ברטנורא על משנה שבת יד:א

1שמונה. החולד והעכבר כו׳. המנויין בפרשת ויהי ביום השמיני:

2הצדן חייב. שיש במינן נצוד:

3והחובל בהן חייב. דיש להן עור והויא לה חבורה שאינה חוזרת, וחייב משום מפרק שהיא תולדה דדש. א״נ כיון דיש להן עור נצבע העור בדם הנצרר בו וחייב משום צובע:

4ושאר שקצים ורמשים. כגון תולעים וחלזונות ועקרבים, החובל בהם פטור, דאין להם עור:

5שלא לצורך פטור. דאין במינן נצוד:

6חיה ועוף שברשותו, הצדן פטור. שהרי נצודים ועומדים הן:

7והחובל בהן חייב. דיש להן עור, ואין החובל חייב בכל הני דתנינן במתניתין אלא בצריך לדם, אבל אם לא חבל אלא להזיק, הא קיי״ל כל המקלקלים פטורים: