ברטנורא על משנה כלאים ט:ט

1הלבדים. צמר טרוף בלא טוויה ואריגה ועושין ממנו בגד. ואם טרף צמר ופשתים יחד ועשה מהן בגד אסורים מדרבנן, דדוקא מן התורה הוא מצריך שלשתן שוע טווי ונוז אבל מדרבנן בחד מנייהו סגי או שוע או טווי או נוז, והנך כיון שהם שועין אסורים מדבריהם:

2פיו של צמר בשל פשתן. האורגים אחר שמשלימים הבגד רגילים לעשות על שפתו [ג׳] וד׳ חוטין עב כדי שיתקיים הבגד והוא קרוי פיו, ואם הבגד של פשתן אסור לעשות פיו של צמר:

3מפני שחוזרין לאריג. מסבבין את האריג. פ״א דומין לאריג:

4משיחות של ארגמן. יתירים וחבלים של צמר צבוע ארגמן:

5אסורות. לחגור על גבי חלוק של פשתן:

6מפני שהוא מולל עד שלא קושר. שדרכן לחבר במלילה החגור של צמר עם החלוק של פשתן קודם שיקשר בה מתניו:

7לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן. שלא יעשה אדם חגורות של צמר וחגורות של פשתן ויקשרם זה בזה:

8אע״פ שהרצועה באמצע. כגון רצועה של עור שמשיחות של פשתן בראשה א׳ ומשיחות של צמר בראשה האחר וכשהוא חוגר בה קושר שני ראשיה של צמר ושל פשתן זה בזה. דאי לאו הכי פשיטא דשרי שהרי מעשים בכל יום דבגדים של צמר משימים תחתיהם עורות טלאים שהם תפורים בפשתן: