ברטנורא על משנה בבא בתרא ד:ט

1לא מכר את מחיצת הקנים וכו׳ שכל אלה חשובים כשדה בפני עצמן:

2לא מכר את הבור. אע״פ שמכר לו השדה אין אלו מכורין:

3וצריך המוכר ליקח לו דרך מן הלוקח. לבוא לבור ולגת. דמוכר בעין יפה מוכר כדפרישנא לעיל:

4נתן את כולן. ואפילו למאן דאמר מוכר בעין רעה מוכר וצריך הלוקח ליקח לו דרך היכא דמכר לו אחד מכל אלו ושייר השדה לעצמו, דוקא במוכר אמרינן הכי, משום דהוה ליה ללוקח לאתנויי ולפרושי וכיון דלא אתני איהו הוא דאפסיד, אבל גבי נותן שמקבל המתנה מתבייש לומר לנותן פרש לי מה שאתה נותן לי, לא אמרינן מדלא פירש איהו הוא דאפסיד, אלא אמרינן בעין יפה נתן ואין צריך מקבל המתנה ליקח לו דרך. וכן נמי כל הני דאמרינן לעיל לא מכר לפי שאינן בכלל שדה, ואפילו הני דאינן בכלל כל מה שבתוכה כגון חרוב וסדן השקמה ובור וגת, אם נתן השדה מתנה, נתן את כולן, משום דבעין יפה יותר מדאי הוא נותן:

5זכו בשדה זכו בכולן. אפילו בור וגת ושובך שבשדה. מפני שכל אחד זוכה בשלו ומסתלק מחבירו מכל וכל:

6החזיק בכולם. ואף על גב דחרוב ושקמה לא בטילי לגבי שדה, הוו כשתי שדות ואין מיצר ביניהן דאם החזיק באחת מהן קנה חברתה:

7הקדיש כולם. דמקדיש בעין יפה מקדיש:

8לא הקדיש אלא את החרוב. מכל הנך דאמרינן במתניתין גבי מכר לא מכר, גבי הקדש נמי לא הקדיש, דדעת מקדיש כדעת מוכר, לבד מחרוב המורכב וסדן השקמה, דאף על גב דבמכר לא מכר, בהקדש קדשי. וטעמא, הואיל ומשדה הקדש קא ינקי: