ב"ח, אורח חיים תמז:ח
ב"ח · Bach, Orach Chayim 447:8
Open in the reader →1ומ"ש אלא כללא דמילתא וכו' ע"ל סי' תמ"ב מאין למד רבינו דיכול לערבו לכתחלה ולהשהותו והטעם דכל שנתבטל בס' חשבינן ליה כאילו לא היה שם חמץ כלל ודוקא להשהותו אבל לאוכלו בפסח אסור דכיון די"א דבפסח חוזר החמץ וניעור ואוסר במשהו אע"ג שאין כך הלכה מ"מ לכתחלה אסור לערבו בס' קודם פסח ולאכלו בפסח: ומ"ש בנתערב אחר הפסח בשוגג בטל בששים נראה דסבירא ליה דלא חמיר הך איסורא דרבנן משאר איסורים דרבנן דבטלי בששים. כ' בהגהת מיימונית בפ"ה דחמץ וז"ל אם נתערבו חטי חמץ בחטי כשר ולא נודע עד לאחר הפסח אע"פ דקנסא קניס ר"ש הואיל ועבר עליו בבל יראה די לו בזה שיוליך הנאה לים המלח ויזהר שלא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל אחר כההיא ארבא דטבעה בחישת' עכ"ל ונ"ל דטעמו משום דהחמץ בעין אלא שאינו ניכר וטעם חמץ קא טעים לבסוף כשיטחנו ויאכלנו דמיירי דלית ביה ששים הלכך אסור באכילה אבל מ"מ בהנאה מותר כיון שהחטין הכשרין עומדין ג"כ בפני עצמן אלא שנתערבו ולא ניכרין ומה"ט נמי הצריך פדיון דכיון דהתערובות הוא יבש ביבש וכל אחד עומד בפני עצמו נהנה מגוף האיסור ור"ש קניס בעיניה ובזה נתיישב מה שהיה קשה להב"י למה לא התירו באכילה והוא דאפילו להרא"ש שפסק בתערובות חמץ יבש ביבש דחד בתרי בטל ומותר הכל באכילה כמו בשאר איסורין הכא מודה דבעינן ס' כמו לבסוף כשיטחנו דאז שרי כשיש ששים דקמח בקמח הוי כמו לח בלח כדלקמן בסימן תנ"ג מיהו במרדכי הארוך בפ' כ"ש כתב אחיטים שנשרו במים וז"ל ואותן חטים אחרים שהיו מונחים אצנן ואי אפשר שלא נתערב מעט מאותן שנשרו במים אפ"ה ליכא קפידא דדבר יבש חד בתרי בטיל וחמץ שנתבטל קודם פסח שרי למיכל בפסח ע"כ ותימה למה לא התירו לכתחלה אפילו את"ל דסובר דקמח בקמח נמי מיקרי יבש ביבש מ"מ יהיב טעמא בשעת אפייה וי"ל דכיון דניתר פעם אחד ביבש שוב אין חוזר לאיסורו דנעשה הכל היתר ואף ע"ג דקי"ל דאפ"ה לכתחלה אסור לבשלן ביחד מ"מ הכא דליכא ודאי חמץ לא מחמרינן כל כך נ"ל ולקמן בסימן תס"ז כתבתי בע"א ע"ש. ומ"ש ההגהות דוקא שלא נודע התערובות עד לאחר הפסח היינו משום שאילו נודע קודם אסור לגמרי דכיון שלא נתבטלו בכשרות בששים צריך הוא לבער וכיון שלא ביערו עבר עליו ובכלל הקנס הוא ומזה אנו למדין דוקא תערובת יבש ביבש אבל תערובת לח בלח בפחות מס' בין שנתערב קודם פסח או בפסח עצמו ולא נודע עד לאחר הפססח או אפילו בתערב לאחר הפסח בפחות מס' לא מיבעיא שאסור באכילה דהא טעם חמץ קא טעים אלא אפי' בהנאה אסור דכיון שנתערב לח בלח אין הכשר עומד בפני עצמו וכיון שאין ס' ה"ל כאילו הכל חמץ ואין מועיל לו פדיון וכן משמע מלשון רבינו שסתם וכתב דבפחות מס' אסור הכל ומשמע אפילו בהנאה ואין מועיל פדיון ואע"פ שה' המגיד בפ"ד כתב דלדעתו דוקא בחמץ שיש בו כזית בכדי אכילת פרס שעובר עליו הוא דאסור אם עבר ואשהיה עד לאחר הפסח הא לאו הכי ליכא למיקנסיה כיון שלא עבר עליו וכ"כ הר"ן בפ' כ"ש נ"ל דהיינו דוקא לפי שיטתם שסוברים דתערובות שלא בזמנו מותר אפילו בפחות מס' אבל לשיטת רבינו דבעי ס' היכא דליכא ס' חשיב ליה הכל כאילו היה חמץ בעין ואסור אפילו בהנאה ואין מועיל לו פדיון אלא שבחטי חמץ בחטי כשרין נראה דאף רבינו מודה דמועיל לו פדיון מטעם שנתבאר ומ"מ נראה דאף רבינו לא קאמר אלא היכא דאיכא כזית חמץ שאז עובר עליו אפילו הוא מעורב בכמה זיתים אם אין שם ס' וע"פ שיטת הר"מ כהן שהביא ה' המגיד לשם אבל אם אין שם אלא משהו חמץ אפילו נודע קודם ועבר ואשהיה ואין שם ס' ליכא למיקנסיה כיון שלא עבר עליו ומ"מ אסור לאכלו דכיון דאין שם ס' טעם חמץ קא טעים אלא סגי ליה בפדיון ונראה דבכה"ג שאין שם כזית כתב בהגהות ש"ע דבפחות מס' סגי ליה בהשלכת הנאת האיסור לים המלח ולא כשיש שם כזית חמץ ומשמע מלשונו דמיירי אפילו בנודע קודם ועבר ואשהיה וזה פשוט דכשיש ס' אפילו יש שם כזית חמץ שרי אפילו לשיטת הר"מ הכהן ודו"ק ולענין חמץ שנתערב בפסח עצמו קי"ל דצריך לבערו ואפילו אין שם אלא משהו ואין מועיל לו פדיון ולא כהגהת מיימונית בשם רשב"ם דמתירו בהנאה ע"י פדיון: