ברטנורא על משנה נגעים ז:א

1אלו בהרות טהורות, שהיו בו קודם מתן תורה. מי שהיתה בו צרעת קודם מתן תורה, לא היה טמא מחמת אותו נגע לאחר מתן תורה, דכתיב (ויקרא י״ג:ב׳) אדם כי יהיה בעור בשרו, פרט לזה שכבר היה. וכל הני נמי דחשיב, מהתם נפקי דבעינן שיוולד הנגע בשעה שראוי ליטמא בו ולא קודם, כמו גר עד שלא נתגייר וקטן עד שלא נולד, וכן כולם:

2בקמט ונתגלה. שהיה מתחלה הנגע מוסתר בתוך הקמט והיה טהור מפני שהוא בבית הסתרים, ואח״כ נתגלה:

3ובמורדים. כלומר בשחין ומכוה המורדים שלא נתרפאו ולא העלו קרום כקליפת השום:

4עד שלא העלו שער. בא הנגע, דחשיבי כעור בשר, היינו תחלתן טומאה. וכשעלו שערות, הוי טהרה, שדינן בנתקים. וכשנקרחו, היינו סופן טומאה. וכן שחין ומכוה וקדח דעד שלא באו בא הנגע, היינו טומאה. וכשבא השחין והמכוה והקדח, היינו טהרה. דבעינן שיקדים השחין והמכוה לשאת, דכתיב (ויקרא י״ג:י״ט) והיה במקום השחין שאת, שיקדים השחין לשאת ולא שתקדים השאת לשחין. כשחזרו ונעשו צרבת, היינו טומאה:

5וחיו. שנתרפאו יפה:

6רבי אליעזר בן יעקב מטמא. כיון דבתחילה בא הנגע בעור הבשר וחזר סופו לקדמותו, לא חיישינן להפסק שבינתיים:

7וחכמים מטהרים. הואיל והפסיק הטהרה שבינתיים. והלכה כחכמים: