ברטנורא על משנה בכורות ג:ד

1עקביא בן מהללאל מתיר. הצמר בהנאה לכהן:

2וחכמים אוסרים. דאי שריית ליה צמר הנושרת מחיים אתי לאשהויי לבכור כדי שתשיר צמרו כל שעה, ואתי בה לידי תקלה שיגזוז ויעבוד בו, ופסולי המוקדשין אסירי בגיזה ועבודה דכתיב תזבח ואכלת בשר, תזבח ולא גיזה:

3לא בזה התיר עקביא. כלומר לא בזה עקביא מתיר וחכמים אוסרים, דבשחטו דברי הכל שרי, דמגו דמהניא שחיטה לצמר המחובר בו להתירו לאחר שחיטה מהניא נמי לתלוש ומונח בחלון. ולא נחלקו אלא במת, דאותו צמר המחובר בו טעון קבורה, עקביא מתיר לצמר שנשר ממנו כשהוא בחיים, וחכמים אוסרים, גזירה שמא ישהנו כדי ליהנות בצמר שנושר ממנו כל שעה ואתי למיעבד ביה גיזה ועבודה. ופסק ההלכה, דאפילו לאחר שחיטה צמר שנשר ממנו בחיים אסור:

4צמר המדובלל. שלא נתלש לגמרי אבל מחובר הוא עם הצמר ואינו נופל:

5את שנראה עם הגיזה. כשישחטנו וגוזזו לאחר שחיטה, ויהא הצמר המדובלל נבלל עם שאר הגיזה ואינו נראה כמופרש ממנה, מותר כשאר הגיזה:

6ושאינו נראה עם הגיזה. שיצא חוץ יותר מדאי וניכר לכל (שמדובלל) [שמובדל] מן הגיזה:

7אסור. כמי שנשר לגמרי קודם שחיטה. וסתמא כרבנן דפליגי עליה דעקביא דהלכתא כותייהו: