ברטנורא על משנה פסחים ט:ט

1צא ובקש. את האבוד ושחוט עלינו:

2אם שלו נשחט ראשון. הואיל והם אמרו לו שחוט עלינו על שלו הם נמנים ושלהם ישרף, דפסח בלא בעלים הוא ואוכלין כולם משלו:

3ואם שלהן נשחט ראשון. הוא אוכל משלו, שהרי לא נמנה על שלהן. והן אוכלין משלהן, שהרי חזרו בהן מן האבוד ומשכו ידיהן ממנו:

4והן אינן אוכלין עמו. שמא שלהן נשחט ראשון ומשכו ידיהן מזה:

5ושלהן יצא לבית השריפה. שמא שלו נשחט ראשון ואין נמנין על השני:

6ופטורין מפסח שני. דממה נפשך בראשון נמנו, ואכילה לא מעכבת:

7אמר להן. אותו היחיד שהלך לבקש את האבוד, אם אחרתי תמנוני עמכם ושחטו עלי. והם לא אמרו לו שחוט עלינו:

8הוא אוכל עמהן. ושלו ישרף. כיון שהמנוהו על שלהן הרי נמשך מן הראשון וחזר בו משליחותו:

9ושלו יצא לבית השריפה. שמא שלהן נשחט ראשון ונמשך [משלו, שהרי] עשאן שלוחין:

10ופטור מפסח שני. דממה נפשך בראשון נמנה, ואכילה לא מעכבת:

11אמר להן. שחטו עלי אם אחרתי:

12ואמרו לו. בקש ושחוט עלינו:

13יאכלו כולם מן הראשון. דהוא שלוחם והם שלוחיו:

14ואם אין ידוע איזה ראשון שניהם ישרפו. ופטורים מפסח שני:

15אינן חייבין באחריות זה לזה. אין להם טענה זה על זה. אין חוששין איזה ראשון, אלא הוא אוכל משלו, והן אוכלין משלהן: