ברטנורא על משנה פאה ג:ב

1המנמר. מלקט שדהו מקומות מקומות, דמחזי כמנומר, לשון ונמר חברבורותיו (ירמיהו י״ג:כ״ג), שקצר התבואה שנתבשלה ראשון ראשון בשדה:

2ושייר קלחים לחים. אותן שלא נתבשלו:

3נותן פאה לכל אחד ואחד. כשחוזר ללקט הקלחים לחים ששייר. דנמור מפסיק ולאו אתחלתא דקצירה חשיבא:

4בזורע שבת. ירק שקורין לו אניט״ו בלע״ז:

5שהוא נותן פאה לכל אחת ואחת. מפני שאין דרכן לזרוע מהן שדה אחת, לפיכך חשובין כל אותן ערוגות כאילו כל אחת מהן שדה אחת. ושבת וחרדל חייבים בפאה אף על פי שאין נותנין פאה לירק, משום דלזרע עבידי וכמיני זרעים חשיבי. והלכה כחכמים: