ברטנורא על משנה בכורות א:ג

1נותן טלה אחד לכהן. בפדיון. דממה נפשך חד מינייהו בכור:

2זכר ונקבה. ואין ידוע אם יצא זכר תחלה והוא בכור, או נקבה יצאה תחלה ואין כאן דין בכורה:

3מפריש טלה. משום ספק, ומפקיע עליו קדושת הפטר חמור:

4והוא לעצמו. שהוא עצמו יאכל הטלה ולא יתננו לכהן, דכהן הוי מוציא מחבירו, ועליו הראיה להביא עדים שהזכר יצא תחלה. ואיסורא ליכא, דאפילו פטר חמור גמור שפדאו בשה שוב אין קדושה לא בו ולא בפדיונו, אלא גזל הוא דאיכא אם אינו נותן טלה לכהן, דממונו הוא, והכא ליכא גזל דספק הוא:

5שתי חמורות וילדו וכו׳ זכר ונקבה, נותן טלה אחד לכהן בשביל הזכר. או שני זכרים ונקבה, דחדא ילדה זכר וחדא ילדה זכר ונקבה או אי נמי חדא ילדה שני זכרים ואחת ילדה נקבה, נותנים טלה אחד לכהן דהא חד זכר איכא ודאי בכור, ואאידך דהוי ספק דשמא הנקבה יצאה תחלה מפריש טלה והוא לעצמו:

6שני זכרים ושתי נקבות. ספק הן, דשמא כל חדא ילדה זכר ונקבה, ושמא הנקבות יצאו תחלה, הלכך אין לכהן כאן כלום, אלא מפריש עליהם שני טלאים לאפקועי לאיסורייהו והן לעצמן, כך פירשו רבותי. אבל רמב״ם סבר דאין כאן לכהן כלום ואפילו טלה לעצמו אינו צריך להפריש, משום דאיכא בכל חד מהנך ספיקי טובא כשילדו שתי נקבות וזכר, שמא אחת משתיהן ילדה שתי נקבות והאחרת זכר, או שמא זו ילדה נקבה והאחרת זכר ואחריו נקבה, או נקבה ואחריה זכר. וכן ספיקות הרבה יש בשני זכרים ושתי נקבות, הלכך אפילו טלה לעצמו אינו מפריש. ופירוש רבותי עיקר: