ברטנורא על משנה מנחות י:ד

1מהבהבין אותו באור. בעודו בשיבלין, כדי לקיים בו מצות קלי, כדכתיב (ויקרא ב׳:י״ד) אביב קלוי באש, ובמנחת העומר מיירי קרא:

2וחכמים אומרים. תחלה חובטים. ולא כדרך תבואה יבשה שחובטים אותו במקל, אלא בקנים לחים:

3ובקליחות. בקלח של כרוב, כדי שלא יתמעך. ואח״כ מקיימין בו מצות קלי:

4נתנוהו לאבוב. דסבירא להו לרבנן שאם מהבהבים אותו באור ממש אין נקרא קלי, שאין נקרא קלי אלא ע״י דבר אחר דהיינו ע״י כלי, שנותנים אותו באבוב, והוא כלי של נחושת מנוקב שמוכרי קליות קולין בו. והלכה כחכמים:

5ברחיים של גרוסות. שאין טוחנות דק אלא עבה. שאם יטחנו יפה יעברו הסובין של קליפה בנפה עם הסולת. וגרוסות לשון גריסין של פול, ועל שם כן נקראת גרש כרמל:

6וחייב בחלה. דחיוב חלה היינו גלגול העיסה, וגלגול עיסה זו ביד הדיוט היא לאחר שנפדה:

7ופטור מן המעשרות. דמירוחו ביד הקדש הוא ומירוח הקדש פוטר מן המעשרות:

8ר״ע מחייב. האי קמח הנותר מעשרון של עומר

9בחלה ובמעשרות. לפי שלא נתנו מעות הקדש אלא בצריך להם לעשרון לבד, אבל האחר לא קדש, הילכך לאו מירוח הקדש הוא, דהא לא קדוש. ואין הלכה כרבי עקיבא:

10בא לו לעשרון. נותן תחלה שמנו ולבונתו קודם נתינת הסולת:

11יצק ובלל. לאחר נתינת הסולת, כדרך כל המנחות שנותן שמן בכלי תחלה ואח״כ נותן סולת וחוזר ויוצק עליה שמן ובולל:

12הניף והגיש. דמנחת העומר טעונה הנפה והגשה, כדאמרינן בפרק כל המנחות: