל מדכתב בסוף אבל כל היכא וכו' מכלל דברישא מיירי שאין הדברים מוכיחים שאין כן אלא אפשר שהאמת כך הוא כמו שטענה עליו וקבלה עליה בחרם אי נמי שהיה ידוע שמה שטענה על בעלה הוא אמת וא"כ קשיא למה קאמר ברישא אי תפסה לא מפקינן מינה הלא אף מה שתפסה הוא מוציאין מידו ואפילו מה שכלה ונאבד חייב לשלם לדינא דמתיבתא דדוקא היכא דטענה מאיס עלי ואינה נותנת אמתלא לדבריה התם הוא דפסק מהר"ם דאי תפסה לא מפקינן מינה וה"א בהגהת מרדכי דכתובות וז"ל עוד כתב מהר"ם אין בטענת מורדת ממש עד שתתן אמתלא נראית ונכרת לטובי העיר וחכמיה למה הוא מאיס עליה וכן פסקו התוספות בפרק אע"פ וגם תקנת הקהילות כך היא והטוענת מאיס עלי בלא טענה אין לה מזונות ולא נדוניא ואפילו מה שהכניסה לו ואפילו איתיה בעיניה אבל מה שתפסה ממה שהכניסה לו לא מפקינן מינה עכ"ל והיינו כדין התלמוד לפירוש רש"י ור"ת במסקנא דשמעתין כדפי' וכ"כ בהגהת מיימונית פי"ד וז"ל וכן פסק מורי ורבינו בתשובה שאין בטענתה ממש אא"כ נותנת אמתלא לדבריה וטענה הנראית לחכמי המקום למה הוא מאיס עליה שברצון היתה נשארה תחתיו לולא זה הדבר שטוענת ואומרת שממאיסו עליה עכ"ל דאין לומר דחלוק יש בין אמתלא לאמתלא דאמתלא שקרוב לודאי דמחמת זה מאיס עליה התם הוא דדיינינן בדינא דמתיבתא אבל אמתלא אחרת שאין קרוב לודאי דמחמת זה תהא מאיסה עליו לא דיינינן לה אלא בדין התלמוד ואע"ג דמבררת טענתה שכך הוא האמת כמו שטוענת מ"מ אינה נאמנת לומר שמחמת זה היא מאיסה עליו ובכה"ג מיירי הך תשובת מהר"ם דפסק ברישא דאי תפסה לא מפקינן מינה דא"כ קשה אמאי קאמר מהר"ם בתחלת דבריו על ענין המורדת דיינינן דינא דמתיבתא כמ"ש הרי"ף ורוב הגאונים סוף דבר נדוניא דהנעלת ליה אי תפסה ליה לא מפקינן מינה וכו' כיון דאין זה דינא דמתיבתא אלא דין התלמוד אלא ודאי כל אמתלא שהיא טוענת בין שהוא קרוב לודאי דמחמת זה הוא מאיס עליה בין אינו קרוב לודאי נאמנת היא בשבועה או בקבלת חרם על פי שני הדרכים דפרישית בסמוך אם לא שטוענת דבר שאין הדעת מקבלת כלל שמפני כך יהיה מאיס עליה אז ודאי אין בטענתה ממש ודיינינן לה כאילו אמרה מאיס עלי ואינה נותנת שום אמתלא לדבריה אבל בנותנת אמתלא דאפשר דמפני כך יהא מאיס עליה טענתה טענה ודיינינן לה בדינא דמתיבתא כשטענתה מבוררת שכך ידוע שהוא אמת א"נ בשבועה או חרם כדפי' לעיל והך תשובת מהר"ם נמי בכה"ג מיירי והא דפסק ברישא אי תפסה לא מפקינן מינה וכו' דאלמא דבלא תפסה לא יהבינן לה נראה לפע"ד ליישב ולומר דמה שקורא מהר"ם בתשובה זו נדוניא דהנעלת ליה אין זה כלשון הנדוניא שהוזכר בתלמוד שהוא כלל למעות ולבגדים וקרקעות ומטלטלים שקבל הבעל עליו בשומא בסך כך וכך דבלשון בני אדם הנדוניא אינו כי אם סך המעות שהכניסה לו שלא הכניסם לו שיהיו צבורין ומונחין אלא לישא וליתן בהם כל סחורה ולפי שיש לפרש דתקנת דייני דמתיבתא דהבעל ישלם נצ"ב אף מה שנאבד או שנגנב אינו אלא בבגדים שהכניסה לו מבית אביה ומשום שבח בית אביה וכנראה מלשון רב אלפס בשם דייני דמתיבתא שלא הזכיר כי אם דברים העשויים לבלות והשתא כיון דהך תקנתא גופא חדוש הוא אין לך להוסיף ולומר שה"ה במעות היוצאים בהוצאה היתה התקנה דכל כה"ג אמרינן הבו דלא לוסיף עלה ולפיכך כתב מהר"ם סוף דבר נדוניא דהנעלת ליה אי תפסה ליה לא מפקינן מינה לדברי הכל דכיון דהיא מוחזקת במעות נדוניא אע"פ שאין אלו הדינרים שהכניסה בנדונייתה יכולה להחזיקה בהם כיון דאתי מחמתייהו דהנהו זוזי ומאי דמסקינן בתלמודא תפסה לא מפקינן מינה סתמא איתאמרה בין תפסה בלאותיה בין תפסה זוזי כשיעור בלאותיה בין תפסה נדונייתה או מאי דאתא מחמתייהו ומהר"ם לדינא דמתיבתא נקט נמי האי לישנא גבי נדוניא דהיינו מעות אי תפסה לא מפקינן מינה ומשמע אבל אי לא תפסה לא יהבינן לה ואפילו היו אותן הדינרים שהכניסה לו בעין דעליהן לא תקנו דייני דמתיבתא שום תקנה ומה שכתב מהר"ם בסוף אותה תשובה ופעמים רבות בא כזה מעשה ודננו כך דיהבינן לה מה דעיילא היינו לומר הבגדים והתכשיטין שהכניסה לו יהבינן לה אפילו לא תפסה כדינא דמתיבתא וכמ"ש בתחילה דיינינן דינא דמתיבתא וכמ"ש הרי"ף וכו' וה"ה אפילו נאבדו לגמרי צריך לשלם אבל אם טענה מאיס עלי בלא טענה אין לה לא נדוניא דהיינו המעות ואפילו מה שהכניסה לו בבגדים ותכשיטין לית לה ואפילו איתיה בעיניה אבל מה שתפסה לא מפקינן מינה על כל פנים אלא שאכתי קשה מתשובת מהר"ם בהגהות מרדכי לשם שכתב וזה לשונו וששאלת אם הנדוניא עדיין ביד החותן והתפיסה לבתו אי חשוב כתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא דמי דהא כבר פירשתי דדינא דמתיבתא הוא בנדוניא אפילו באו ליד הבעל יש לינתן לה כ"ש היכא דלא אתא לידיה ועוד שהרי פסק ר"ת בנדוניית חתנים וכו' הרי שאף בנדוניא פי' מהר"ם דמוציא מיד הבעל וי"ל שלא כתב מהר"ם זה אלא לדעתו אבל מקצת חכמים בזמנו חלקו על זה ומפרשים דינא דמתיבתא אינה אלא בבגדים ותכשיטים ולא במעות ולפיכך דקדק מהר"ם באותה תשובה וכתב אי תפסה לא מפקינן מינה לדברי הכל כלומר בזה אין מי שחולק ותו דאף בתשובה שבהגה"ת מרדכי לא נסמך אדעתו לגמרי אלא בצרוף הטעם שכתב ועוד שהרי פסק ר"ת בנדוניית חתנים וכו' וגם בהגה"ת מיימונית הובאו שתי הטעמים ביחד ע"ש הכלל העולה דלהלכה למעשה לא פסק מהר"ם במעות נדוניא לדינא דמתיבתא אלא היכא דתפסה לא מפקינן מינה כדפי' ועל פי זה יתיישבו דברי מהרי"ו בתשובה סי' כ' שדקדק וכתב שכל מה שהכניסה עמה לחופה העומדים בעין תקח לה וגם נדונייתה שהיא מוחזקת בה ר"ל נדונייתה חמשים זהובים עכ"ל הרי שבגדיה ותכשיטיה יהבינן לה כל מה שהוא בעין אפילו לא תפסה אבל בנדונייתה כתב דוקא בשתפסה ומוחזקת בהן מיהו צריך לבאר למה כתב מהרי"ו בגדיה שהם בעין דמשמע דוקא בעין הא לדינא דמתיבתא צריך לשלם אפי' נאבדו או נגנבו וי"ל הא דנקט מהרי"ו בעין לאו למידק דבנגנבו או נאבדו פטור מלשלם דהא פשיטא דחייב לשלם אלא נקט בעין לומר שכל שהן בעין נוטלתן אפילו נפחתו מדמיהן הרבה ואין הבעל חייב לשלם הפחת כמ"ש בדינא דמתיבתא שכ' האלפס"י בסמוך: כתב הר"ן בתשובה ומביאו ב"י דלדין התלמוד אם טוענת מאיס עלי נ"מ הן שלה אפי' לא תפסה אותן להרמב"ם אבל להרשב"א דוקא בשתפסה וכך היא דעת הרמב"ן והאחרונים וכן נראה עיקר: