ברטנורא על משנה עדיות ג:א

1כל המטמאין באוהל. כגון המת והנצל ומלוא תרוד רקב, וכל אותן השנויין ריש פרק ב׳ דאהלות:

2שנחלקו. שיעוריהן לחצאים:

3והכניסן. כשהן מחולקין:

4לתוך הבית. דהיינו לתוך אוהל אחד:

5רבי דוסא בן הרכינס מטהר. דסבר לא מצטרפי לכשיעור:

6הנוגע בכשני חצאי זיתים מן הנבילה. פתח באהל ומפרש נבילה, לומר לך דכי היכי דסבירא ליה לר׳ דוסא שאין מצטרפין לטומאת אוהל. הכי נמי סבירא ליה שאין מצטרפין טומאת מגע ומשא, בין במת בין בנבילה:

7הנוגע בחצי זית ומאהיל על חצי זית. שהמאהיל על המת טמא כאילו היה עם המת באוהל. וכל הנך מאהיל דרישא, בטומאה רצוצה איירי, שאין בין הטומאה ובין האוהל פותח טפח, ומשום הכי חכמים מטמאים, דאוהל כי האי, נגיעה היא. וסיפא דתנן אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו וכו׳ דמודו רבנן דטהור, מיירי כשיש פותח טפח בין הטומאה ובין האוהל, דבהא מודו רבנן דאין מצטרפין, דנגיעה ואוהל שני שמות הן, וכל שהן משני שמות אין מצטרפין. ור׳ דוסא סבר דאפילו בטומאה רצוצה אין מצטרפין:

8אמר רבי מאיר וכו׳ ר׳ מאיר פליג אתנא קמא דאמר דכשיש פותח טפח בין הטומאה והאוהל מודו רבנן דטהור ואין מצטרפין, ואמר איהו דאף בזו פליגי רבנן על ר׳ דוסא ואמרי דנגיעה ואוהל חד שמא הוא, הלכך מצטרפין לכשיעור ומטמאין. ואין הלכה כר׳ מאיר:

9חוץ מן המגע עם המשא. כגון שנגע בחצי זית והסיט חצי זית:

10והמשא עם האוהל. שהסיט חצי זית והאהיל על חצי זית:

11משם אחד. כגון מגע ומגע, משא ומשא, אוהל ואוהל: