ברטנורא על משנה פרה יב:ח

1שנטמאו אחוריו. במשקין טמאין. דלשאר טהרות לא נטמא תוכו, אבל לחטאת אינו כן:

2הזוג והענבל חיבור. שאם הזה על אחד מהן, חבירו טהור. וזוג הוא הפעמון, וענבל הוא הפטיש שבפנים המכה בפעמון שעל ידו מקשקש:

3כוש של רובן. פלך שטווין בו ארבי, הוא הגמי שעושין ממנו מחצלאות:

4לא על הכוש ולא על הפיקה. כלומר לא יזה לא על זה לבדו ולא על זה לבדו, דלא הוו חיבור. אבל צריך להזות על שניהן:

5פיקה. מה שמשימין בסוף הכוש להכבידו קרוי פיקה. בלע״ז פורסל״ו:

6ואם הזה. על אחד מהן בלבד, מוזה. ורמב״ם פירש, לא על הכוש ולא על הפיקה, אלא על קנה הברזל שרגילין לתת בראש הכוש שנקרא צנורא. ועליו מזין מפני שהוא עיקר הכלי, ועולה ההזאה לכוש ולפיקה:

7של פשתן חיבור. שהפלך שטווין בו פשתן דרכו להיות הפיקה מחוברת בכוש:

8עור של עריסה. עור שמשימין בעריסה של קטן ודרכו להיות מחובר בעריסה:

9המלבן. כמין קערות של עץ חקוקות שמכניסין בו כרעי המטה שלא ירקבו מלחלוחית הארץ. ודומה לו בפרק המוכר את הבית בבבא בתרא, מלבנות של כרעי המטה:

10אינו חיבור לא לטומאה. דאם נטמא זה לא נטמא זה:

11ולא לטהרה. דאם הזה על זה לא הזה על זה:

12הקדוחות חיבור. כגון ידות הסכינים שהברזל נכנס לתוך הבית יד של עץ או של עצם ומחובר בו הוי חבור, נטמא אחד מהן נטמא חבירו, וכן אם הזה על אחד מהן הזה על חבירו. קדוחות, לשון מקדח:

13אף החרוקות. לשון ויחרקו שן (איכה ב׳:ט״ז), כלומר אף הידות שהן חדות בראשן ומכניסן חודן בנקב שעושין בראש הכלי, כגון בית יד של רומח, אף אלו הוו חיבור. ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי: