ברטנורא על משנה מנחות ז:ה

1יביא היא ולחמה מן החולין. ולא מן המעשר. דכיון דאמר הרי עלי הוי ליה דבר שבחובה, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין:

2ואם אמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין. דלחם נגרר אחר תודה, וכיון דאמר הרי עלי תודה מן החולין בעל כרחיה איחייב ליה בלחם, הלכך האי דמהדר ואמר לחמה מן המעשר לאו כלום הוא:

3תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא. כלומר יביא כמו שנדר. ולאו חובה, דכל שכן אם יביא שניהם מן החולין דשפיר עבד. אלא אם רצה להביא כמו שנדר יביא:

4ולא יביא הלחם מחטי מעשר שני עצמו. דלחם דומיא דשלמים בעינן, מה שלמים ממעות מעשר שני ולא ממעשר שני עצמו, אף לחם כן: