ברטנורא על משנה מעשרות ד:א

1הכובש. ירקות או זיתים בחומץ או ביין, וכן השולק או המולח, אף בשדה חייב. שהאור והמלח והמקח והתרומה והשבת והחצר המשתמרת, כ״א מאלו קובע למעשר:

2המכמן באדמה. המטמין פירות תחת הקרקע כדרך שרגילין להטמין פירות שאין מבושלים כל צרכן כדי שיתבשלו:

3והמטבל. פירות במלח או בציר או בחומץ ואוכל, פטור, ואינו קובע למעשר כמו הכובש או המולח, אלא אוכל מהן אכילת עראי ופטור מן המעשר:

4הפוצע זיתים. ממעך וכותש אותם כדי שיצא השרף, דהיינו המרירות שלהן:

5הסוחט זיתים על בשרו. לסוך גופו:

6לתוך ידו חייב. דמה שנתן לתוך ידו נחשב כאילו נתן לתוך בור קטן דהיינו החפירה שהיין והשמן יורדים בה:

7המקפה לתבשיל. השולה פסולת שמעלה היין בעת רתיחתו נקרא מקפה, ואם אחר שנתן יין בתבשיל הסיר מעליו החרצנים והזגים הצפין למעלה, קפוי עראי הוא זה ואינו קובע למעשר כשאר מקפה יין בעלמא. ובתבשיל צונן איירי, דאי בתבשיל רותח הא אמרינן שהאור קובעת למעשר, ובלא הקפאה היה נקבע למעשר מחמת האור:

8לקדרה. רקנית, קודם שנתן לתוכה התבשיל נתן בתוכה יין והקפהו הוה ליה כמקפה בבור קטן וחייב: