ברטנורא על משנה ביצה ה:ב

1כל שחייבין עליו. שאסרו חכמים לעשותו בשבת משום שבות:

2או משום רשות. שיש בו קצת מצוה אבל לא מצוה גדולה, וקרוב הוא להיות דבר הרשות, ויש בו איסור מדברי סופרים:

3או משום מצוה. או שיש בו מצוה ממש, ואסרו חכמים לעשותו בשבת:

4חייבין עליו. שלא לעשותו ביו״ט:

5ואלו הן משום שבות. שהטילו עליו חכמים לשבות מהן ואין בעשייתן שום מצוה:

6לא עולין באילן. גזירה שמא יתלוש:

7ולא רוכבין על גבי בהמה. גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה:

8ולא שטין על פני המים. גזירה שמא יעשה חבית של שייטין:

9ולא מטפחין. כף על כף:

10ולא מספקין. כף על ירך:

11ולא מרקדין. ברגל. וכולהו גזירה שמא יתקן כלי שיר:

12ואלו הן משום רשות. משום דהנך דסיפא הוו מצוה גמורה, לגביהן קרי להני רשות:

13לא דנין. דין. וזמנין דהוי רשות כגון שיש בעיר גדול ממנו, שאין מוטל עליו לדון:

14ולא מקדשין. קדושי אשה. וזמנין דלא הוי מצוה גמורה אלא רשות, כגון דאית ליה אשה ובנים:

15ולא חולצין ולא מיבמין. נמי בזמן שיש אחיו הגדול ממנו הוי רשות, דמצוה בגדול ליבם. וטעמא דכולהו גזירה שמא יכתוב:

16ולא מעריכין. ערך פלוני עלי. ונותן כפי השנים כמו שכתוב בפרשת ערכין:

17ולא מחרימין. הרי בהמה זו חרם. וסתם חרמים לבדק הבית. וכולהו אסרינהו רבנן משום דדמו למקח וממכר שמוציא מרשותו לרשות הקדש:

18ולא מגביהין תרומות ומעשרות. ואפילו כדי ליתנם לכהן בו ביום דמחזי דמשום שמחת יו״ט דכהן שהוא צריך להן הוא מפרישן, אפ״ה אסור, דה״ל מתקן. והני מילי פירות דטבילי מאתמול, אבל פירות דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי מינה חלה מפרישינן לה ביו״ט ויהבינן לכהן:

19אין בין יו״ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד. הך סתמא כב״ש דאמרי אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר התורה לרשות הרבים, דלא הותרה הוצאה אלא לצורך אוכל נפש. אבל אנן קיי״ל כב״ה דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך. ואיכא נמי משילין פירות דרך ארובה דריש פירקין, דבשבת אסור וביו״ט מותר: