ברטנורא על משנה מנחות יג:ט

1ונסתאב. שנפל בו מום. דבעל מום אקרי טמא כדכתיב (ויקרא כ״ז:י״א) ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה׳, ובבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר, כדפרשינן בפרקין דלעיל:

2אם רצה יביא בדמיו שנים. ולא דמי לרישא דאמרינן שור במנה והביא שנים במנה לא יצא, דהתם דאמר הרי עלי שור במנה חייב עד שיביאנו, אבל הכא בשור זה ונסתאב שאני, דכיון דאמר שור זה אקריב עולה ונסתאב, אזל ליה נדריה, דתו לא מצי לקיומיה:

3רבי אוסר. לכתחלה. אבל אם הביא יצא. דכיון דאמר זה, אינו חייב באחריותו. ואין הלכה כרבי:

4הבינוני שבהן הקדש. אף הבינוני שבהן הקדש. דכי יש לו שנים, הגדול הקדש, שהמקדיש בעין יפה מקדיש ומסתמא מוטב שבהן הקדיש דכתיב (דברים י״ב:י״א) מבחר נדריכם. וכי יש לו שלשה, חוששין אף לבינוני, דלא ידעינן אהי מינייהו חל ההקדש, אי אגדול דהוי עין יפה, אי אבינוני דהוי עין יפה לגבי קטן, הלכך תרוייהו אסירי. מיהו לא קרב למזבח אלא חד מינייהו. והיכי עביד דלשתרי חד מינייהו, ממתין לבינוני עד שיומם, ומחלל אותו אגדול. דממה נפשך, אי אבינוני חל ולא אגדול, הרי נפל בו מום וחללו. ואי אגדול חל מעיקרא, נמצא בינוני חולין מעיקרא:

5פירשתי. איזה מהן ולא ידעתי איזה הוא:

6או שאמר לי אבא. בשעת מיתתו, אחד משוורי הפרשתי להקדש ואיני יודע על איזה מהן אמר לי:

7הגדול שבהן הקדש. דהיכא דאמר פירשתי ליכא ספיקא דודאי הגדול פירש: